ים של שלמה על קידושין כב

עוד פסק דלא מהני גבי אב לבתו גילוי דעת ומארצו קמיה ושתיק גבי אב לבנו דמשמ' דמהני גילוי דעת ליכא להבי' ראי' משום דאיכ' למימר דאדרבה מדמינן להאי דהאב לבתו לגלויי מילתא בגיטין וקי"ל כאביי ולאו מילת' היא. ובמקדש איכא טעמא דזכין לאדם שלא בפניו וזכיי' מטעם שליחות איתרבי וא"כ מאי ראיי' הבאת מהאי דתיתי ציפי דמהני כשנתרצה האב אח"כ דלמא התם נתרצה להדי' ובפירוש. ולכך מהני דאמרינן תחלת הקידושין אדעת' דהכי נתנו שאם יתרצה האב תהא מקודשת. אבל לעולם גילוי דעת' לא מהני כמו בגיטין. אמנ' נראה אחרי דאשר"י כתב בתחלת דבריו בפ"ק בהא דאומר אדם לקטנה כו'. ותירץ מאי קמ"ל דרב נחמן פשיט' מקודשת ומסיק דקי"ל דאותו כח וזכות שזכת' לו תורה שיכול שתקדש אדעת' וא"כ דאיכא למימר דאותו נתינת כח וזכות צריך להיות להדי' ולא בגילוי דעת' כמו ששווין שליחות דחל בקל יותר מאיסור' כוחו וזכותו כדמוכח בדיני הרשאה ואע"ג דאשר"י מסיים בדבריו דהבת מתקדשת בשליחות האב הא כתב נמי הך בתחלה וצריכנא לקיים שניהם לכל הפחות לכתחלה ע"כ עוד כתב בכתבי' בסי' ל"ג וז"ל מה שמשלחין הכלות קטנית חוץ לעיר לחופתן והאב אינו הולך עמהם וגם אינו אומר להדי' לבתו צאי וקבלי קידושיך נראה דוודאי היא שפיר טפי לעשות כהלכתו להדי'. אכן י"ל דאי' קפיד' כולי האי דלחומרא דרא"ש אין לחוש כ"כ דרוב הגאוני' בעלי התו' לא סברי כוותייהו וכן מצאתי תשובה ישינ' דמהר"ם כתב שעשה בעצמו מעשה בבתו הקטנה ואומר לה צאי וקבלי קדושיך ואי משום דלא קאמרי להדי' נראה הואיל ואיכא עדים טובא בדבר שמשלחה לחופתה כדי להתקדש אע"ג דלא אמר כמ"ד בקידושין וראיי' מהא דארצוייה קמי' ושתק וכן הי' מדבר עמה על עסקי קידושין ויהיב לה בשתיה'

כט מסקינן בסוגי' המקדש במלוה שיש עליה משכן מקודשת מדר' יוסי בר' יהוד'. וכתב הרא"ש וז"ל אין לפרש דמשכנו שלא בשעת הלוואתו דקני לי' כדר' יצחק דא"כ הי' לו להביא ההי' דר' יצחק כמו שהביא למעלה גבי קדשה במשכון מקודשת אלא אפי' משכנו בשעת הלוואה איירי דומי' דאמה העבריי' ונר' דאפי' אין מזכיר לה המשכון אלא שאמר הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך שבידי מקודשת אעפ"י שהמשכון עדיין בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון: וא"ת היכי יליף לה מייעוד והא ביעוד איכא חזרת המשכון שמחזיר לה את גופה י"ל דמשמע לי' דעיקו' היעיד אינ' בחזרת המשכון אלא בשיעבו' שעליה דהוא כמו מלוה ע"כ ודבריו הוא דברי תוספו'. אלא שבזה הוא מחולק בדבריהם שהוא אומר אפי' אומר התקדשי לי במלוה שאת' חייב לי כו'. ודעת התוספו' אינ' כן שכתבו וז"ל אפי' אין מחזיר לה משכון אלא שמוחל לה את המלוה ואעפ"י שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון. וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפי' בלא משכון אמרת דמקודשת לעיל ולמה אנו צריכין ללמוד מדר' יוסי. י"ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכא דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ"ל מלתא דר' יוסי דמקודשת ע"כ והתוספות אזלי לשיטתי' שאינו מחלק בין הנאת מחילת מלוה למחילת מלוה לחוד כמו שפירש' לעיל סי' ו' דלדעת רש"י הי' להם לפרש דאימ' דמחיל' מלוה לחוד דלא מהני בלא משכון ובמשכון מהני אבל מ"מ כל זאת לא שוה לי דסתמא דתלמודא תהא דווקא איירי במחילת מלוה גם מה שהקשו דאין לפרש משום דר"י וכו'. אומר אני שיש לפרש כך וכן משמע הלשון במלוה שיש עליה משכון ולא אמר במלוה שהלוה על המשכון אלמא דאיירי במשכון שלא בשעת הלוואה והא דלא קאמר כדברי ר' יצחק משום דמר' יצחק לא שמעינן אלא שקנה המשכון ובוודאי אם קדשה במשכון מקודשת אבל מדר' יוסי בר' יהוד' שמעינן שאף לא החזיר המשכון מקודשת והיינו טעמא מאחר שהמשכון קנוי לו נמצא כשמקדשה במלוה ומחל לה החוב דאפי' לא הזכיר לשון מחילה מ"מ הוי כאלו הוחזר לה המשכון ויצא מתחת ידו ואינו אלא כפקדון אצלו ודווקא משכון שלא בשעת הלוואה אבל בשעת הלוואה שאינו קנוי לו כלל וגם אינו מחזיר לה המשכון בוודאי אינ' מקודשת וכן עיקר גם הטור לא הזכי' דע' אביו הרא"ש בזה אלא כת' סתמ' מקודש' אפי' לא החזי' לה המשכון והרמ"ה כתב דווקא בשהחזיר לה את המשכון. וכתב עוד דווק' לידי' דמקדש בתורת משכון. אבל אי לא מטי לידי' בתורת משכון אע"ג דמדינ' מצי למתפשי' אזוזי דכל כמה דלא גלי דעתי' דנקטי' לי' בתורת משכון אינ' מקודשת ע"כ ומשמע שדעת ביט' כדברי הרמ"ה שהרי הביאו באחרונה וגם לא כתב וא"א הרא"ש הסכים לסברא הראשונה והיינו משום דלא מסתברא לי' לומר שהתא מקודשת בלא החזרת המשכון ואף שהרמ"ה לא ירד לחלק כמו שחילקתי דמשכון שלא בשעת הלוואה שפיר מקודשת אפי' בלא החזרת המשכון מ"מ דבר מסתברא הוא וראוי להכריע כן מאחר דהתוספו' והרא"ש פסקו אפי' במשכון בשע' הלוואה

ל ת"ר כיצד מצות יעוד אמר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורס' לי אפי' בסוף שש ואפי' סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות ר' יוסי בר יהוד' אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינ' מקודשת וקאמרי רבנן משל לאומ' לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון ופריך פשיטא מהו דתימ' הא לאו אמר לה מעכשיו קמ"ל. תניא אידך המוכר את בתו והלך וקידשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני דברי ר' יוסי בר יהוד' וחכמי' אומרי' אם רצה לייעד מייעד וקאמר ר' יוסי משל לאומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום שמקודשת לשני ופריך פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר ל' יום קמ"ל כתבנו שהלכה כרבנן לגבי איסי בן יהוד' ותניא אידך המוכר את בתו ופסק ע"מ שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר"מ וחכמי' אומרים אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתב בתורה וכל המתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל. ופריך לר"מ תנאו קיים והתני' האומ' לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה הרי זו מקודש' ותנאו בטל דברי ר"מ ר' יודא אומר בדבר שבממון שניתן למחילה הוי תנאי קיים אבל עונה דצער' דגופא היא לא איתיהב למחילה. ומתרץ אמר חזקיה שאני הכא דאמר קרא לאמה פעמים שאין מוכרה אלא לאמה בלבד ורבנן האי לאמה מאי עבדי האי מיבעי' להו לכדתני' לאמה מלמד שמוכרה לפסולים פי' דקידושין תופסין בחייבי לאווין והלא דין הוא אם מקדשה לפסולי' לא ימכרנה לפסולים מה למקדשה לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה הרי מצינו שהקידושין מסורין בידו כל כך שמקדשה אפי' משהביאה סימנין ימכרנו לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה שאין המכירה מסורה בידו כל כך אינו דין שלא תמכר ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לפסולים ר' אליעזר אומר אם ללמד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרע' בנישואין שאסורה לו מיה' תפסי לי' בה קידושין כדכתיב אשר לא יעדה מכאן שמוכרה לפסולים מה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובי' אע"ג שאין כאן ייעוד שאין קידושין תופסין בה והלא דין הוא אם מוכרה לפסולין לא ימכרנה לקרוביו מה למוכרה לפסולין שאם רצה לייעד מייעד ימכרנה לקרוביו שאם רצה לייעד אינו מייעד אמר קרא לאמה מלמד שמוכרה לקרובים אע"ג שאין כאן ייעוד שאין קידושין תופסין בה ור"מ דדריש להאי לאמה בפוסק ע"מ שלא ליעד לפסולין נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר' אליעזר ובקרובי' סבר לה כרבנן דאמרי אין מוכרה לקרובים ובכל אלו הלכה כרבנן. תו מסיק תניא חדא מוכר' לאביו ואין מוכרה לבנו ותניא אידך מוכרה לא לאביו דאסורה לו משום בנו ולא לבנו דאסורה לו משום אחותו בשלמא אינ' מוכרה לא לאביו ולא לבנו כרבנן אלא מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו כמאן לא כרבנן ולא כר' אליעזר. לעולם כרבנן מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד פי' כשמוכרה לאביו ויש לו בן ליעדה לבנו דהוה ליה בת אחיו אבל כשמוכרה לבנו אין לו צד יעוד לא לו ולא לבנו דה"ל אחות אביו ופסק הרמב"ם כתניא אידך דמוכרה לאביו וכמ"ש לעיל בסי' כ"ח

לא מסקינן בסוגיא בעי מיני' רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לגוי נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דלמא לקולא אמרי' דנגאל לחצאין כדלקמ'. לחומרא לא אמרי' דאינו נגאל. א"ל לאו אמרת התם גבי ע"ע שנמכר בגניבתו נמכר כולו ולא חציי' ה"נ נגאל כולו ולא חציי' אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא לקולא זבני' במאה ויהיב לי' חמשין פלגי דדמו ומשבח וקם על מאתן אי אמרת נגאל לחצאין יהיב לי' מאה ונפק דהא כי אייקר לא ברשותי' דמרי' אלא פליגא ואם בא עכשיו לגמור פדיונו יהיב לי מאה ונפיק ואי אמרת אין נגאל לחצאין א"כ כולו ברשותו דמרי' אייקר ויהיב לי' עוד מאה וחמשין דהוי מאתיים ופריך והאמרת נתרבה כספו מכסף מקנתו פי' היכי דאשבח אין מחשבין לו אלא כשעת מקנתו. ומשני כגון דאוקיר וזל ואוקיר: משכחת לי' לחומרא זבני במאתן יהיב מאה פלגי דדמי ואיכסף וקם על מאה אי אמרת נגאל לחצאין יהיב לי' חמשין ונפק ואי אמר' אין נגאל לחצאין א"כ לא קנה האדון מות' מאה שנתן לו בתורת פדיון א"כ הנך מאה פיקדון נינהו גבי