ים של שלמה על קידושין כד

ומגלחה את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבי' נכנ' ורואה אותה כדי שיקוץ בה ומגלגל עמה כדי שתקבל ד"י אם קבלה ורצה בה הרי זה מתגיירת וטובלת ככל הגרים וצריכ' להמתין ג' חדשים חודש של בכייה ושני חדשים אחריו ונושאה בכתוב' וקידושין. ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה ואם מוכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנו בכסף ואם מכרה אינה מכורה ומחזיר את הדמים וכן אם קדשה אחר שנבעלה לשם שפחו' כשמשתמ' בה עובר בלא תעשה שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש לא רצה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים והתושבי' ואינה נושאה שאס' לישא אשה שלא נתגיירה נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר ואינו בנו לדב' מן הדברי' מפני שהוא מן הגוי' אלא ב"ד מטבילין אותם מדעתן ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר הית' אבל אבשלום נולד מאחר נישואין נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להינשא לאמנון וכה"א דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך יפת תואר שלא רצת' להניח ע"ז אחר י"ב חודש הורגין אותה וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח שכל גוי שלא קיבל מצות שנצטוו בני נח הורגים אותן אם ישנו תחת ידינו

לה ת"ר אם אמר יאמר עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אלא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ופריך אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמ' לא אצא חפשי מאי אריא מלא אצא חפשי תיפק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ואת אדוני ואת בני וליכא דקס"ד תחלת שש ממש תיפוק לי' דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני ועדיין בתחלת שש אין לו אשה ובנים שלא מסר לו עדיין שפחה כנעניות ותו אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר העבד אטו סוף שש לאו עבד הוא דיום אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד אמר רבא מאי בתחלת שש בתחלת פרוטה אחרונה ומאי בסוף שש בסוף פרוטה אחרונה והכי קאמר אמר בתחלת שש קודם פרוטה אחרונה דכבר יש לו אשה ובנים ולא בסוף שש לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה אינו נרצע ואפי' אמר ושנה דכתיב ולא אצא חפשי סמוך ליציאה וכשיש עליו פרוט' שלימה לאו סמוך ליציאה הוא מ"ה אינו נרצע עד שיאמר נמי בסוף פרוטה אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה ולא אמר בתחלה אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד והשתא לא עבד מאחר שהתחיל בה דאין עליו שוה פרוטה והרמב"ם כתב וז"ל ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אם אמר אחר שש שאינו נרצע עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה כיצד כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו או יתר מעט. אבל אם נשאר פחות משוה פרוט' הרי זה כאומ' אחר שש ע"כ ולדבריו אי אמר כל זמן שהוא עבד הוא נרצע ובסוגיא משמע דבעי תרווייהו שיאמר סמוך ליציאה דהיינו סוף פרוטה אחרונה וג"כ קודם פרוטה אחרונה שיהא עבד ובוודאי תפס גירסא אחרת וכבר השיג עלי' רש"י וז"ל ובלשון אחר גירסא זו בפי כל איני יכול להעמיד' שהרבה תשובות בה וז"ל אמר יאמר עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד. אמ' בתחלת שש ולא אמ' בסוף שש אינו נרצע שנאמ' לא אצא חפשי וה"פ. אמר בתחלת שש פעם אחת ולא חזר ואמר בסוף שש אינו נרצע דבעינן אמר יאמר שתי אמירות. אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמ' לא אצא חפשי וזה כבר יצא. והשתא קשי' לי טובא הא נמי תיפק לי' מאמר יאמר דהא לא שנה ואם באת' לפרש אמר בסוף שש שתי פעמים א"כ לא דמי' לרישא דאי אמור בתחלת שש שתי פעמים מנ"ל דאינו נרצע. ועוד מה לי דשבקי' לדרשא קמיית' דדרש העבד עד שיאמ' כשהוא עבד ונקט לקרא אחריני מלא אצא הרי כבר יצא תיפוק לי מהעבד ע"כ ואולי הי' לרמב"ם גירסא שלישית וכל זה דוחק ותמה על בעל קריית שעשה עצמו מבלי מרגיש. תו תניא יש לו אשה ובנים ולרבו אין לו אשה ובנים אין נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבות אשה ובנים לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמ' אהבתי את אשתי ואת בני הוא אוהב רבו ורבו אין אוהבו אינו נרצע שנאמ' כי טוב לו עמך. רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמ' כי אהבך. הוא חולה ורבו אין חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו פרט לחולה. רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך בעי רב ביבי בר אביי שניהם חולין מהו עמך בעינן והא איכא א"ד כי טוב לו בעינן וליכא תיקו ומספק אינו נרצע וכן פסק הרמב"ם. עוד אעתיק לך דיני רציעה מדברי הרמב"ם ורובה מספרי וז"ל כיצד רוצעין מביאו לב"ד של שלשה ואומר דברים לפניהם ומגישו לסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבנין בין דלת ומזוזה של אדון בין של כל אדם ונוקב את אזנו הימנית בגובה של אוזן במרצע של מתכת עד שיגיע לדלת שנאמר ונתת באזנו ובדלת ולא נאמר מזוזה אלא שיהי' עומד בין אצל דלת ובין אצל מזוזה ומה מזוזה שהיא עומדת אף דלת כשהיא עומדת. אבל הרצועה בדלת אף שאין שם מזוזה האדון הוא שרוצע בעצמו שנאמר ורצע אדוניו לא בנו ולא שלוחו ולא שליח ואין רוצעין שני עבדים כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות

לו תנו רבנן נמכר במנה והשביח ועמד על מאתיים מנין שאין מחשבין לו אלא מנה שנ' מכסף מקנתו נמכר במאתיים והכסף עמד על מנה מניין שאין מחשבין לו אלא מנה ת"ל לפי שניו אין לי אלא עבד הנמכר לגוי הואיל ונגאל בקרובי' ידו על התחתונה נמכר לישראל מניין ת"ל שכיר שכיר לג"ש ומסיק הא דרשינן לקולא ולא לחומרא להחמיר על העבד השביח יתן כפי שניו הכסף ישוב לפי כסף מקנתו דס"ד מדאיקל רחמנא לגביה דתני' כי טוב לו עמך עמך במאכל. עמך במשתה שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן ע"ג אבן מכאן אמרו כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו וכת' הרא"ש וז"ל יראה דדוקא ע"ע האמור בפסוק שיוצא בשש אבל שכיר שנה שכיר חודש שכיר שבת שכיר יום לא אמרינן הכי כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים שאמר רבי מתיא בן חרש לבנו עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטניות

לו עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו דברי ר' מאיר וחכ"א בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דלית' במטלטלי קתני ומסיק אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנה קראו ובא אצלו לא קנה ותנא דברייתא דתנא אף בחליפין הא דלא תנא נמי במשיכה משום דתנא מילתא דאיתי אף בקרקעי כעין הנך דמתניתן אבל במשיכה דבמטלטלי דווקא איתי' לא קתני ואי קשיא לך אדשמואל הא דתנא לענין בהמה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל רצת' לפניו כיון שעקר' יד ורגל קנה אפי' באמירה. שאני בהמה דמדעתי' דמרה אזל אבל עבד דמדעתי' דנפשה אזל לא מהני עד שתקפו. אמר רב אשי ועבד קטן כבהמה דמי. תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גוררו הגביה לרבו קנאו הגביה רבו לו לא קנאו אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וכתב הרא"ש ודווקא מלאכת שימש גופו אבל מלאכה אחרת כגון שתפר לו בגדים או עשה לו אחת מן המלאכות לא קנאו. והוא מדברי הרמב"ן וכתב עוד וכן אם בישל לו תבשיל או אפה לו את הפת דלא קנאו. ומסיק רב יהוד' הונדא' גר שאין לו יורשין הוה על מר זוטרא לשיולי' ביה חזייה דתקיף לי' עלמא טובא שהי' גוסס וקרוב למיתה א"ל מר זוטרא לעבדי' שלוף לי מסאנא ואמטי' לגו ביתא איכא דאמרי העבד גדול היה זה הגר פירש למיתה וזה מר זוטרא פירש לחיים תחתיו וזכה בעבד קודם שיזכה העבד בעצמו. וא"ד קטן הוה ודלא כדאבא שאול ואחר שמת א"ל שלוף מסאני כדי שלא יקדמנו אחר ודלא כדאבא שאול דאמר לא זכה בעצמו דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין. אבא שאול אומר גדולים קנו עצמם בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן כן גירסת הרי"ף והרא"ש וגירס' ר"ת ולא כגירס' רש"י שגרס ולאפוקי מאבא שאול ס"ל כי הלכה כאבא שאול ועיין בפ' השולח סי' מ"ט

לח פיסקא וקונה עצמו בכסף ע"י אחרים כו'. מפרש תלמודא במסקנה אפי' בעל כורחה וטעמא אע"ג דשמענה לי' לר' מאיר דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות אפ"ה אם נתנו אחרים הכסף לאדונו משתחרר בעל כרחו אביי מפרש טעמא שאני כסף הואיל וקני לי' בע"כ מקני לי' בע"כ ורבא מפרש טעמא כסף קבלת רבו גרמה לו פי' קבלת רב שמקבל רבו הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא מקבלת רב והרב אין נעשה לו שלוחו אלא לצורך עצמו ומקניהו מאליו אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמו לו וכיון דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא מדעתו אבל ע"י עצמו לא דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר דווקא ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחד אבל ע"י אחרים שלא