ים של שלמה על קידושין כ

דתימא איהו דעבד' איסור' קנסוה רבנן זרעה דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן קמ"ל התם דמשום תנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרינן בפ' אעפ"י וכיון שמכחה הן באין לא עדיפי אינהו מדידה אבל בנדון זה דמי' למורדת כל זמן שלא גרשה דאם מתה יורשה כמו שפסקו הגאונים ועוד דלא לישתמי' תנא בפרק האשה דליתני דלא זה ולא זה יורשי' אותה כיון דתני כתובת בנין דכרין והא לא קתני ש"מ הבעל יורש וכ"פ ראבי"ה הלכה למעשה ע"כ וכתב הטור וז"ל ישראל שנשתמד מן הדין יורש קרובו הישראל. וכתב הרמב"ם ואם באו ב"ד לאבד ממונו ולקנסו שלא להחזיק ידי רשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים מישראל ינתן ירושת אביהם המשומד להם. וא"א ז"ל כתב טוב ליתנה ביד ב"ד ואם ישוב תנתן לו. שאלה לא"א הרא"ש ז"ל משומ' שנתן הירושה שהי' לו לירש מאביו ומת אביו ותבעה אמו הנכסי' ויורשי בת המשומד תבעו ג"כ הנכסים הנה כתב הר' יהודה בספר הדינין תשובה אחת לרבינו משולם שמשומד אינו יורש את אביו והביא ראייה מן הפסוק ונ"ל דקרא אסמכת' בעלמא הוא דאעפ"י שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אבל קנס הוא שקנסו חכמים ואסמכהו אקרא וכיון שאינו יורשו מיד כשמת אביה משומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא הי' למשומד מעולם זכייה בהן ומתנתו לא הי' מתנה כלל דכיון שהפקיעו חכמים ירושת' עמדה הבת במקומ' וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצית למיעבד ביהדות ובגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר ילמדנו רבינו לאה נשבה ואמה קבצה שש מאות זהו' לצורך פדיונות והרי הן מונחים ביד נאמן ואח"כ שמעה שבתה נשתמדה ואמר כיון שנטמע' בין הגוים ישמעלים שיחזירו לה הממון והקהל אומרים לא כי אלא יעשה ממנ' הקדש לצורך פדיון שבויים נ"ל שאין להק' זכות בזה הממון דכיון שבא ליד נאמן זכת' בה לפדיונה אעפ"י שנשתמד' דלמא הדר' בתשובה ומפרקא לה אפי' אם תמות בגיות' דלמא בניה יחזרו לדת ישראל וירשי לה אלא יהו מונחי' ביד נאמן עד שיודע ביד עדי' שמתה היא ובניה וינתנו ליורשיה:

תשובה כיון שנטמעה בין הגוים ונשאת וילד' בנים ודאי לא זכתה במעות שנתנדבו לפדיונה הלכך לא זכת' בהן השבויה כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצא מרשותם עד שתפדה אבל זה א"א כי יוציאו יותר מן הקרן. ולהחזיר לכל אחד ואחד מה שנתן א"א כי כבר נדבו לשם פדיון הלכך יעשה בו צרכי רבים ויותר הוא טוב שיהי' מונח ביד ב"ד ויהי' הקרן קיום כו' לפד' שבויין כאשר אמרו הקהל שיהי' הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבוי' שתפדה בהן ועיין במה שכתב' בפר' נערה שנתפתתה אשה שהית' בקטטה עם הבעל ומת כו'. וכתב מהרא"י בת"ה וז"ל הרמב"ם כתב ואם ראו ב"ד לאבד ממונם הרשות בידם משמע מדבריו דצריך העניין דרישת ב"ד אם משומד זה ראוי לקנסו ולאבד ממונו ולאו מלת' דפסיקת' היא בכל המשומדים דפקע ירושת' ומדברי אשר"י משמע יותר הכי שהרי כתב דטוב לתת ביד ב"ד שאם ישוב תנתן לו ירושתו ואע"ג דכתב בתשובתו בטור ח"מ דכיון דאינו יורשו מיד כשמת אביו המשומד זכת' בת המשומ' בנכסי אבי אביה ולא הי' למשומד זכי' מעול' בהם משמע מדבריו שאפי' שעה א' אין לו צד ירושה ומעיקרא פקע כח ירושת' י"ל דההי' עובד' הוה בענין זה דאותו משומד לא הוה צד הרהור תשובה ואביק מיבק במינות עוד בחיי אביו שהי' פשיטא דראוי לקונסו להפקיע כח ירושתו מיד שלא יהא לו בה צד זכיי' כלל אבל היכא דיש בטחון ספיקא שמא יחזיר בתשוב' לעולם אין מפקיעין ירושתו מידו אלא מפקחין ב"ד על הדבר כדמשמע לשון הרמב"ם ואשר"י והא דאית' במרדכי מתשובת רש"י דמשומד לע"ז מין הוא וגופו וממונו מופקר ס"ל דהתם נמי מיירי במשומד דאביק מיבק בע"ז ולא חזינן בי' צד הרהור תשוב' ולפי מאי דאסיקנא דבעינן דרישת ב"ד ופיקוח במשומדים אם ראויים הם להפקיע כח ירושתם מיד א"כ בנדון שילדי ראובן הקדוש נאנסו בקטנם כה"ג ודאי יש ספק אולי יעורר רוחם כשיהיו בני הבנה יפה לחזור לדת האמת שפיר קטען שמעון אחי ראובן שהו' יהי' אפטרופס על ירושת גר אם אמם של הילדים עד שיתראה לב"ד אם יש תקוה עוד על חזרתם ומ"מ אם יתברר שמתו אח"כ ירש הוא אותם כי הוא יורש שלהם אמנם נראה דאין לומר הכי די"ל דהרמב"ם והאשר"י נמי ס"ל דמדינא יש לקנוס כל המשומדים ברשעותם אפי' שעה אחת ולא חזר מיד לדת האמת הואיל ואינו דואג שימות פתאום ברשעו אלא שחשו לנעילת דלת בפני בעל תשובה ולכך לא הפקיעו ירושתם מיד וכיון דטעמא הכי א"כ כל מה שב"ד מפקחים וחוקרים אם ראוי המשומד הזה לקנסו אם לאו ואם יש לשמו' ולהחזיק בירושת' אם יחזיר בתשובה אין זה כלל בשביל שאם ימות הוא אח"כ שתפול הירושה בפני יורשיו דאין בזה משום נעילת דלת כל עיקר אלא דעת ב"ד אינו כ"א לפתוח לזה המשומד כדי שיחזיר בתשובה ויוריש ממון ירושתו אבל ירושת יורשים וודאי לא קפיד ותו דאפשר י"ל דה דהוכיח סופו על תחלתו דכיון שמת ברשעתו הוכיח דמעיקרא נמי כשמ' מורישו לא היה בו צד הרהור תשובה וא"כ מעיקרא היה מסולק מירושה זו כאלו מת א"כ יורשי גר המוריש הם הם היורשי' ע"כ ועוד האריך לשם בתשו' וצ"ל דאות' שנטמעו בילדות' שהיו בגיותן עד שגדלו דאל"כ אין דעת שמדות עליהן כלל דהוו חשובין כאנוסין וגדולה מזו אני אומר אפי' הגיעו לגדלת ה"מ שנודע להם משמדותן ואיך הם מזרע היהודים ובע"כ טמאו אות' ואינ' מבקשי' לחזור לדתן. אבל כל זמן שלא נודע להם כלל אמיתית הענין חשובי' כאנוסי' והכל לפי ראות עיני הדייני' והב"ד הסמוך להם

כח פיסקא יתירה עליו אמה העבריה שמפדין אותה בע"כ סבר רבא למימר בע"כ דאדון א"ל אביי מאי ניהו דכתבינא ליה שטרא אדמיה אמאי נקיט מרגניתא בידיה יהיבנא ליה חספא אלא אמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה וכן הלכה ופריך א"ה עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה הדר אזל ומזבין נפשי' ה"נ הד' אזל ומזבין לה הא קתני אין נמכרת ונשנית ומני ר' שמעון היא דתני' מוכ' אדם את בתו לאישו' ושונה לשפחו' ושונ' לאישו' אחר שפחו' אבל לא לשפחו' אחר אישות ר"ש אומ' כשם שאין מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. והא דקאמר בע"כ דאב פי' אם יש לו כופין אותו ופוד' אותה וקש' להר"ם א"כ מאי קאמר בסמוך ה"נ דאזיל ומזבין לה מה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותו. ושמ' י"ל דנכוף בני המשפחו' לפדותה בע"כ דאב משו' דלא ניח' לי' לאב שתחזי' לביתו ויהא פרנסתה לאב והשת' ניח' שפי' דהד' אז' ומזבין לה ע"כ ועיי' בפר' החוב' סי' י"ג ונרא' דמ"מ פרש"י אמת שאם יש לו כופין אותו לפדו' וכן אית' בפסקי' תו' וז"ל כופין האב לפדו' בתו כשי' לו וכן את המשפח' כופין ונרא' בעיני מה שכתבו התו' וכן את המשפח' לאו לפס' הלכ' דהא מוקי לה כר"ש ואנו לא קי"ל הכי כמו שנכתו' לקמן אלא שכתבו שכך הו' הדין לדברי הבריי' שאמ' יתיר' עליו אה"ע שמפדין אות' בע"כ א"נ לענין הלכ' פודין המשפח' בין אמ' העבריי' בין עב' עברי וכופן אות' לכ' ודוק מדברי הבריית' דקאמ' יתירה עליו אמ' העבריי' אלמא עב' עברי אין פודין אות' הוא דמוקי לה כר"ש אבל לת"ק פודין תרווייהו. אבל מ"מ קשה מניין לתוספ' לפרש שכופין את המשפחה לפדות שמא ה"ק כשבאין לפדותו מדעתה פודין אות' בע"כ דאב ואין צריכין לפייס את האב מדידהו והא דפרשינן ברי' החובל סי' ג' אבל לא משמע כלל מלשון התלמוד שכופין את המשפחה לפדות אות' בע"כ גם אין הסברא נותנת שנכוף המשפחה לפדות אותה מאחר שאבוה מכר אותה אפילו אם אין לו ימכור את עצמו ויפדה את בתו ואם אין כח בידינו שימכו' את עצמו א"כ היאך נכוף הקרובים ודוקא ע"ע שמכר את עצמו מפני דוחקו היה ראוי לפדותו אבל אם גנב מגוים ורוצים לתלותו בדיניהם אין מחוייבים הקרובים לפדותו משום פגם משפחה חדא דאיהו פושע ומתחייב בנפשו גם מה שתולין אותו דינא דמלכותא ועוד אין זה פגם משפחה כל כך מאחר שכבר נפגם בגזר דין התליי' שיצא עליו. ועוד דאיכא למיח' שמא יגנוב עוד ויסמוך על הקרובים כמו שאמרו גבי ע"ע דאזל ומזבין נפשי' ואם נתפס בעלילות שקר אם אין כאן פגם משפחה אם הוא סכנות נפשות כל ישראל מחוייבין לפדותו להציל במה דאפשר. ואי סכנות ממון אין פודין אותו מכדי דמיו. ומה שפסק מהר"ם בפרק השוכר את הפועלים על האב שיפדה את בנו מסכנות נפש משום טעמא דפגם משפחה. שאני התם דנאנס בשליחתו ועוד אב ובנו שאני מאחר דכפינן ליה לזון אותו כשהוא קטן ולא יכול להחיות את עצמו. ה"ה פדיון נפש דגדול באין לו כקטן דמי ודו"ק. מ"מ הקרובים אם אמודים הם בעושר ראוי לכוף אותם בכח צדקה שקרוב קרוב קודם כפי הנראה לציבור ליתן מקודם ואח"כ יפדו אותו הקהל בממונם. ומסיק דת"ק ור"ש בפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע רבי אליעזר אומר בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה במאי קמפלגי ר' אליעזר סב' יש אם למסורת ור"ע סב' יש אם למקרא ור"ש סבר יש אם למקרא ולמסו' ולענין הלכה קי"ל כת"ק דר"ש שהוא רבים וכ"ש לפי גירסא שלנו דר"ע נמי ס"ל הכי ואפי' לגרסת ר"ת דגרס כיון שפירס בגדו עליה כו'. דברי ר' אליעזר כו'. וכבר ידוע שאין הלכה כר"א דשמותי הוא אין בו קפיד' דמ"מ הלכה כת"ק שרבים הם והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו והעיקר נראה בעיני כגירסת רש"י דברי ר"ע ור"ת לא בא לתקן את הגירס' אלא משום עיקר הקושי' דקשיא ליה שאין דרך להקדים רבי עקיבא לר' אליעזר ואין זו קושיא לפי שמצינו במכלתי' ששונה דברי ר"ע לחוד. וע"כ תנא דברייתא