ים של שלמה על כתובות רטו

לה אף באשת כהן אינו חייב לפדותה מכל הלין נראה פשוט שאין יכולין לפדות כל זמן שהוא בתפיסה בלא רשותו ואם פדאוה הקרובים בממון שלהם אין להם שום דין ודברים על נכסיו עד אחר שיפדה את עצמו ואז צריך לחזור ולשלם להם דמי פדיונה

לז לקתה חייב לרפאותה כו' ת"ר אלמנה ניזונות מנכסי יתומים ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה תתרפא מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכה כרשב"ג דר"י קאי כוותיה א"ר יוחנן עשו הקזת דם בא"י כרפואה שאין לה קצבה פי' הרא"ש לפי שבא"י היו רגילין להקיז דם תדיר ואין לה קצבה והוי כמזונות אבל רפואה שיש לה קצבה דמיא לפירקונה דאתיא בבת אחת וכי היכא דאין היורשין חייבין בפרקונה ה"נ לא מחייבי ברפואה זו שיש קצבה ודוקא ביתומין הוא דיש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה מטעמא דפי' דדמיא לפרקונה אבל בחיי הבעל לא מדלא פליג אלא גבי אלמנה ואף שיש דעות חילוקים מ"מ מה שכתבתי הוא דעת רוב המחברים

לח קרוביה דר' יוחנן הוה ליה איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתא לקמיה דר"י א"ל זילו קוצו לה מידי לרפואה דהוה לה רפואה שיש לה קצבה הדר א"ר יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר מבשרך אל תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני והאידנא כל האדם יעשה עצמו כאדם חשוב ולא ישיא עצה אפילו לקרוביו היכא שיש קצת ערמה ותחבולה כגון הכא ועוד כתבתי מזה בסוף פרקן ואם רוצים היורשים לקצוב עם הרופא כדי שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה הרשות בידם וכן כתב הטור וכן מבואר באשר"י

לט לא כתב בנין דכרין דיהוון ליכי מנאי אינון ירתין כסף כתובתך יתר על חולקיהן דעם אחיהן חייב מפני שהוא תנאי ב"ד או לא כתב בנין נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהון יתבין בביתי ומיתזנין מנכסי עד דתנסבין לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד א"ר יוחנן משום רשב"י מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפץ אדם ליתן לבתו כבנו ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירת ברתא לא תירת ואתו רבנן ותקנו דתירת בת פי' שיתן לה נדוניא מה שראוי לירש לבנים ומשני הא נמי דאורייתא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבנים נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנים בידיה לקיימו אלא בנות מי בידו לקיימיה אלא ה"ק דנלבשה וניכסיה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו ונסבו לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסים ותו לא ולא קאמר שמואל דשמין באב אלא לגרעותו וכן דעת התוס' טי"ך אחריו ואין לו שום ראיה אלא מהא סוגיא מדאמר עד כמה כו' משמע דוקא עד עישור נכסים ותו לא משום דלא תהוי בעבורי היינו בעבורי אחסנתא כדמשמע מהסוגיא ואני אומר דאפ"ה אין ראי' כלל מהכא דעד כמה היא השיעור מן הסתם קאמר או קרוי מאדם שבא לשאול איך יעשה מורין לו עישור נכסים אבל אי בא להוסיף לנדן בתו כדי שיקפצו עליהם בני אדם מהוגנים הרשות בידו כי בפסוק לא נאמר כמה אלא בנותנים תנו וגו' רק שיתנו לה פרנסה והכל תלוי בדעת האב ומאחר ששמין לדעת האב אפילו לגרעותא שהוא נגד דברי תורה כ"ש לעילוי וחכמים ניחא להו בכך שהרי אמרו שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו משמע אפילו מותר וכן משמע להדיא ממה דמסקינן לעיל בהאי פרקא רב זן מעילוי דחטי איבעי להו פרנסה הואי ומאי עילויי עילויי דאב וכהאי דאמר שמואל שמין באב משמע להדיא שאף לעילוי קאמר דהיינו יתר מעישור ולפירוש ר"ח צריך לדחוק דתרתי קאמר שמין לגרעותא ולעילוי היינו שמגבינן ממטלטלי ועוד בפרק מציאת האשה סי' ע"ז מפיק דשמואל סבר כר' יהודא דאמר ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ומשמע לפי פשוטו דאמרינן אף לשבח שהרי חכמים השיבו לו פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה פי' עני בדעת ועשיר בדעת משמעו לפי פשוטו שאם שמין בדעת האב ששמין בין לשבח ובין לגרעותא וכן דעת רב יהודא גאון שהוא נמי דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י וראב"ד והרמב"ם והרא"ש כתב מאחר שדעת התוס' נוטין לסברה זאת מספיקא לא מפקינא ממונא דיתמי טפי מעישור ולא נהירא כלל מאחר שכמה משמעות התלמוד מסייע לסברתינו למה לא ניזל בתרא ועיקר ראייתם מהאי סוגיא דקאמר עד עישור נכסים הוא פרכא שהרי להדיא אמר שיתן לבתו כבנו ע"כ נראה עיקר דעת הרי"ף וסייעתו ששמין באב בין לגריעתא בין לעילוי ומן הסתם הוא עישור ולא יותר ואסור לסייע בדברים שיפתה אותו שיתן יותר מעישור מאחר שאין דעתו נוטה להרבות נדוניא כדמשמע להדיא בסוגיא ה"מ מדעתו אבל ע"י עישוי לא ומסיק נמי דרב יהודא בר מרימר אמר לרב פפא מעלאי דידיה היינו עשייה פי' אם אכנוס עמך לבית הכלה לכתוב כתובה ירבה לפסוק ממון הרבה שלא מדעת אלא בשביל כבודי ודוקא כה"ג שהוא עושה מחמת כבודו יכול להשיאו עצה שיתן ממון הרבה כדי שימצא זיוג הראוי לו ויכול להרבות כשיעור מה שישאר לבנו אבל האידנא נהגו להרבות יותר ממה שראוי לבן ולפעמים נותנים כל אשר להם עד שלא ישתאר להם מידי וראוי הי' לנדות על ככה אלא שבעו"ה כושי הגלות ומיעוט היחוס גרם כל זה

מ ומסקינן דאין תקנה זו נוהגת אלא בבנין דכרין ולא בנקבות אפילו בבת בין הבנות לא פליג רבנן מאחר דבבת בין הבנים לא שייכא בנין דכרין דבנחלה שויה רבנן ה"נ בת בין הבנות אף שהיא יורשות אבל גבי בת הבן לא אמרינן לא פליג רבנן שהכל יודעין שהבת במקום אביה היא ולא מיקרי אלא בנין דכרין ואינה נגבית ממשעבדים דהא ירתון תנן ואינה נגבית ממטלטלי דככתובה שויה רבנן והאידנא לא נהיגין כתובת בנין דכרין כלל לפי שעיקר תקנה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום הלואי שיתן לבנו כבתו כן דעת רוב הגאונים וכן המנהג ועוד יש ראיה וטעמא למילתא דלא נהיגים עכשיו שהרי גרסינן בירושלמי דנערה והסמ"ג הביאו וז"ל קל הוא בתנאי כתובה שבכל מקום אדם מזכה בכתובה וכאן אף בדברים ובכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם ע"כ וקאי על בנין דכרין וה"פ קל הוא מה שהקיל חכמים בדבר להיות נקנה באמירה לחוד ואף לנולדים כי מן הראוי הי' צריך כתובה אלמא דבעי בה אמירה והתנה מקודם אבל היכא שאין מתנין מקודם כמו שאנו עושין לית בהו ממש וגם במשנה לא אמרה אלא לא כתב לה אף שאידך תנאי ב"ד גם כן אינם מתנין ואומרים מקודם ואפ"ה בעי לקיומי שאני התם דליכא שום התנאה נגד התורה אבל בנין דכרין שהוא בעול עשה דאורייתא מסתבר דבלאו התנאה ואמירה לית בה ממשא ומ"מ נראה באתרא דנהיגי ראוי להיות נהוג אף במטלטלין שהרי ממקור התקנה ראוי להיות עיקר ממטלטלי מטעמא כדי שיקפוץ אדם כו' וזו היא רוב נדוניא דהיינו כלים ומטלטלים אלא שחכמים לא רצו להעלותם במדרגה יותר על כתובתה שהיתה מקודם דוקא ממקרקעי וא"כ מאחר שתקנו הגאונים שהכתובה נגבית מן הקרקעי וממטלטלין כ"ש כתובת בנין דכרין ובפרט האידנא שכל הנדוניא אינו אלא ממטלטלין לחוד כך נראה בעיני עיקר ועוד נכתב מזה לקמן בפ' מי שהי' נשוי

מא אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים יש לה כתובה בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה ויראה דאין לחלק בין לית לה זוזי בין אית לה לעולם אמרינן זוזי אנסוה דומיא דיצר אנסה דפריך מיניה שהוא לכ"ע בכל ענין ומ"ה מיושב דבתחילת הסוגיא אמר זוזי אנסוה דדמיא כמאן דמחו ליה מאה עוכליה בעוכלה ורבא אמר דבריו בסתם זוזי אנסוה משמע דלא בעי דוקא כמאן דמחוי לה כו' כלומר שהוא אונס גמור דהיינו באין לה זוזי כלל אלא אפילו באית לה כדפי' מוחלות כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין מ"ט אחולי אחילתא ומוחלות כתובתה אע"ג דקי"ל אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה מ"מ מחילתה מחילה ואי מיית לאלתר או ששהה עמה באיסור אין לה כתובה בנין דכרין או שחזר וכתב לה מאתים יורשה נוטלים מאתים ולא כפי כתובה ראשונה יתיב רבין בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר משמיה דר' אליעזר מחלה כתובתה לבעלה אין לה מזונות א"ל אי לאו דאמרת משמיה דגברא רבא הוה אמרית לך משיב רעה תחת טובה וגו' וכתב הרא"ש דאית מפרשים אין לה מזונות אפילו מן הבעל והא ליתא כלל דמזונות אשתו אינם בתנאי כתובה אלא למ"ד דאורייתא ולמ"ד דרבנן תיקנו לה מעשה ידיה תחת מזונות ואם נוטל מעשה ידיה צריך לזונה אבל מזונותיה מן היורשים הוה תנאי כתובה ע"כ לכאורה יראה מפרושו שיכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותך לפי מה דקיי"ל מזונות דרבנן שהרי תלה הטעם במה שנוטל מעשה ידיה אבל אם אינו נוטל יכול לומר מאחר שלא תיקנו לי מעשה ידיה אלא כדי לזונה ומאחר שמחלה על הכתובה ותנאי כתובתה ושמחלה לי יכול לומר כן והרי אניח לה מעשה ידיה אבל מ"מ נראה שאין לחלק מאחר שתקנו לה מזונות תחת מעשה ידיה אינו יכול לבטל התקנה אם לא שאמרה להדיא אי אפשי בתקנת חכמים והנה מה שכתב הרא"ש שמבעלה יש לה מזונות נ"ל ראיה ממה שאמר אי לאו דגברא רבה כו' משום שגברא רבה כו' לא יכול לומר משיב רעה תחת וגו' מאחר שדין זה לא היה נראה בעיניו כלל אלא נ"ל דה"ק אי לאו דגברא רבא הוא הייתי מפרש דאפילו מבעלה קאמר דהא סתמא קאמר ומאחר שלא היה ישר זה דין בעיני הייתי משיב לו קרא דרך שחוק והיתול כלומר שהדין בטל וקרא דמשיב רעה שייך שפיר על כה"ג אבל השתא דגברא רבה קאמר מסתמא לא קאמר אלא מן היתומים כן דעת הרמב"ם והרשב"א ומ"מ נראה היכא דמוחלת כתובתה ליתומים אין לה מזונות אף שבירושלמי אינו כן מ"מ תלמודא דידן משמע מוחלות כתובתה אין לה מזונות בין לבעלה בין ליתומים רק שבחייו ניזונות מכח תקנה ולא מתנאי ב"ד וכן משמע בפ' הנושא שאם לא תבעה כתובה כ"ה שנים דמחלה לכתובתה ואף מזונות לית לה ואפילו שהיא אינה יכולה לומר לא אתן פירות ולא תפדה אותי משום שלא תטמע בין הגוים ומשום יותר טעמים כדלעיל בסי' ט"ו היינו בע"כ של בעל אף שהתקנה הוא לטובתה מ"מ תקנו חכמים שלא תוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל היכא שמחלה על כתובתה ובטל כל תנאי ב"ד פשיטא שפטור אף בפירקונה שהוא תנאי ב"ד ובכלל כתובה כדלעיל סי' ל"ב ועוד דלא