ים של שלמה על קידושין יז

ואין ספק בזה שאין רבו מוסר לו אלא אחת ולא שנים דכתיב ואם אדוניו יתן לו אשה ולא נשים אבל אם מתה פשיטא שנותן לו אחרת וז"ל הרמב"ם אם היו לו אשה ובנים אעפ"י שמסר לו רבו שפחה כנעניות אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו שנאמר אשתו עמו ואינו יכול ליתן לו שני שפחות ולא ליתן לו שפחה א' לשני עבדיו העבריי' כדרך שנותן לכנעניים שנא' אם אדוניו יתן לו אשה ע"כ ומ"מ חייב במזונו' אשתו ובניו והכי תניא לה לקמן ויצא מעמך הוא ובניו עמו אריש אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרים מכאן שרבו חייב במזונות בניו וכיוצא בדבר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו כו':

ואשתו הראשונה דאת' לידן נימא בי' מילת' וכפי דברי הרמב"ם וז"ל כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואי לו ולא ארוסה ושומר' יבם והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסור לאווין אפי' שניי' אינו חייב במזונתיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכן חייב במזונות בניו ובנותיו במכרוהו ב"ד נאמר אם בעל אשה הוא ויצא' אשתו עמו וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה נשעבד' אשתו אבל לא בא ללמד אלא שהאדון חייב במזונתיה ובמוכר עצמו נאמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו ובנמכר לגוי נאמר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה או אשה ובנים שהיו לו אחר מכירתו והוא שיקחנה מדעת האדון אבל אם לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה אעפ"י שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו אין לו במעשה ידיהם כלום אלא הרי מעשה האשה ומציאת' לבעלה וכל הזוכה הבעל באשתו זוכה זה ואעפ"י שהוא עבדו ולענין הענקה נמי הלכ' כת"ק דאין מעניקי' לו וטעמ' דת"ק מפרש תלמוד העני' תעני' לו לו ולא למוכ' עצמו ואידך ההוא מיבע' ליה לו ולא לב"ח דמדסברי' לן בעלמא כרבי נתן דתניא אמר רבי נתן מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לו לאשר אשם לו את' לו לאפוקי ואימ' בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן א"כ משמע דת"ק דהילכת' כוותי' לא ס"ל הא דר' נתן ואנן פסקינן כר' נתן כדמוכח בפרק כל שעה ובפרק שור שנגח סי' י"ח ע"כ ונראה כמו שפירשו התוספו' בשם ר"ח דגבי כ"ע ס"ל כרב נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר' אליעזר אלא לו ולא לבעל חובו משום דס"ל בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקי' פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בע"ח כ"ע אית להו דר' נתן כדפרישי' ועיקר דינו דר' נתן כתבתי בפרק שור שנגח ואין להקשות למה אין מעניקין מוכר עצמו שלא גנב ובמכרו ב"ד שגנב מעניקין לא קשא מידי במוכר עצמו מדעתו ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדי' משום הכי אין מעניקים אבל דברי הרמב"ם קשה ליישב שפסק נמי כת"ק דמוכר עצמו אין מעניקים וכתב נמי דהענקה אין ב"ח גובה הימנו אם לא שנאמר מה שכתב הרמב"ם אין ב"ח גובה הימנו לאו דמפיק ליה מקרא דהא בעינן למעוטי מוכר עצמו אלא דפשיטא ליה דבשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן דין הענקה ושיעור הענקה פליגי ביה תנאי דתניא כמה מעניקין לו חמש סלעים מכל מין ומין שהם חמש עשרה סלעים דברי ר"מ ר' יהודה אומר שלשים כשלשים של עבד ר"ש אומר חמשים כחמשים של עירוכין והלכה כר' יהודה לגבי ר"מ וכו' כדאיתא בפר' מי שהוציאהו ואין חילוק בין ממין א' בין מג' מינים והאי צאן גורן ויקב דכתיב בקרא לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנו בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים. דברי ר"ש רבי אליעזר בן יעקב אומר יצאו פרדות ור' שמעון פרדות משבחן בגופייה וצריכא דאי כתב רחמנא צאן ה"א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גורן ואי כת' גורן ה"א גידולי קרק' אין בעלי חיי' לא כתב רחמנא צאן יקב למה לי למר למעוטי כספים למר למעוטי פרדות. וכתב הרמב"ם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך בעינן צאן גורן ויקב דברים שיש בה' ברכה מחמת עצמן הוא שחייב לו להעניק מהם אבל הכספים ובגדים אינו חייב ליתן לו מהם וכמה נותן לו אין פחות משלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כשלשים של קנס העבד שנאמ' כי יתן לאדוניו בין שנתברך הבית בגללו בין שלא נתברך שנאמר העניק תעניק לו מ"מ א"כ למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו וכת"ק דר"א בן עזריה. לפרש"י הכל לפי הברכה אם נתברך הבית בשבילו הרבה תוסיף על הענקה ואם לאו אל תפחות מן הכתוב ותמה אני על הרמב"ם שפסק כר' ישמעאל ולא כראב"י דמשנתו קב ונקי ע"כ ואולי הרמב"ם יש לו גירסא אחרת ומהפך דברי ר"ש לראב"י או לא גרס דברי ר"ש אלא סתמא והלכה כת"ק:

תני' אלו הן המעניקי' להן היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה העבריי' בסימני' ולאפוקי מר"מ דס"ל אף היוצא בגירעון כסף מעניקי' אלא קי"ל כר"ש דכתיב וכי תשלחנו מעמך מי ששילוח מעמך יצא בורח ויוצא בגירעון כסף שאין שילוחו מעמך עוד יש חילוק בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכר עצמו נמכר לגוי מכרוהו ב"ד אין נמכר לגוי שנאמר כי ימכר לך אחיך אין מוכרין אלא לך:

בורח דאתא לידן נימא בי' מלתא תניא מניין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעי' יצא א"ר ששת הב"ע כגון שברח ופגע בו יובל מ"ד הואיל ואפיק לי' יובל שילוחו מעמך קרינן בי' ולא נקנסי' ונעניק לי' קמ"ל. אמר מר יכול חולה ת"ל ובשביעית יצא אפי' חלה כל שש והתני' חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים א"ר ששת בעושה מעשה מחט ומסיק הא גופא קשי' אמרת חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ד' חייב להשלי'. ה"ק חלה שלשה כמו שחלה כל שש וחייב להשלים וכתבו התוס' וז"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירי מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימי' את זמנן כמו ע"ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין. בפ' השוכר את האומנים קאמר רב דפועל יכול לחזור בו ואפי' בחצי היום ופריך והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא לאו הכי אינו יכול לחזור בו. והשתא אי היכא דאנוס נוטל שכירתו משלם מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו מת דאניס הוא נוטל שכירתו משלם. ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא מה שהרוי' אלא ע"כ אף כי נמי הוי אנוס אינו נוטל אלא מה שהרוי' ואי לא אני' ידו על התחתונה דבע"ה שוכר עליו אם באת' חבילתו לידו או מטעו כדאמר גבי השוכר את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה. והשתא פריך שפיר לרב וא"כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרוויחו דאין לדמותן כלל לע"ע דעבד גופו קנוי לאדונו הלכך חלה שלש אין חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכלתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרוויח ועוד נרא' לחלק בין מלמד לע"ע דעבד היכא דחלה שלש ועבד שלש היינו טעמ' דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר ישעי' מקצה שלש שנים כשני שכיר א"כ מצינו דשני דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והלכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמ' דאין חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו שלש שנים דהיינו שני שכיר ע"כ מהר"ם כתב שאין לחלק ע"ע לפועל ואדרב' ק"ו הוא השת' עב' דעביד איסור' ועב' על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין בי' כ"ש פועל בפ' השוכר את האומני' סי' ח' כתבתי כל הצורך

כג תניא לא יגאל באלה ר' יוסי הגלילי אומר באלה לשחרור פי' אם גאלוהו קרובי' מן הגוי אינו משתעבד להן כלל אלא יוצא לחירות. אבל בשאר כל אדם לשיעבוד פירש עובד לו עד היובל ר"ע אומר באלה לשעבוד ומסיק א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר' יוסי הגלילי ור"ע. אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמפיק לי' להאי באלה לדרשא אחריני באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש. ומאי דכתב ויצא בשנת היובל לא קאי כלל אגאולת קרובים או אחרים אלא קאי אנמכר לגוי דאם לא יגאל ישתעבד בו עד היובל ואי אתה רשאי לבא עליו בעקיפי' וכדתניא ויצא בשנת היובל בגוי שישנו תחת ידך או אינו אלא בגוי שאינו תחת ידך אמרת וכי מה אפשר לעשות לו הא אין הכתוב מדבר אלא בגוי שישנו תחת ידך ולענין הלכה פסק הרמב"ם כר' לגבי ר"י הגלילי ור"ע והיינו טעמא משום דקראו התלמוד בלשון חכמים. תו מסקינן בסוגיא תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. אלא האי שטר ה"ד אילימא דכתיב ליה שטרא אדמי' היינו כסף אלא שחרור שטר למה לי לימא ליה באפי' תרי זיל. א"נ באפי ב"ד זיל. אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחל. וכתבו התוספות וז"ל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי מדלא חשיב במתני' שטר משמע דסב' דע"ע אין גופו קנוי ותימא דרבא קאמר ע"ע גופו קנוי היכא פליג אמתניתין וליכא למימר דרבא דייק מברייתא דהכא ולי' לא ס"ל הכי האמר לקמן בפרקי' עד היכן גלגול שבועה ומסיק רבא לטעמ' דאמר רבא ע"ע גופו קנוי. וי"ל דמתניתי' נמי סברא דגופו קנוי והא דלא חשיב שטר משום דתנא דמתניתין לא חשיב אלא יציאות שהן בע"כ של אדון. אבל שטר מדעתו של אדון ע"כ וכן פי' הר"ן וכן דעת הרמב"ם שפסק דבעינן שטר שחרור לע"ע מחילה שמחל לגרעונו א"ל לא מהני

כד פיסקא יתירה עליו אמה העבריה כו' ת"ר יש בעברי שאין בעברייה ויש בעברייה שאין בעברי יש בעברי שהוא יוצא בשני' וביובל ובמיתת האדון משא"כ בעבריי'. ויש בעבריי' שהרי