ים של שלמה על קידושין טו

שוה פרוטה במדי כו'. פירש נגדי' כרב משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא ומאן דמקדש בביאה ומאן דמקדש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא ומאן דמצער שליח דרבנן ומאן דחילי' עלי' שמתא דרבנן תלתין יום ולא אתא ותבע לשמתא וחתני' דדייר בבי חמוהו. נהרדעא אמרי בכולהי לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביא' בלא שידוכי וא"ד אפי' בשידוכי משום פריצותא. וכתב הרא"ש האידנא חתנים הדרים בבית חמיהם סמכו על נהרדעא כו'. וכל הסוגי' כתבתי ביבמות בפרק ג' סי' ב' ובפ' המוכר את הפירות סי' י"ג

יט מסקינן בסוגיא ההיא גברא דמקדש בציפתא דאסא פי' מחצלת של הדס אמר לי' והא לית בי' ש"פ אמר לה תקדש לי בארבעה זוזי דציירי בה שקלתה ואישתק אמר הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו שתיקה ולאו כלום הוא. אמר רבא מנא אמינא לה דתני' אמר לה כנסי סלע זה בפיקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות לאו כלום הוא רצת' מקודשת לא רצת' אינה מקודשת. מאי רצת' ומאי לא רצתה אלימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוי קידושין ואמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצת' דאמר' אין לא רצת' דאישתקה ושמעת מינ' דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא קשו בי' בפומבדיתא משמי' דרב הונא ברי' דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהליה סברא אי שדינהו להו מיתבר ומחייב ובעבור זה שתקה ולא זרקינהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלי פי' ואינו חייב באחריותן אי מיתבר א"כ אי אית' דלא ניחא לה תשדינהו ופריך רב אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברא אי שדינהו להו מיתבר מחייבני' באחריות הוא שלח רב אחא ב"ר קמי' דרבינא כה"ג מאי שלח להו אנא לא שמיע להו הא דרב הונא ברי' דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו להו וכתב הרי"ף הלכך לאפוקה צריכ' גט ולעיול' צריכה לקידושי אחריני ולא סגי להו בהנהו קידושי ע"כ כתב הרא"ש והא דלא חש לי' משום דשמואל שאני הכא שחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ וגם היא לא נתרצית כשאמר לה שאינו ש"פ ע"כ. וכ"כ הר"ן לאפוקי סברת הרמב"ם שכת' להדי' ותהא מקודשת מספק מפני האגודה שמא תשוה פרוטה. וכת' עוד הר"ן וז"ל, והר"ף פסק בשתיק' דלאחר מתן מעות בקידושין כמ"ד חושו לה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפר' ה' מה"א דלאו כלום הוא בשתיקה דלאחר מתן מעות בפיקדון כרבא דהא קאמר רבינא דאינהו לא חיישי' לרב הונא ברי' דרב יהושע אלא דשלח לי' שהם יחושו לעצמן מפני מי שקבלו הדבר מפיו וחייבים בכבודו ובכה"ג ליכא לאפלוגי בין שדך ולא שדך דהא בההיא עובדא דציפתא גופי' כבר נתרצית לו שהרי קבלה הציפת' דאסא לשם קידושין ומשמע וודאי דלא גרע הא משדך אפ"ה אמרינן דאע"ג דאמר לה התקדשי בארבע זוזי דאית בה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא הוו קידושין ע"כ והנה מ"ש בשם הרמב"ם דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא דברי' של טעם הן שלא אמר רבינא אלא להם שיחושו לעצמן וכן דעת הרמב"ן מ"מ מאחר שפסק הרי"ף ראש הקדמוני' והרא"ש גדול האחרוני' להחמיר אין להקל כנגדם שלא להצריך גט נמצא לדע' הרמב"ם אין כאן ספק קידושין דאוריית' דאין חוששין לשתיקה דלאחר מתן מעות אבל מקודשת מדרבנן דשמא ש"פ במדי ולדברי הרא"ש והר"ן אין כאן חשש דרבנן שמא שוה פרוטה במדי אבל יש כאן ספק קידושין דאוריית' דשמא שתיקה דלאחר מתן מעות בקידושין הוי קידושין ממש ונ"מ היכי שהשליכה המחצלת מידה לאחר שאמר התקדשי לי במאי שבתוכו דגילת' בהדי' בדעתה שאין דעת' נוחה שאין כאן בית מיחוש ולא אמרינן שתהא מקודשת בנתינ' הראשונ' מפני חשש דשמא אית בה ש"פ וכן נרא' עיקר ולענין כנסי סלע זו בפיקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו דאם אמר בשעת מתן מעות או קודם לכן דהוי מקודשת. כתב הטור וז"ל אפי' קבלתו בשתיקה מקודשת דכיון בשתיקה מקבלתו איכא הוכחה שנתרצית בקידושין. וכת' הרמ"ה דווקא דשקלתיהו והיא שתקה אבל זרק לה בקידושיה אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקא ואזלי לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום היא דהא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת ה"מ היכא דארצאו מעיקר' לקדושה לי' אבל סתמא אפי' ספק קידושין לא הוו

ך מסקינן בסוגי' ההיא אתתא דהוה מזבני וורשכי פי' קשורי משי אתא ההוא גברא חטף וורשכי מינה אמרה לי' הבי ניהלי' אמר לה אי יהיבינא ניהלך מקדשת לי שקלתה ואישתק' א"ר נחמן יכולה למימר אין שקלה ודידי שקלה ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל בחמס בגניבות או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בדשדיך וכת' הרא"ש ובלא שדך נמי לא אמרן אלא היכ' דשקלה לה ושתקה אבל אי אמרה אין שקלה לה אע"ג דלא שדיך קדושיה קדושין ודווקא בזה הפעם כשקבלה אבל אח"כ לא ותניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצת' מקודשת לא רצת' אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודש' והווינן בה מאי רצת' ומאי לא רצת' אילימ' רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתקא הוי קידושין ליתני מקודשת סתם כי התם גבי כנסי סלע בפקדון אלא לאו רצת' דאמר אין לא רצת' דאישתקה ואוקימנא בלא שדך לפיכך לא הוי מקודשת וכי אמר' אין מיהא הוי מקודשת אלמא בדאמרה אין אע"ג דלא שדיך קידושיה קידושין בין בחוב דילה בין גזל דיד' וכן הלכת' דהוי כדידי' והך בריית' קדשה בגזל ובחמס ובגניבה וכו' מוקי לה לקמן בגזל דידה ופרושי קא מפרש כיצ' חטף סלע מידה ע"כ וכל הדברי' האלו פסק הרמב"ם וכתב פ' ה' מה"א המגיד משנה שאם אחר שהחזי' לה א"ל הרי את מקודשת לי בה אפי' אמר' הן אינ' מקודשת דדומה להחזי' לה את החוב וכן השוו אות' בגמ' בפי' ודבר פשוט הוא שכיון שבשעת חזרה נתן לה בתורה השבה אחר שבא לידה והוא שלה במה תתקדש בו עכ"ל. והטור נמי כתב וז"ל וכתב הרמ"ה דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל אם גנב או גזל משלה ולא שידך אות' תחילה ובשנתנ' אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אות' ושתק' אינן קדושין אבל אם שדך תחלה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמר' אין הוי קידושין אבל אם אחר שבא ליד' אמר התקדשי לי בו ואמר' אין אינה מקודשת וכו'. וכתב הקאר"ו שיש לתמוה מאי תולה בדברי הרמ"ה הלא הכל תלמוד ערוך הוא וכאשר כתב הרי"ף והרא"ש פ"ק. ובחנם תמה כי לא ידע שהספר נחסר בכאן כמו שהגהתי בדברי הרמ"ה זו נוסח' וכתב הרמ"ה דווקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל בגזל שלה ולא שידך אפי' לאחר יאוש אינ' מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב או גזל משלה ולא שידך אות' תחילה וכשנתנו לה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אותו ושתק' אינן קידושין אבל אם שידך תחילה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה ואמרה אין הוי קידושין ועיקר החידוש של הרמ"ה דיאוש לא מהני גבי גזל דילה. אבל אי הוי מהני אז לא הוי צריכנא לא לשידוך ולא לאמרה הן כמו גבי גזל דעלמא לאחר יאוש ודברי התלמוד דבעינ' שידוך גבי גזל דילה או שתאמר הן היינו לפני יאוש א"כ בא להשמיע לנו הרמ"ה דלית' ומ"ש אח"כ ואם גנב או גזל הוא מדברי הטור וכ"ע מודו בי' ואיירי בין ביאוש בין שלא ביאוש ע"כ

כא פסק כתב הרא"ש על כי ראיתי באשכנז שרגילין לקדש בטבעת שאולה נתתי את לבי לדרוש ולתור מאין הרגל זה להם דלכאור' אינ' מקודשת כיון שקבלה הטבעת אדעת' שהיא שלה ואינ' שלה כי היא צריכה להחזירת' לבעלים נמצא שקדשה בגזל אחרים ואינ' מקודשת וראיתי בספר החכמה שיסד רבינו ברוך ז"ל ממגנצא שכתוב מה שנהגו מקצת בני אדם לקדש בטבעת שאולה נרא' דלאו שפיר עבדי ובעל העיטור ז"ל כתב והמקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי לי' למתנה ע"מ להחזיר ובאשה אינ' מקודשת ואיכא מ"ד סתם שאלה ל' יום ובההי' הנאה מיקדשה ומסתמא לא עבדינן בה עובדא ע"כ ובספר הדינין שיסד רבינו משה הכהן ז"ל כתב בתשובה א' המקדש בטבעת שאולה מקודשת וכן נמצא בתשובת רבינו שמשון ז"ל שהיא מקודשת ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילו לאחר וקידש בו את האשה והודיעו שהוא שאולה בידו עד זמן פלוני ומסרה לה שהיא מקודשת בהנאת שימש וקישוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פלוני שמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה מקודשת ואעפ"י שאין גוף הטבעת שלה דכל הנאת שוה פרוטה אשה מתקדשת בה מידי דהוה אארוח לה זמן דהלוואה ונותנת מנה לאדם חשוב והיא מתקדשת לו באות' הנאה שקיבל המנה ממנה אבל בענין אחר אינ' מקודשת כלל בטבעת שאולה וגרע טפי ממתנה ע"מ להחזיר דהוי מתנה ומקודשת מן התורה אלא דחכמי' הפקיעו משום דדמי לחליפין ואתי למימר מתקדשת בחליפין אבל טבעת שאולה אם נתנ' לאחר לא קנה האחר וגזל היא בידו אמנם נ"ל אם יאמר לו השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה דהוי מקודשת בכל ענין אפי' לא הודיעה וג"כ אין צריכ' שומא להנאת קישוט כיון שהשאיל לו מדעת לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו כי אדעת' דהכי מסר לידו הטבעת ואם לא יועיל