ים של שלמה על קידושין יא

לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי נחייב ואי לא חשיב קנין גמור אפי' ש"ש לא הוי ואין לומ' שזהו שכרו שתופס משכון זה להיות בטוח בחובו דא"כ לא היינו צריכין לדר' יצחק אלא ממילא שמעינן דהוי שומר שכר מידי דהוה אאומני' דהוי ש"ש משום דתפיס לו אאגריה אלא וודאי גבי אומן דווקא שייך האי טעמא שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנתם ובשביל שבתפיסת הכלי הוא בטוח משכרו הוי שומר שכר אבל בהלוואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון אלא וודאי היינו שכרו דקנו ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדי' וקרקעות וכן פי' ר"ח דקני לי' לקדש בו את האשה וא"ת אמאי חשיב שומר שכר מהאי טעמא גם במעות היה יכול לעשות זה. וי"ל דבשעה שנטלו לא היו מעותיו בידו ונהנה הוא במשכון שנוטל בו במקומ' פי' להיות עליו ש"ש כיון שיכול לעשות ממנו קידושין או קנין ועוד שיכול לעשות חליפין מן הכלי הממושכן מה שלא הי' יכול לעשות במעות ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלוואה מיירי דכיון שלא בשעת הלוואה לא הוי אלא ש"ש משום שנהנה שיכול לקדש בו א"כ בשעת הלוואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן פרק שני גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דקאמר למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי דאינ' מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה. ומ"ש במשכון אחרים בשעת הלוואה דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפיס לי' אאגריה. הלכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלוואתו. אבל אם הי' לו משכון ממנה אפי' משכנתו לו בשעת הלוואה והחזיר לה המשכון וקדשה בו מקודש' דחזרת הך משכון הוי כמחילת מלוה וכן הלכת' ועוד מוכח לקמן דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת ע"כ ואף שדבריו דברים של טעם הם. והם מתוספות דס"פ השוכר את האומני' וכן הוא לשם בפסקי תוספות. וכן בתוספות דפ' השולח וכן דעת ראבי"ה שכתב וז"ל קדשה במשכון דאחרי' דקני' לי' מולך תהי' צדקה וה"מ במשכון של ישראל דבר צדקה הוא כגון שמשכנו שלא בשעת הלוואתו דהכי אוקימנא לההיא דר' יצחק בפ' האומנים אבל במשכנות של גוי לא כדאית' בפ' כל שעה דהלכה כרבנן ולא כר"א עכ"ל. אכן רבו החולקי' כגון הרמב"ם שכתב סתמא ולא חילק וכן פי' הר"ן להדי' וכן פי' המגיד משנה בשם הרמב"ן וחלילה להקל כנגד כל הני גדולי עולם:

גם קשה איך בעלי התוספו' בכאן לא השגיחו בזה ע"כ נ"ל דס"ל לבעלי התוספות דלר' יצחק משכון שלא בשעת הלוואתו קונה קנין גמור לכל מילי אלא שצריך להחזיר לו המשכון כשיפדנו ומאחר שאינו שלו לחלוטין א"כ מסתמא פטור מאונסי' דאונס רחמנא פטרי' בכל דבר שבעולם חוץ מן השואל שכל הנאה שלו לחלוטין. א"ה מסתמא פטור מאונסי' ומ"ה מאחר שלא בשעת הלוואה קונה קנין גמור א"כ בשעת הלוואה קונה קנין קצת שיכול לקדש בו את האשה ולקנות בו קרקעות. ומ"מ לא הוי עליו אלא ש"ח דס"ס לא חשבינן זה לשכרו במה שיכול לקדש בו את האשה או לקנות בו בחליפין דבוודאי אם לא הלווהו הי' יכול ג"כ לעשות במעותיו מה שירצה וכי לא היה יכול להשתדל כלי או בגד ששוה פרוטה ע"כ דינו כש"ח אם לא מה ששוה בו המשכון נגד החוב דהוי כאלו התנה שקיבל זה בדמיו שאם יגנבו או יאבד שיפסיד ג"כ חובו ע"כ נר' בעיני להחמיר דממשכון של אחרים אפי' במשכון שלנו בשעת הלווא' שמקודשת וצריכה גט אכן מה שכתב שאם יש לו משכון מ"מ שמקודשת אפילו בלא החזרת המשכון אין דעתי נוחה בזה כ"א במשכנו שלא בשעת הלוואה וכמו שנכתב לקמ' בראי' ברור' סי' כ"ט

יג בני רב הונא בר אבין זבין אמתא בפריטי לא הוו להו פריטי אותיבו נסכ' עילייהו פירש חתיכות של כסף אייקר אמת' את' לקמי' דר' אמי א"ל פריטי אין כאן פי' אותו פריטי שהתנו עלי' הלכך נסכא שהו' משכון אין כאן להיות במקומו לקנות ת"ר התקדשי לי במנ' וזרקתו לאור או לכל דבר האבד אינ' מקודשת ומפרש תלמוד' שה"ה אם השליכתו לפניו אינה מקודשת ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואקדש לך דהתם איהי קאמרה לה מעיקרו אבל כאן אמרינן משטי הייתי בך לומר תן מעותיך לאחרים אם אמר התקדשי לי במנה תנם לאבא לאביך אינה מקודשת ואם היא אמרה ע"מ שיקבלם לי מקודשת התקדשי לי במנה תנהו לפלוני אינ' מקודשת ע"מ שיקבלם לי מקודשת ועבי' צריכות' דאי תנא אבא ואביך ה"א אבא ואביך דסמכ' דעת' עילייהו אבל פלוני כו'. אפי' כשאמרה שיקבל לי' אינ' מקודשת דלא סמכ' דעת' עילייהו ואי תנא פלו' ה"א פלו' דלא סמכא דעתי' כו'. דכי אמרה תנהו לפלוני אינ' מקודשת אבל אבא ואביך אפי' כי אמרה תנהו לאבא ואביך מקודשת צריכא תו מסיק ת"ר התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע אינ' מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת ופירש"י שהסלע קונה מטעם חצירה בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו. וכתב הרא"ש מדברי התוספות וקשה מההי' דהמוכר את הספינה דקאמר חצר השותפין קונין מקח מזה לזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל ע"ג קרקע לא וא"כ תפשוט מינה דאינ' מקודשת וי"ל דהכא אין הדבר תלוי בקנין שתהא קונה ע"י הסלע דמיירי הכא אפי' זרק המנה לתוך חיקה והא דקתני בבריי' תנם ע"ג הסל' אינה מקודשת מיירי אפי' זרקו לתוך חיקה וקבלתו דכיון דאמרה תנם ע"ג הסלע הוי כאלו אמרה איני חפץ בקידושין ואפי' אם זרק' לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גלתה דעתה שאינ' רוצ' להתקדש לו יכולה היא שתאמר בתורת מתנה קבלתים אבל בסלע שלה מקודש' שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין ע"כ. ונראה בעיני אף שמלשונו קצת משמע דאפי' בסלע שלה אינ' מקודשת כ"א בזרק לתוך חיקה. מ"מ נראה בעיני פשוט דבכל ענין מקודשת אפי' נתנ' על הסלע מאח' שהסל' שלה הוי כחצירה אלא שהרא"ש רוצה לפרש כל הסוגיא בענין אחר אלא שדברי הטור משמע דווק' בעינן לתוך חיקה שכתב והוא שזרק לתוך חיקה ומ"מ עיקר כמו שפרשתי. ובתשובת מהר"ם שבסוף ספר נשים כתב על ראובן שקידש לאה וזרק לה קדושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה וודאי כיון שחצר שקידש שם אינה שלה אפי' זרק לה הקידושין תוך ד' אמותיה אינו מקודש' כדתנן בהזורק. אבל אם זרקה לתוך חיקה או לתוך קלתה מקודשת אעפ"י שראו עדים שנענה בגדיה להשליך הטבעת של קידושין מעליה אין לדמותה להא דאמרינן בפ' קמא דקידושין התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינ' מקודשת בו דלמה שדיתנהו קמי' דאינ' מקודשת כו'. דשאני התם דאיהי לא אמרה מעול' מקודשני לך אבל בנדון זה כיון דשמעו העדים דאיהי אמר' לו מעיקרא פלוני הוא וקדשני. וגם שוב בשעת הקידושין כשאמר' בפני כול' פלוני' בקש' ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אע"ג דבתר דנפל לתוך חיקה שדתינהו איכא למימר דמעיקרא קבלה לשם קידושין וכי שדתינהו בתרה כי מהדר קא הדר' בה ואע"ג דתוך כדי דיבור לקבלה שדתינהו בקידושין משום חומרא דא"א קי"ל דתוך כ"ד לאו כדיבור דמי כדאית' בפ' יש נוחלין ופרק ה' דנדרים. ואע"ג דאמר' בלבי לא הי' אלא לשחוק ומעול' לא נתרציתי לו דברים שבלב נינהו ואין דברים. ואע"ג דאיכ' למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ גבי קידושין. משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעת' לומר לא הי' בלבה כך וודאי וליכא אומדן דעתה דמוכח כיון דאיכא נמי למימר אתת' בכל דהו ניחא לה אמנם דקדקתי בכת' העדיות וכתב בו שהעדים לא ראו אם נפלה טבעת של הקידושין בחיקה, ולפ"ז נראה לי דאינ' צריכה גט דאפי' היא יוד' בטוב שנפלה לתוך חיקה בעי' דליהוי סהדי שהגיעו הקידושין לידה. והיכא דאיכא תרי סהדי א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוי ספק קידושין. והיכא דליכא אפי' חד שראה שהגיעו הקידושין לידה אינ' מקודשת אפי' מדרבנן. ואעפ"י שהיא בעצמה מודה שנפלה הטבעת בחיקה דומי' דאמרינן המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו ואפי' שניהם מודים והאריך בדבר ובסוף כתב וטוב בעיני שלא להחמיר להצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כסף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה כל ימיה עגונה. מצאתי בהגה"ת מרדכי סוף גיטין וז"ל פסק י"ג בתשובתו וז"ל מה שהעד אומר שראה שחלק ידו שע"כ ונתן הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואעפ"י שיש עדים שלא דיבר עמה בשעת נתינה כיון שדיב' עמה תחלה הוו קידושין דתנן הי' מדבר עמה וכו' עכ"ל. נחזיר לדברי הרא"ש ומבעיא לי' לרב ביבי אם הסלע של שניהם מה יש לדון בלשון זה נ"מ אם זרקו לתוך חיקה בשתיקה וע"ד זה יש לפרש התם ע"כ שיטת הרא"ש מדברי התוס' אבל הרמב"ם כתב פ' ד' מה"א זרק קידושין לתוך חצר של שניהם או על מקום שניהם אעפ"י שלא הגיע לידה או לתוך חיקה מקודשת מספק וז"ל הרמב"ם הי' עומדת ברשות שהוא של שניה' וזרק לה קידושין מדעת' ולא הגיעו לידה או לחיקה ה"ז מקודשת קידושי ספק וכתב המגי' משנה שאינו דומה לחצר השותפין לענין מכירה דבקידושין יש לחוש שמא הי' משאיל לה זכותו כיון שכבר יש לה חלק בה וכן כתב רבינו ניסים בסגנון זה. וע"כ אין להקל כלל. וכתב הטור בשם הרמ"ה דווק' שיחדה לו הסלע. אבל אם לא יחדה לו הסלע אפי' סלע שלה אינ' מקודש' והביאו הטור סי' ל'. וכן ירא' מדעת הרמב"ם בפ"ד מה"א שכתב אם אמרה לו הנה קידושין תנם על מקום זה ואותו מקום של שניהם מקודשת מספ' שצריך לברר אעפ"י שאין ראי' גמורה על מקום שלה. מ"מ זכר לדבר מיהא דבעינן בירור מקום גם כדי הוא דברי הרמ"ה לסמוך עליו בפרט מאחר שלשון התלמוד מורה כדבריו מדקאמ' ואם הי' הסלע שלה מקודשת ולא אמר ואם הניח על סלע שלה מקודשת אלא בוודאי ה"ק ואם הי' אותו סלע שאמרה להניח