ים של שלמה על קידושין יג

אית לי' זכי' כשדעת אחרת מקנה לו ובשליחות אביה היא זוכה לעצמה ונראה מה שטרח הרא"ש למצא טעם הגון על הא דקטנה אף שאין נפקות' לעניין הדין מאיזה טעם הוא אלא ששם נ"מ וכמו שנכתוב לקמן גבי הא דאמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה כו'. גם לפי טעם של הראב"ד והרמב"ן אינו מיושב אלא בקידושי כסף דלא גרע מתן על סלע שלי אבל בקידושי שטר לא שמענו כאשר כתב הר"ן אבל לפי דברי הרא"ש אין חילוק וכמו שנכתוב אי"ה לקמן. עוד כתב הרמב"ן וז"ל דבתך מקודשת לי לאו דווקא בתרוייהו דוודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קידושין אי אמר לה הרי את מקודשת לי היא מקודשת וראיי' לדבר מדאמרינן לקמן בפרקין גבי כסף אמר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי ואפי' לר' יוסי בר' יהוד' דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו ומינ' גמרינן דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי ק קידושין אלמא דהמקדש את הקטנה ואמר לה הרי את מהני משמע וודאי דה"ה לנערה שעשתה אביה שליח דאי אמר לה הרי את מהני ועוד ראי' מדאמרינן לקמ' בפ' האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכ' גט שמא נתרצה האב והתם וודאי הרי את קאמר ולא בתך שהרי שלא מדעת האב נתקדשה אלמא קסבר קטנה דאמ' לה הרי את מהני הלכך רב נחמן כי נקט בתך לרבות' נקטי' דאפי' לדידה אי כת' בתך מהני וכ"ש הרי את ומיהו גבי ע"י אביה בדווק' נקטינ' לאפוקי שאם כתב הרי את ונתן לאביה כיון שלא בגרה לא מהני ע"כ:

והשיב עליו הר"ן וז"ל ומה שכתב וז"ל דבתך מקודשת לי דע"י עצמה לאו דווקא דוודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב ובין בתור' שנתן לה רשות לקבל קידושי' אי אמר לה הרי את מהני וגמר לה להא מלת' מקידושי כסף אינו עניין לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינ' צריכ' אלא לגלות שנתינה לשם קדושין הוא ולפיכך כשלא בגרה ומקבלת קידושין מכח אביה בדין הוא שיאמר לה הרי את ואינו צריך שידבר עם אביה אעפ"י שהוא מקדש כשם שהנותן גט לשליח קבל' בשעה שנתנו לידו אינו מדבר עם האשה אלא לשליח אמר תתקבל גט זה לפלונית ובקידושי כסף נמי בדין הוא שיאמר הרי את מקודשת לי כלומ' קבלי קידושין הללו לעצמך אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקידושין כשם שהמגרש את אשתו ע"י שליח צריך שיכתוב בגט הרי את מותרת שאם כתב הרי בתך או אחותך מותר' אפי' בשנעשה להם שליח וודאי לא מהני שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים ולפיכך אפשר נראה דכל שלא בגר' ומתקדשת בשטר צריך שיכתוב בשטר בתך ומיהו כי יהיב לה אומר לה הרי את מקודשת כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו אעפ"י שכתב בגט הרי את ולפי זה אף בקטנה מתגרשת ע"י אביה וצריך לכתו' בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר. ומ"מ כי אמרינן בתך אפי' כי יהיב לה לדידה מהני ה"מ בקידושי שטר דכי כתיב הכי בשטר מהני וכי יהיב לה לדידה אמר לה הרי את וכדכתי' בגמ' אבל בקידושי כסף הדבר ברור שבשעת נתינה צריך שיאמר לה הרי את וסיפ' דרב נחמן דהיינו שבגרה דנקיט לה בלשון הרי את בין ע"י אביה בין ע"י עצמה דווקא הוא דהרי הוא ממש כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את מותרת לכל אדם מיהו כי יהיב שטר קידושין לאביה אומר לי' התקבל קידושין הללו לבתך כשם שבשליח הגט אומר לה התקבל גט זה לבתך או לאחותך. ומ"מ הא דרב נחמן בין ברישא בין בסיפא לישנא קיטא הוא ולא סגי עד דאמר בתך פלוני' מאורסת לאני פלו' או את פלוני' מאורסת לאני פלו' דהא שטר קידושין משטר גירושין ילפינן והתם הא בעינן שמו ושמה כדאית' בפר' המביא תניין טעמא דמלתא דכתי' ספר כריתות דהיינו ספירת דברי' הכורתים בינו לבינה וכל שאין שמותיהן מפורשין אין מוכיח מתוך הגט שיהא הגט זה כורת בין ראובן ללאה אשתו ע"כ. והנה מה שחוכך להחמיר על דברי הרב בלי ראיי' לדמות נוסח קדושי השטר לגט. ואגב זה הוצרך נמי לשנות בגט של קטנה ולא מצינו שום שינוי בכל המחברי' בין גט של קטנה לגט של גדול' בשום ענין גם דברי הרמב"ן מסתבר טפי גם מה שכתב להצריך שמותם בקידושין ולא סגי עד דאמר בתך פלונית מאורסת לי כו' לאו דווקא דאמר כי לא שמענו מאבותי' להזכיר שמות בקידושין כשהוא מקדש בעצמו ואף בנוסח אמירה הגט לא ראיתי אלא נ"ל שצריך לכתוב כך בשטר קידושין..

טז מסקינן בעי רשב"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה פי' שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך מהו: הווייה ליציאה מקשינן מה יציאה בעינן לשמה דכתי' וכתב לה לשמה אף הוויי' בעינן לשמה א"ד הווייות להדדי מקשינן מה הויה דכסף לא בעינן לשמה שתהא צורת הדינר טבוע לשמה אף הוויי' דשטר לא בעי לשמה בתר דבעיא הדר פשטי' הויה ליציאה מקשינן דכתי' ויצאה והית'. איתמר כתב לשמה ושלא מדעתה פרש"י קודם הכתיבה לא נמלך בה וציו' לכתוב לשמה ואחר כתיב' הודיעה וקבלתה ובגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה רבא ורבינא אמר מקודשת רב פפא ורב שרבי' אמר אינה מקודשת וכתב הרי"ף והלכתא כרב פפא ורב שרבי' דהא אותבי' עלי' דרבא ורבינא מהא דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ואע"ג דמוקי לה בשטרי פסיקת' פי' כגון שפוסקין נדוני' כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך זהו אין כותבין אלא מדעת שניהם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא בשטר ההיא שינוי' היא ולא סמכינן עלי' דהא רב אשי דהוה בתראי אוקמ' בפ' הנושא את האשה בשטרי אירוסין ממש כרב פפא וכרב שרבי' למימרא דהלכת' כוותייהו עכ"ל וכן כתב ר"ח ז"ל והבי' ראיי' מדרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל מדעתה והוא שבגרה ועוד כתב יש מי שאומר דהלכה כרבא ורבינא והדבר צ"ע וכתב עליהם הרא"ש מ"ש אשינוי' לא סמכינן אין זה ראייה לעסק הלכה דבפרק הנושא איכא איפכא פי' שהגמר' ג"כ דחי' בשטרי אירוסין ממש. א"כ ג"כ נאמ' אדחי' לא סמכינן דמתחלה מוקי לה בשטרי פסיקת' שהסתם גמר' מקשה על רב אשי מאי לאו שטר פסיקת' כו' ודחי' לה אליבא דרב אשי לא בשטר אירוסין ממש ומדרב נחמן דלעיל ליכא ראיי' דהא רבא דאמר הכא מקודשת איהו דאמר לעיל בשם רב נחמן דבעינן מדעתה אלא מדעתה דלעיל לאו אכתיבת השטר קאי אלא אנתינתו ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם כתב רבינא ורב אשי הלכה כרבינא וכן פסק הלכה כרבא ורבינ' דאמרי מקודשת. אבל ר"י רגיל לפסוק בכל מקום כרב אשי לגבי רבינא ותרווייהו אמוראי בתראי נינהו ורב אשי גדול מרבינא הוי כדא"ל רבינא לרב אשי בפרק הדר אנא נמי תלמיד חבר דמר הי' כו'. וא"כ יהי' כרב אשי שמוכרח להעמיד' בשטרי אירוסין ממש וכיון דאפלגו בהו רבותא עבדינן לי' לחומרא ע"כ וכ"כ הרמב"ן והרשב"א

יז איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומאי נ"מ כגון שהער' בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר א"נ בתולה לכ"ג פרש"י אם סוף ביאה קונה א"כ תחילת ביאה אינה קדושי' וא"כ נמצא בעולה קודם קידושין ולא יהי' בתולה מעמיו כו' ומה שהרא"ש לא הביאו לפי שאין עכשיו נוהג דין כ"ג ולכשיבנה בית המקדש במהר' בימנו יכתיבו' ועוד נ"ל נ"מ אחריתי כגון שמת אחיו של המקדש אחר שהערה בה ויש לו אשה והיא צרת ערוה למקודשת אי תחיל' ביאה קינה א"כ אשת אחיו יצאה בלא חליצה ואי סוף ביאה קונה א"כ מוציאה את ארוסתו בגט ואת יבמתו אשת אחיו בחליצה כדין המקדש אחות זקוקתו והקשו בישיבה א"כ אמאי נקט תלמודא מילת' דלא שכיחי כלל שתהא פושט' יד לקבל קידושין מאחר בשעת התשמיש שהוא רחוק מן דעת ובוודאי מעולם לא נמצא כזו ולא נקט כה"ג דפרישית דהוא אפשר להיות בנמצא. והשבתי דתלמודא נקט הני שני אבעיות דפשטי' ידה כו'. וכן כ"ג וכו'. דאז הך בעיא דמת אחיו כ'. שפרשתי הוא נפשטא מו"מ נראה דאם נפשוט הך בעיות דתחלת ביאה לא קני וא"כ אסורה לכ"ג אע"פ שדעת' היו לשם קידושין לא שתהא אסור' וא"כ כשלא יקדש מדעת' דתחלת ביאה תהא נאסר לו אפ"ה אמרינן כל הבועל וכו'. כשם כשמת אחיו דאמרינן בסתם כל הבועל כו'. וצריכה חליצה והיא יוצאה בגט כדפרישית. ואם נפשוט דתחלת ביאה קונה א"כ נפשט' הך בעיא דפרישי' מכ"ש דפשטה ידה שגילת' דעתה להדיא שאינ' מתרצה כלל בתחלת ביאה לשם קידושין שהרי קבלה קידושין מאחר אפ"ה אמרי' ס"ס מאחר שנתרצית לביאה מיד מתקדשת כ"ש מן הסתם שתחלת ביאה קונה מיצא' בלא חליצה. אמר אמימר משמי' דרבא כל הבועל דעתו אגמר ביאה וכתב הרא"ש מדברי התוספות ודווקא כשגמר ביאתו אז אמרינן דעתו אגמר ביאה ואם קודם גמר ביאה קבלה קידושין מאחר מקודשת לשני אבל אם הערה בה ופירש ולא גמר ביאתו מקודשת וכן אם קודם ביאה אמר אני רוצה שתתקדש בה בהעראה מקודשת דאמרי' בפר' הבא על יבמתו דאשה ניקנת בהעראה דילפינן קיחה מעריות: ולפ"ז אם גמר ביאתו אז תחלת ביאה אינ' קונה ואם קבלה קדושין מאחר קודם גמר ביאה אזי מקודשת לשני ואם קדשה כ"ג בביאה אסורה לו ואם הערה ופירש וקבלה קידושין אינ' צריכה גט מאחר ולכ"ג נמי שרי': ואם קדשה בהעראה ולעניין כעין היכא שמת אחיו אחר העראתו ונפלה לפניו זקוקתו שם שהיא ערוה לאות' מקודשת אם גמר ביאתו א"כ תחלת ביאה לא קני וצריכא זקוקתו חליצה ואות' המקודשת מוציא בגט ואם הערה ופירש אז זקוקתו יוצא אפי' בלי חליצה. תו מסקינ' איבעיא להו ביא' נישואין עושה או אירוסין עושה נ"מ ליורשה וליטמא