ים של שלמה על כתובות ריח

לה בר כהן בעי לך תבעת פורנא ואבדה מזונות מאן דאתידעון מילייא עיילין עובדא קמיה דרב אסי חזרו לה מזונות פי' רימו בה ואמרו אדם גדול רוצה לינשא אותך וכשידע ר' יוסי שרימו בה החזירה למזונותיה וכן נמי אם לא רצו לזונה ומחמת זה תובעת כתובתה אין זה מן השופי ואית לה מזוני וכן פסק ראבי"ה כדברי הירושלמי וכן הרא"ש וירושלמי זה מסייע נמי למה דכתבינן דתבעה להנשא ונתפייסה לא אבדה מזונותיה כתב הרשב"א ש"מ שכתב בצוואתו אני מניח שתהא אשתי נזונות כל ימי אלמנותה יתר על כתובת' נראה שאין אלמנ' זו מפסדת מזונה לא בתביעתה בב"ד ולא בשאר דברים שמפסדת אותם כשאוכלת בתנאי ב"ד וכתב עוד שאין מעשה ידיה ליתומים כתב הרשב"א שאלת ראובן שחלה והביאו בנו חנוך לתוך ביתו וסיפק צרכיו ומת וקברו ולאה אשתו של ראובן הפקידה מטלטלין ביד חנוך ועכשיו תובעת אותם ממנו השיב חנוך אני הוצאתי הוצאת על אבי ועל קבורתו ועל תכריכיו ואני תופס אותם בשביל אותם הוצאת טענה לאה אותן מטלטלים שלי הי' ואין לך לתפוס בשלי השיב חנוך איני יודע שהן שלך מה שקנתה אשה קנה בעלה תשובה הדין עם לאה כי מה שטענה שהמטלטלים שלה נאמנת וצריך להחזיר לה ואפילו הי' הבעל קיים וכדתניא בפ' חזקת הבתים קבל מן האשה יחזור לאשה וזה אינו יודע שאינה שלה שיתפוס בהן רק אינו יודע שהן שלו טען ומה שקנתה אשה קנה בעלה שטען אינו כלום כי שמא נתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ועוד דמה שקנתה אשה כו' אינו אלא לפירות והרי הוא כנכסי מלוג ולא עוד אפילו מטלטלים דאב שנטלן חנוך והוציא הוצאת על אביו ואפילו לצרכי קבורתו אם כתב ראובן לאשה מטלטלים אגב קרקע האשה מוציאה מידו

מח כך הי' אנשי ירושלים כותבין פי' וקאי אמתניתין דלעיל את תהא יתבי בביתי כו' ואנשי גליל הי' כותבין כאנשי ירושלים ואנשי יהודא הי' כותבין עד שירצו יורשין ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובה ופוטרין אותה איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בכל וכל פרוודהי פי' כרכים הסמוכים לה נוהג כרב ונהרדעי וכל פרוודהי נהוג כשמואל ועד היכא נהרדעי עד דסגי קבא דנהרדעי פי' עד מקום שמגיע המידה שלה שמודדין בה תבואה וכל האמה לה פסק ר"ח במקום שיש מנהג ידוע יש לילך אחר המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע יש לילך אחר שמואל דהלכתא כותיה בדיני והא דבעי עד היכא נהרדעי לאו משום דבשאר כל המקומות יש לעשות כרב דהלכתא כותיה אלא נוהגין היו כרב בשאר מקומות וקא בעי עד היכא נהרדעי לידע באיזה מקום נוהג כרב ובאיזה מקום נהגו כשמואל וכן דעת התוס' וכן פסק רב אלפס ומר משה גאון ז"ל והאריך בראיות וכן כתב רב שרירא גאון דבמקום שאין מנהג יש לעשות כאנשי ירושלים כשמואל ובירושלמי נמי גרסינן קסרין כיהודא ושאר כל המקומות כירושלים ויש ראיה אף במתניתין מהא דתנן האשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונות רצתה גובה כתובתה ואף משמעות תלמוד היכא שנפל הבית שאפילו הי' רוצה לבנות שאין שומעין לה ומטעמא דפי' לעיל סי' מ"ה יראה להדיא כאנשי גליל שאם הי' יכולין לסלקה בכל עת מאי איכפת לה שתבנה ואם תאמר שכתובתה מרובה ואין להם במה לסלקה א"כ לעולם תשאר הקרקע] בידה שהיא תגבה אותה ובלא טעמא אי אפשר לומר שמוחין בידה מלבנותה וזו וכיוצא בו כופין על מידת סדום אבל קשה שלא שמענו מימים קדמונים שהיא נזונות בע"כ של יתומים ואמת שאף בימי מהר"ם נתקשו בזה וזה לשון תשובתו וששאלת אם הלכה כאנשי גליל או כאנשי יהודא איני כדאי להכריע דבר זה נפתח בגדולים ורבו מחלוקת בדבר ונהגו לפסוק כרב אלפסי בדבר שלא נחלקו עליו התוס' ובנדון זה התוס' פסקו להדיא דהלכה כאנשי גליל ואין להביא ראיה ממנהג ערכם שיש בני אדם שנים או שלשה שכתבו לנשותיהן שכל זמן שהיא רוצה לישב כך באלמנות חיות להחזיק בכל נכסיהם אינו ראיה כלל למימר שנהגתם באנשי יהודא ואם תאמר מה הוצרכו לכתוב כך וכי מפני שכתבו כך ליפוי כחה בעלמא נביא ממנו ראיה ועוד אפילו לאנשי גליל מועיל מה שכותב כך דאפילו לאנשי גליל נהי דניזונות בע"כ של יתומים ואינם יכולים לסלקם בכתובה מ"מ אין מחזיקים אותה בכל הנכסים ולהכי אהני מה שכתוב לה כך דלכתחילה מחזיקים לה בכל נכסיה לשאת ולתת בהם ואם לא כתב לה הכי לא יהבינן לה אלא כדי מזון שלשים יום כל שעה ושעה מן שלשים יום כדמפרש בפ' אלמנה גם אין ראייה ממה שכמה פעמים שנתנו היתומים לאלמנה כתובתה וסילקוה דשמא מרצונה הי' ועוד אטו כולהו נשי דינא גמירי דיבעי דלא יוכלו לסלקם בע"כ כי מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הכי ושלום מאיר בר ברוך מ"מ קשה בעיני דא"א דלא אישתמט פעם אחת שאלמנה היתה כופה היתומים לזונה אם היו הדין נוהג האידנא ואומר אני דע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא באיך ומה לנהוג אם כאנשי גליל או כאנשי יהודא ובאתרא דנהיגי כאנשי גליל אפילו לא כתב כך בכתובה נזונות בע"כ של יתומים בתנאי ב"ד אבל באתרא דליכא מנהג ולא כתב כך בכתובה פשיטא שיכולין היתומים לסלקם מאחר שאין כאן מנהג קבוע ואינו כתוב ומהשתא אפילו אשתכח בעיר שנים או שלשה שכותבין כך בכתובה כמו שנשאל מהר"ם אין כאן ראייה ממנהג והמוציא מן היתומים עליו להביא ראייה ואף שמהר"ם גדול בדורו הי' ולא היו מן האחרונים כמוהו מה אעשה שכך הראוני מן השמים לחזק ולישב המנהג שלא שמענו מעולם שכופין היתומים לזון בע"כ ומהשתא לא נראה נמי מה שפסק מהר"ם על אלמנה שמת קודם בעלה דאין לה לגבות כתובה מנכסי חמיה מחלק ירושת בעלה דכיון דחמיה הניח אלמנה וקי"ל הלכה כאנשי גליל הוי להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפילו איכא השתא נכסי טפי מכתובת חמותה ע"כ אלא כל המותר מכתובת חמותה חשוב מוחזק לא מיבעיא בקהילה חדשה שלא נהגו לכתוב זו בכתובה ולא נהגו דין זה כוותיה אלא בקהילת ישנות שלא נוכל לידע יסוד מנהג קדמונים מ"מ נראה שלא יאמרו היורשין המוחזקים לאשה זו הבא ראייה לא שנהגו תנאי ב"ד זו ביניהם אלא אוקמא אחזקה שלא נהגו תנאי זה מאחר שלא שמענו שנהגו כך

מט ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעי אתא לקמיה דר' נחמן שמע לקלא דבת מחוזא היא אמר בכל וכל פרוודהי נהוג כרב אמרו ליה והדא לנהרדעי נתיבא אמר לה אי הכי נהרדעי וכל פרוודהי נהוג כשמואל וכתב הרי"טבא ש"מ דמאן דנסיב איתתא מדוכתא אחרינא אדעתא דתידור עמה בדוכתיה הולכים בה אחר מנהג מקומו שבא לשם

נ איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה אמר רב נחמן אע"ג דלכאורה מתניתין כוותי דשמואל דתנן אחד המודר ואחד המעריך אין לו לגזבור בכסות אשתו ובניו ולא בבגדים שצבען לשמן פי' אפילו עדיין לא לבשם ולא במנעלים חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחו לשמן אלמא לכאורה בגדים שלה הם מ"מ הלכתא כרב מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה ולא אדעתא דלמישקל וליפק כגון היכא שמת וכתב הריטב"א אהא דאמרינן דאלמנה שמין מה שעליה מיהו אינן יכולין לסלקה מהם במעות שאינן בדין שיפשיטוה ערומה ותלך הא דאמרינן בגמרא ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוי אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלם בדמיהם או תפשיטם עכ"ל ונראה בעיני דלאו דוקא שיפשיטו אותה קאמר דהיינו בגדים לחוד אלא אפילו שלשלאות של כסף ג"כ בכלל וכל בגדים שלה בהסרה נקרא ערומה ומאחר דמפרשים דשמין מה שעליה משום אדעתא למיקם קמיה כו' וכתב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אחריהם גרושה אין שמין מה שעליה שהרי היא לא נפקא מדעתא אלא הוא דאפיק לרצונה ואף האידנא שיש בינינו תקנת חרם ר"ג שלא יכול לגרשה בע"ח מ"מ כאיב לה נמי שמקבלת גיטא מה שאין כן באיש שאינו מוכרח לעולם לגרשה א"ל במורדות שאז פשיטא ששמין מה שעליה וכן כל הני שכופין להוציא ולגרשה שמין מה שעליה שהרי מוכרח לכך וחשוב כמיתה וכתב הטור וז"ל וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ע"כ ואפילו לדבריו נראה שאין לחלק בין סרחה עליו למוציאה מדעתו אלא בבגדים שקנה לה אבל במתנה שכתב לה גובה לעולם וכן כתבו הגאונים עכ"ל ואף שהטור לא הכריע בדברי העיטור מ"מ נראה שדבריו מוכרעים מעצמם דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא אקני לה ומה שכתב אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם נראה דוקא גרשה שלא במורדה אבל אחר שמרדה וכתבו עליה אגירת מרד נתגרשה או מתה מאחר שאבדה כתובתה הפסידה נמי כל מה שנתן לה וכן כתב הטור בסי' פ"ה ולפי זה כל אלו שכופין אותו להוציא דשמין נמי בגדיה דאדעתא דלמיפק לא קא קני לה וכמו שכתב המ"מ מ"מ מתנה שכתב לה גובה לעולם כל היכא שגובה כתובתה דהא תלוי איבוד מתנה באיבודה כתובתה אבל יש מהן שכופין להוציאה שאבדה כתובתה כדלקמן אז אבדה נמי מתנתה ומה שאמרנו דגובה מתנה לעולם כתב הריב"ש בשם בעל העיטור שכתוב בשם רבותיו הראשונים וכל דייני מתיבתא דדוקא דנותן במתנה קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן לא מלבושים ולא תכשיטין להתנאות בהם ואינה בכלל מה שעליה כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין וזה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו אבל החתן הנותן סבלנות תכשיטין זהב וכסף לכלה להתנאות בהם בין בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואע"פ שמכריז זה נותן החתן לכלה אין הכוונה למתנה כו' עד אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין כמו שהוא ניהוג בקרובים במתנה נתכוון וה"ל כנכסי מלוג ובין באלמנה ובין בגרושה אין שמין וכל היכא ששמין הבגדים שעליה אין חילוק בין בגדי חול לשבת וממילא גרושה בין בגדי חול ושבת אין שמין וכל תכשיטין אין שמין דומא דהמקדיש והמעריך כו' שאין שמין לא מלבושים ולא בגדי צבעונין ואף כלים יפין דהיינו תכשיטין ומה שאמרינן בפ"ק דב"ק סי' ל"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל נשיהם ובניהם אין שמין וקאמר עליה