ים של שלמה על קידושין יב

עליו הוא שלה מקודשת אלמא דבירור מקום בעינ' תו מסיק התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינ' מקודשת ואם היה הכלב שלה מקודשת בעי רב אשי כלב ורץ אחריה לנשכה מהו בההיא הנאה דקא מצלה נפשה גמרה ומקני לנפשה א"ד מצי א"ל מדאוריית' חייבי מחייבת להצילן תיקו:

התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת ואעפ"י שעני הסמוך עליה מ"ט דאמרי לי' כי היכי דמחייבנא בי' אנא ה"נ מחייבת בי' אתה ע"כ הסוגי' וכתב הטור וז"ל גם בזה מפרשי' התוספו' דמיירי בכה"ג שזרקו לה לתוך חיקה אחר שאמרה תנהו לכלב התקדשי לי בככר זו תנהו לפלו' עני אינ' מקודשת אפילו בעני המוטל עלי' לפרנסו גם זה מיירי בכה"ג ע"כ ובתוספו' שלנו לא מצאתי גם הרא"ש לא פיר' וגם לא מסתבר' כלל לפרש בכה"ג ודווק' גבי סלע דלית לי' דעת לקבל' ולא בר מיכל הוא דמפרשינן הכא. אבל אם אמר' תן לכלב או לעני מיירי כפשוטו שאף הוא נותנו להן ולולי דמסתפינא להקל הייתי אומר שאם היא אמרה תנהו לכלב והוא שלה והוא זרק לתוך חיקה יכולה לומר אח"כ לקבולי בעצמי לא בעינא אלא ליתנו לכלב ואת לא קיימת תנאי אלא שיש לומר דבהאי גוונא אין קפידא הלא יש בידו ליתנו לכלבה. ולפי' הרמ"ה שכת' לעיל שצריך היא שתאמר לאותו סלע. א"כ גבי כלב נמי פרושו הכי ואם אמרה תן לכלב והוא נתן לכלב שלה אינ' מקודשת. וגבי עני אפי' אמרה תן להעני הסומך עלי' אינה מקודשת. וכתב הרא"ש ז"ל בתנה ע"ג הסלע או תנה לכלב איכא לספוקי אם אמרה האשה תן מנה ע"ג הסלע ולקדש אני לך כפשוטו בלא זרק לתוך חיקה וכן ככר לכלב ואקדש אני לך אם היא מקודשת מדין הערב כמו תן מנה לאבא ולאביך תן מנה לפלו' תן ככר לעני ואקדש אני לך. א"ד לא אמרי' מדין ערב אלא דומי' דערב דאע"ג דלא מטי לידי' איהו מטי לאינש אחריני גמר ומשעבדי' נפשי'. אבל היכי דלא מטי הנאה לשום אינש לא דמי לערב והא דקתני בברייתא התקדשי לי במנה תנם ע"ג סלע איכא למימר דה"ה אם אמרה האשה תן מנה ע"ג סלע ואקדש לך שאינה מקודשת. אלא אפשר דכייל להו בהדי הך דתנא לאבא ולאביך ותנם לפלוני ואגב אינך תני בהאי לישנ' פירש כי שם אם הית' אומרת ואקדש לך אני וודאי מקודשת ויען כי ראיתי מקצת הגדולים שכתבו דהוי מקודשת מדין ערב כתבתי הנרא' לי שדעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ"ל. אבל הרמב"ן חולק שכתב גבי תן לכלב ואקדש אני לך ומקודשת מדין ערב כיון שהוציא ממון על פיה אבל תן על סלע כו' מאחר דלא עביד מידי אפומה אין שייך דין ערב כי מסתבר וק"ו לפי סברת הרשב"א שמיקל בכולהו:

כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימ' י"א שנשאל על לאה שאמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ג' פשיטי' וכשנותנה בידה אמר הרי את מקודשת לי והיא כששמעה כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפיצה להתקדש לך ומרטה בשערה ושרטת בפניה וצעקה אוי ואבוי והשיב יראה לי דאין כאן בית מיחוש כיון שהעדים מעידים שלא נתרצית בקידושין וזרקתן לאלתר מידה ואפי' קול של קידושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שובר עמה ע"כ ותימא דפשיט' הוא מאחר שמצינו אפי' השליכתו לפניו דלא הוו קידושין מכ"ש הוא ונראה דהך תשובה בא להשמיע לנו דאפי' יצא לה קול קידושין בעיר אפ"ה לא חיישינן לה שהרי שובר עמו ומ"מ נראה דלאו דווקא צעקה אוי לי אלא אפי' בהשליכתו נמי קול ושוברו עמו אלא שמעשה שהי' כך הי' אבל מ"מ שמעת' גבי מיהב יהיב או מיהב לחוד וכל הני דלעיל נהי דלא הוי קדושין מ"מ אם יצא לה קול בעיר צריכ' גט משום קלא דאין זה שוברו לפי שאין ברור כ"כ למשמעות לשון בני אדם שמיאנה בקידושין. עוד נראה בעיני אפי' לא השליכה ותפסה בעבור חובה אלא שאין חפיצה בקידושין דלא חיישינן כלל

יד מסקינן ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי פי' בוטינ"ש שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט א' ועושין כמין ענק ונותנין בצוואריהם למכור אתאי ההי' איתתא אמר' לי' הב לי חד שוכה פירש מלא חוט הענק א"ל אי יהיבנא לך מקדשת לי א"ל הב מיהבי אמר רב הונא כל הב מיהבי לאו כלום הוא. ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנות' אתאי ההיא איתתא א"ל הב לי חד כסא. א"ל אי יהיבנא לך מקודשת לי א"ל אשקי משקי. אמר רב חמי כל אשקי משקי לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדיקלא אתאי האי איתתא א"ל שדי לי תרתי א"ל אי שדינא לך מקודשת לי א"ל שדי משדי אמר רב זביד כל שדי משדא לאו כלום הוא. וכתבו התוספות אעפ"י שאמרה תן מעות לפלו' כו'. שמקודשת מדין ערב כ"ש תן לי שאני הכא כיון דמעיקרא לאו בתורת קידושין שאלה מיני' א"כ כשאמרה הב לי אדעתא דמעיקרא קא אמרה וכתב הטור מדברי הרמב"ם וכל כיוצא בזה שמשמעת' לא תשחק עמו בדברים רק תתן:

וכתבו התוספ' והרא"ש אחריהם והא דמייתי הני תלת עובדי לאשמעי' דבין במידי מאכלי' ובין במידי דמשתי' בין במידי אחריני לא הוי קידושין עכ"ל:

וכתב עוד הרא"ש וז"ל ויראה שאם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה ממנו מקודשת. וכן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל. עכ"ל:

ונראה בעיני דווקא קבלה הימנו ושתקה אבל אם חזרה ואמר' הב מיהיב או בא' מן הלשונות שאין משמעות' לשון קדושי' לא מהני מידי וכ"כ המגיד משנה בשם הרמב"ן וכתב הר"ן וז"ל איכא מ"ד דטעמ' דאינ' מקודשת משום דאדיבור' קא סמכא דאמרה לי' מעיקרא הב שלא לשם קידושין. אבל אי א"ל איהו מעיקרא אי יהיבנ' מקדשי לי ואמר' הב א"נ הבי מיהבי מקודשת כדקאמר איהו קאמר ומקודשת וכן נמי אפי' היכ' דאמר' איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב או הבי מיהבי מקודשת. אבל הרשב"א סובר דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דהוא אמר בלשון שאלה אי יהיבנא לך מקודש' לי ואיהי לא איהדר' לי' אין מקודש' לך אלא הב או הבי מיהבי אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון בלשון שאלה קאמר לה אם אית' דארצויי' ה"ל לאהדורי אין מקדשנא לך מדלא אהדר' הכי אלא אמר' הבי מיהבי וודאי הכי קאמרה בקידושין לא ניחא לי אלא במתנה ולפי' אם חזר ואמר התקדשי לי אינ' מקודשת. ולי נראה כל שלא אמר' בלשונות האמורין בגמר' איכא לספוקי בלשון קידושין וצריכ' גט וכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים עכ"ל. והנראה בעיני מה שהקיל רשב"א אפי' התחיל הוא ואמ' בלשון שאלה אם אתן לך כו'. והיא אמרה הב מיהבי שאין כאן קדושין. והר"ן רצה למחמיר שצריכ' גט לחומר' מאחר שלא נאמר להדי' בגמרא אומר אני שהן קדושין גמורין דדווקא כשהיא תבעה מתחלה שלא לשם קידושין הוא דאמרינן דלאו כלום הוא כדברי התוספו' והרא"ש. אבל כשהוא התחיל בלשון שאלה והיא השיבה שיתן אין לך ריצוי גדול מזו ובכל לשון אינו גורם הפסד כדמוכח במסקנא דאין חילוק ביניהם ואדרבה אמרה תן והנני מוכן לקבל אמרינן חיזוק לשון הוא כמו כל הכפולי' שבתורה עשר תעשר העניק תעניק דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם והוי כאלו אמרה תן ותן והנני מוכן לקבל גם מה שכתב הר"ן בתחלת דבריו שאפי' אמרה איהי מתחלה שלא לשם קדושין וחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי בו ואמרה איהי הב מיהבי לי דמקודשת כל עיקר דעת הרמב"ן דאינ' מקודשת כדפרישי' והיינו טעמא לעולם אדיבור' קמא קסמכה שלא היו לשם קדושין אם לא שקבלה בשתיקה וכן דעת הרא"ש דלא פסק כשחזר ואמר התקדשי לי בו דיש בו ממש אם לא קבלה בשתיקה כדפרישית:

איבעיא להו הב אשקי מהו פי' דלא כפלי' לדיבורה. אמר רבינ' מקודש' רב סמא בר רקתא אמר תגא דמלכא פרש"י נשבע בכתר המלך אינה מקודשת וכן פי' בשם ר"ח אפי' נתן לה תגא דמלכא אינה מקודשת והלכת' אינה מקודשת

טו אמר רבא אר"נ כתב על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה פי' ברשות אביה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה כתב על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוט' הרי את מקודשת לי הרי לי לאנתי בין ע"י אביה פירש שהיא עשתה את אביה לשליח מקודשת מדעתה והוא שבגרה: וכתב הרא"ש וז"ל הא דאמרינן בקטנה מדעתה מקודשת מיירי בדאמר לה צא וקבלי קידושך כדאמרינן לקמן אומר אדם לבתו קטנה צא וקבלי קידושך ופי' הראב"ד וז"ל דלאו בתורת שליחות הוא דקטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו אלא משום דה"ל כמו שאמר תן ככר לכלב שלי או תן על סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לבתו קבלי קידושיך הוי כמי שאמר מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי ותתקדשי בו ומיהו קשה דיד קבלת קידושין הוא המעשה והיא לאו בת קבלה אלא מכח שליחות דאביה כו'. ונהי דנתינת כסף הוי הקידושין אי אפשר להיות אלא מטעם שליחות דחשבינן להו כאלו קיבל אביה קידושין וכן שטר הקידושין צריך שיבא ליד האב וידה לא הוי כחצר האב דאף לעצמה אינה קונה להתקד' דקטנה שאין לה אב אין לה קידושין מן התורה כלל. וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר כשקבלה קידושין מדעת אביה הוי היא שליח האב דאין לה יד לקבל מכח קבלתה כו'. וקשה על הראב"ד שכתב לא מתור' שליחות כו'. הלכך נראה לי דהא אין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחות לזכות לאחר דמיעוטא דשליחות דקטן היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאיתרבאי שליח לגט ובתרומה ובפסח לקמן בריש פר' האיש מקדש והיינו דווק' לזכות לאחר בשליחתו אבל בקידושי קטנה שהי' זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחות' לעצמה כאלו קיבל אביה קידושין בשבילה דקטן