ים של שלמה על קידושין טז

בלשון שאלה יהי' בלשון מתנה לכל הפחות תהי' מן זה המשאיל ע"מ להחזיר והויא מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנה לו או יחזיר לו דמיו וחזרת דמים הויא חזרה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג באיצטלית דדוקא התם דלצעור' קא מכוון והא לא ציערה ובכה"ג מפליג תלמודא בפר' מי שאחזו אבל הכא משום מרווח והא קרווח והיינו טעמא נמי הכא דמפלגינן בין גזל דאחרי' לגזל דידה דבגזל אחרים אינ' מקודשת כלל ובגזל דידה אי שדיך או אמרה אין מקודשת ואמאי והלא אין הממון שלו ולא יהיב לה ולא מידי אלא וודאי היינו טעמא דכיון שנתרצי' להתקדש בממון זה אנן סהדי שמחלה לו הממון שגזל ממנה ויהי' שלו כדי שתוכל להתקדש בקבלת אותו ממון כיון שאי אפשר לה להתקדש בעניין אחר אמרינן הכי דעת' והוי כאלו אמרה כן בפירוש וכן בנדון זה המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו את האשה אנן סהדי שדעת' ליתנו לו בכל יפוי לשון וכח המועיל ויהי' לו כח וזכות לקדש בו את האשה דאדעת' דהכי מסרו לידו ואם לא יועיל לשון שאלה יתפס בו לשון אחר שיועיל לשון קידושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה ולעולם אמדינן דעתי' דכיון דמסרו לידו לקדש בו את האשה שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו לו בלשון אחר המועיל לעניין קידושין ולכל הפחות מתנה ע"מ להחזיר כדפרישית לעיל ואפי' במתנה גמורה הי' לנו לומר שבדעתו ליתנם לו אם לא יועילו הקידושין בע"א כדחזינן בגזל דידה אעפ"י שלא אמר' כלום אמדינן דעת' שנתנ' לו הממון שלה כדי שתתקדש בו ועוד ראי' מפ' יש נוחלין דאמרינן התם דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני באנו למחלוקת רשב"ג ור' דפליגי גבי נכסי לך ואחריך לפלוני כו'. מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ע"כ לא פליגי רשב"ג ור' אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומ"ס לאו כקנין הגוף דמי אבל הכא אי מיפק לא נפק בי' למאי יהבי' ניהלי' אלא למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק בי' פי' אם ביר' בו הראשון בוודאי יצא בו כי פליגי שמכרו או אכלו וכבר בירך בו לר' לא יצא שהרי לא קיים תנאו שאמר ואחריו לפלוני ולרשב"ג יצא שאין לשני אלא מה ששייר הראשון אלמא חזינן לדר' אע"ג דלא מצי אכיל לי' נפק אם לא אכלו לי' ובתר הכי קאמר רבה בר אבוה האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית ונטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ומ"ש מלאחריך לפלוני דלר' נפיק בי' אע"ג דלא מצי אכיל אלא משום דאמרינן אי לאו למיפק בי' יהבי' ניהלי' למאי יהבי' ניהלי' וכן בנדון זה כיון שמסרו לידו לקדש בו את האשה ואם לא יועילו הקידושין למאי יהבי' ניהלי' אלא וודאי יש לומר כדפרישית לעיל ועוד קל וחומר הוא דבאתרוג לא פירש שנתנו לו לצאת בו אלא שאנן אומדין דעתו שלצאת נתנו לו דאם לא כן למאי יהבי' ניהלי' כ"ש בנדון זה שפרשו לקדש בו האשה והוי כאלו השאיל לו שורו ונתן לו רשות להקדישו דנרא' דהוי קדוש ועוד ראיי' מפר' בתרא דמ"ק רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך לבקר אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעהו ומאחהו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו לא יגע בו הכא נמי יש חילוק בין שאלו בסתם בין שאלו לקדש בו האשה ע"כ דבריו. ונהגו להודיע לאשה תחת החופה שהטבעת הוא שאול אפי' שאלו לקדש בו והיכא שלא שאלו לקדש בו את האשה אלא בסתם וקידש בו האשה ולא הודיע לה קודם החופה וביום הראשון אחר החתונה הודיע' לה אינו מועיל אלא יקדש פעם אחרת באיזה דבר שירצה ואינ' צריכה לא ברכה ולא חופה כאשר כתבתי בפ"ק דכתובות. אבל לא מהני לקנות אח"כ הטבעת מיד המשאיל דמ"מ בשעת קידושין לא הי' שלו. ומ"ש הרא"ש והי' נותן רשות להשאילה לאחר כו' לכאור' הי' נראה לומר שאין דעתו שאם לא נתן לו רשות להשאילו לאחר שאינ' מקודשת אפי' בדיעבד דהא איהו גופא פסק בפ' המפקיד בשם רב אלפס הא דאמרינן אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר היינו לכתחלה אבל אם עשה לא מקרי גזלן בהכי וכיון דלא מקרי גזלן ומסרה לבן דעת א"כ הרי קידשה באותו הנא' קישוט שלה והא דנקט זה הלשון שנותן לו רשות להשאילו לאחר היינו ר"ל שבענין זה שרי אפילו לכתחלה וקאי על תחילת דבריו שראה באשכנ"ז שרגילין לקדש בו דקדק למצא רגלים לדבר אמאי הוי נהוג הכי לכתחלה אכן מדברי הטור יראה להדיא שאינ' מקודשת שכתב ז"ל וא"א הרא"ש כתב אם השאילו זה החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו האשה אינ' מקודשת אלא א"כ השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר כו'. ובפסקי מהרי"ח פ"ק דקידושין מצאתי השואל חפץ וקדש בו נראה דאינ' מקודשת וצריכ' להחזי' א"כ לא מידי יהיב מיהו אפי' קדשה בהנאת קישוט שתשמש בה כל זמן שאילתה צ"ע אם מקודשת דקי"ל אין השואל כו'. משמע שמסתפק הפי' בדיעבד וכן נרא' עיקר עוד כתב הרא"ש וז"ל כללא דמילת' קדשה בגזל דעלמא קודם שנתייאשו הבעלים אפי' שדיך ואמרה אין אינ' מקודשת כדא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו קדשה בגזל דידה ושתקה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל אי שדיך או אמרה אין אפי' לא שדיך מקודשת וכן בחוב דילה ואם אמר לה כנסי סלע זו בפיקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת אפי' בשתיקה לאחר מתן מעות אמרה אין מקודשת ואי שתקה אינ' מקודשת דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא וה"מ שבאו המעות ליד' בתורת פקדון אבל אם לא באו לידה בתור' פיקדון מקודש' מספק המקדש בטבע' שאולה אינה מקודש' ואם השאילו לקדש את האשה מקודשת ואם נתנו לאדם מתנה ע"מ להחזיר וקדש בו את האשה מקודשת ובלבד שיחזיר את המתנה למי שנתנה לו או דמי המתנה והנה מה שכתב אבל אם לא באו ליד' בתורת פקדון מקודשת מספק כבר כתבתי שהר"ן חולק על זה עיי' לעיל סי' י"ט ומ"ש המקדש בטבעת שאולה אינ' מקודשת פי' כשלא הודיעו או שאין באותו זמן הנאת קישיט שוה פרוטה כדלעיל ומהרר"י בתרומ' הדשן סי' ר"י תמה על מה שלא כלל דין הראשון כשהודיע לה שהוא שאול וכתב שנראה קצת שחזר מפסק הראשון דלעיל כו'. וכתב בסוף אך המדקד' בדבר ימצא לו שבלא שום גמגום כתב בתחלה דקידושין גמורים הם אם קדשה בהנאת קישוט אם יש בה ש"פ וקשה הדבר לסתור דבריו הראשוני' מדלא נקט בכללא בתראה והטור אבן העזר כתב בפשיטות שהדין הראשון אמת הוא כשמקדש בטבעת שאולה והודיעה כו'

כב מתניתין עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העברייה שקונה את עצמה בסימנין והנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון. ובגמרא יליף כולהו מקראי. תניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע מוכר עצמו אין מעניקים לו מכרוהו ב"ד מעניקים לו המוכ' עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנעניו' מכרוה ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנעניות ר' אליעזר אומר זה וזה אינו נמכר אלא לשש זה וזה נרצע זה וזה מעניקי' לו זה וזה רבו מוסר לו שפח' כנעניות והלכה כת"ק ומסיק מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין רבו מוס' לו שפחה כנעניות מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ואם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכ' עצמו ואידך לו בע"כ ואידך מכי משנה שכר שכי' נפק' דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי עובד בין ביום בין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביו' ובין בלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וא"ר יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנעניות. ואד' אי מהתם ה"א ה"מ מדעתי' אבל בע"כ אימא לא קמ"ל. ואע"ג דמוסר לו בע"כ מ"מ לא אמרינן דמיעט דקרא למוכר עצמו שאין מוסר לו בע"כ אבל מדעתו שרי אלא לגמרי מיעט קרא וז"ל הרמב"ם מי שמכרוהו ב"ד יש לו לרבו ליתן לו שפחה כנעניות בין האדון בין בנו של האדון אם מת אביו ה"ז נותן לו שפחה וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה וגו' והמוכר עצמו אסור בשפחה כנעניות כשאר כל ישראל ע"כ. והנה מדכתב והרי היא מותרת משמע שאינו מותר בשפחה כנעניות אלא אותה שמוסר לו רבו ואפי' בלא כפיי' דמדעתו נמי שרי כדמוכח בסוגיא אבל שאר שפח' שאינו מוסר לו אסורה ולא עוד אלא אפי' מסר לו רבו שפחה כנעניות לא אמרינן שמותר נמי באחרת הואיל ואידחי מדלא יהיה קדש אדחי לגמרי אבל מ"מ לגבי אותה שפחה אידחי לגמרי אפי' אינה ראויי' להולי' עוד בני' לאדון מותר' לו כל ימי עבדותו ובעבו' זה מיוש' מה שכת' הסמ"ג ע"ע מות' בשפחה כנעניו' והי' לו לכתו' רבו מוסר לו אלא שבא להשמיענו שהיא מותר' לו כל ימי עבדותו ונרא' פשוט בעיני שאם שפחתו של האדון אינ' ראויי' לבני' אין רבו מוס' לו שפחתו וגם הוא אסו' בה והא דמותר בשפחה כנעניות כשיש לו אשה ובנים אבל אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנעניות וכדאיתא לקמן בברייתא דתניא אם בגפו יבא בגפו יצא נכנס בגופו יצא ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא מאי בגפו בגופו נכנס בגופו יצא. אמר רבא לומר שאינו יוצא בראשי איברים כעבד אמר לי' אביי ההיא מלא תצא כצאת העבדי' נפק'. אי מהתם ה"א נותן ליה דמי עיניה וניפוק קמ"ל. ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא מאי יחידי יצא אמר רב נחמן בר יצחק ה"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנעניות אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנעניות ומסתפק כן אם מסר לו רבו שפחה כנעניות ואח"כ מתה אשתו אי שרי או לאו ומסתברא דשרי הואיל ובהיתר נשאת