ים של שלמה על כתובות ריד

שבכל יום ויום וכבר קבלה מזונות תחת מעשה ידיה והרמב"ם לא חילק בין מוטלת על המטה לאינה מוטלת כתב בסתמא שיכול לגרשה כו' וכתב המגיד משנה אבל הרשב"א כתב תניא בסיפרי ושלחה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ופירשה הראב"ד במוטלת על המטה וכ"ש בבנות ישראל הקדושות אם היתה מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה עכ"ל ואין כאן דעת רבינו ואני אומר שאם כן הוא לא היו סותמין במשנה ובגמרא מלפרש בד"א בשאינה מוטלת אבל מוטלת אינו רשאי כו' עכ"ל המ"מ והר"ן לא הביא אלא דעת הראב"ד ת"ר נשבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ולא עוד אפילו נשבית בחיי בעלה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינן לי לאנתו וכתב הרי"ף וז"י הלכך לית להו פירי דכי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה הוא דתיקון והני כיון דלא מחייבי בפרקונה לית להו פירי תדע דהא דתנן אלמנה ניזונות מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם ואין חייבין בקבורתה אלמא כיון דמחייבי במזונותיה מעשה ידיה שלהן וכיון שאין יורשין כתובתה אין חייבין בקבורתה הכא נמי כיון דלא מחייבי בפרקונה לית להו פירי והוסיף הרא"ש וז"ל וכן יבם נמי לא אכיל פירי ואינו חייב בפרקונה ואית ספרים דגרסי ואין היבמין חייבין לפדותה וכן גרס רב אלפס והא דיבם לא אכיל פירות היינו בנכסים שנפלו לה כשהיתה שומרת יבם אבל נכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אוכל יבם פירי לרבא דאמר לקמן בריש פ' הכותב דידו עדיפא מידה כדמוכח בפ' החולץ ומיהו לא מחייב בפרקונה כל זמן שלא כנסה דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו ע"כ ודבר תימא הוא בעינ' מאחר שאינו פודה איך יאכל פירות הלא הבעל גופא דאתי היבם מחמתיה אינו אוכל אלא בעבור פרקונה וא"כ מאחר דלא מחייב לפדות אותה איך יאכל פירות אפילו יהיו דמי ופירות יותר מפדיונה ס"ס מאחר שלא היו מחויב לפדותה אם לא הי' לו פירות אף היכא דלא מלו לה בדמי פדיונה אף עתה לא יאכל ועוד תדע שהרי אפילו לגבי בעלה הי' מסתבר לומר שתוכל לומר איני נפדה ואיני נותן לך פירות אלא דלא שבקי חכמים לה חכמים לומר שלא תטמע בין הגוים ועוד טעמא אחרינא כדפי' לעיל סי' ט"ו וא"כ הכא שאינן מחויב לפדותה א"כ פשיטא שתוכל לומר אינו אוכל פירות וכן דעת הרמב"ם ועיקר ואע"פ שאין היורשים חייבים לפדותה מיהו חייבים לפרוע בשבילה כסף גלגלתא ומס שעליה כדרך שפרע בעלה בשבילה וכן פסק הטור

לו ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם הא בכדי דמיהן פודה אע"ג דפירקונה יתר על כתובתה ורמינהו נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי ר' רשב"ג אומר אם הי' פרקונה כנגד כתובתה פודה אם לא אינו פודה רשב"ג תרי קול' אית ליה ופסק הרי"ף דהלכה כרשב"ג משום דסתמא דמתניתין דגיטין אין פודין את השבוין יתר מכדי דמיהן מסייע ליה דמשמע כל שבוים אפילו אשתו אבל הרמ"ה פסק כת"ק דהלכה כרבים ומתניתין דגיטין איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו וכמו שיכול לפדות עצמו בכל ממון שיש לו וה"ה נמי לאשתו שהיא כגופו ובפרט מאחר שמחויב לפדותה בתנאי כתובה כמי שיש לה ממון דמי וכן פסק הרא"ש וכתב הרמב"ם שאפילו אין לו אלא כדי פדיונה חייב לפדותה ועוד אני אומר אדרבה דמתניתין דידן מסייע ליה לת"ק דקתני סתמא נשבית חייב לפדותה משמע בכל ענין שיוכל ומ"ה פסק הרי"ף גופא הלכתא כרבי ולא כתב כרשב"ג אע"ג דק"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מאביו ורבו אפילו הכי הלכה כרבי דסתמא דמתניתין נשבית חייב לפדותה בכל ענין שהוא והא דקאמר בפעם שנית רצה לפדותה כו' פרש"י משום דלא תקינו לאשה אלא חד פדיון ומשמע דבפדיון שני אינו מחויב כלל לפדותה אפילו בכדי דמיה וכתב הרא"ש דמסתבר כפרש"י דמ"ש פדיון שני מראשון אם הי' מחייבים חכמים לעולם לפדותה ואני אומר דיותר פי' ר"ח שפי' רצה לפדותה יותר מכדי דמיה אבל בכדי דמיה מחויב לפדותה לעולם שתנאי כתובה משמע לעולם כל זמן שהכתובה קיימת ואין להקשות מ"ש מפדיון ראשון נראה לפרש טעמא שמין הדין לא הי' ראוי שיהיה מחייב לפדותה אלא בכדי דמיה לת"ק דברייתא וכן בכדי כתובה לר' אלא שא"כ בטלתם תנאי כתובה ותנאי ב"ד מעיקרא שנכתב אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו והשתא לא מקיים לה כל עיקר בשלמא היכא דקיים פעם אחת תו לא כייפינן ליה אלא לפדותה כפי הדין דהיינו בכדי דמיה ונראה דאפילו אי הוי בכדי דמיה יותר מכתובה אינו מחויב לפדותה כדברי רבי ונאמר שת"ק דברייתא ורבי לא פליגי אלא ת"ק דברייתא איירי בכדי כתובה ופליג עם רשב"ג ביתר מכדי דמיה ורבי איירי בכדי דמיה ופליג עם רשב"ג ביתר מכתובה וכ"ש לפי גרסת שלנו שאינם גורסים רבי באידך ברייתא דהכל הוא חד תנא ונדקדק מת"ק דתרתי קולא אית ליה גבי פדיון שני כמו לר"ג בפדיון ראשון וכן פרשו התוס' ושיעור כדי דמיה היינו בשפחה הנמכרת בשוק לפי כח גופה ויופיה בשעת שנשבית אפילו הוה מעיקרא בריאה וחזקה ועתה מתאוננות והולכות או זקנה וחלשה מ"מ אזלינן בתר דהשתא לענין פדיון דק"ל הלכה כר"י ולא כר"א דאזיל בתר מעיקרא והרמב"ם פסק דאם נשבית פעם שנית ורצה לגרשה הרי זה מגרש ותפדה את. עצמה בכתובה משמע דס"ל נמי כפי' ר"ח שחייב אף בפדיון שני אלא שעושה פשרה לא מצאנו פשרה זו בתלמוד ואדרבה מייתורא דמתניתין דקתני נשבית חייב לפדותה הלא כבר שנא התנא דיני דפדיון שהוא תנאי ב"ד ואפילו לא כתב אלא בא לאשמעי' דסיפא דקאמר הרי גיטך ותפדה את עצמה שאינו רשאי איירי אפילו היכא דפדאה כבר פעם אחת וה"ק נשבית חייב לפדותה ואם אמר אח"כ כשנשבית שנית הרי גיטך כו' אינו רשאי וכן מסתבר מאחר שמחויב לפדותה א"כ איך יכול לגרשה ולסלק הפדיון מעליו מאחר שכבר נשתעבד בה בתקנת פירות אם לא היכא שפדיון השני הוא יותר מכדי דמיה או יותר מכדי כתובה ויותר מכדי כתובה נראה לפרש כל מה שכתוב בכתובתה ואפילו יש לה כתובה גדולה מדקאמר עד עשרה בכתובתה דמשמע דבכתובתה תליא אבל נדוניא אינו בכלל כתובה לענין זו שהרי כבר הוא שלה והיכא שהפדיון יותר. מכדי כתובתה לא תוכל למיכף ליה שיתן הפדיון בכדי דמיה והמותר ינכה מכתובתה אפילו יש לה כתובה גדולה שיכול לומר לא אפדה אלא תקבל גיטה ותפדה את עצמה בכתובתה אבל היכא שיש לה ממון משלה שאין לבעלה רשות בהן או משל אחרים למלאות הפדיון פשיטא שהוא נותן המוטל עליו דהיינו כדי דמיה אבל היכא שהוא יותר מכדי דמיה והוא אינו רוצה לפדות ואין לה משלה כלום כפינן אותו שיגרשה ותפדה את עצמה בכתובתה וכל הדברים הללו אינן צריכין רבה והיכא שהוא והיא בתפיסה נ"ל דאיהו עדיף וקודם אף שמצאתי. בהגהת איפכא וז"ל שאלו להר"ם על ראובן שנתפס וגם אשתו נתפסה מצד אחר ומיסרין אותה ועמדו קרוביה ופשרו עבורה אם יכולין להוציא דמי פדיונה מיד שמעון שיש בידו פיקדון אחד משל ראובן בעלה מי אמרינן כל כמה שלא נתפשר איהו גופו מן השבאי ולא נודע כמה יעלו דמי פדיונו ואם יפדה תחילה אז לא יוכל לפדות עצמו חייו קודמין לשל אשתו או לו ונראה לי דאע"ג דלענין סידור בע"ח ולערכין איהו גופו עדיף מאשתו כדאיתא פ' שום היתומים דקתני אבל לא לאשתו ולבניו ויליף לה התם מקראי ובפ' המקבל נמי מייתי לה הני מילי לעניין חיותו ומזונותיו אבל להוציא מבית השביה אשתו עדיפא כדאיתא בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה אשה קודמות לאיש לכסות ולהוציאה מבית השביה ותניא התם בגמרא הי' הוא ואביו ורבו ואמו בשבי הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו ואמו קודמת לכולם פירש אפילו לדידיה אלמא אע"ג דחייו קודמין לחיי אביו וחיי רבו והוה לן למימר מכ"ש שחייו קודמין לחיי אמו דגריעה טפי משל אביו כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מורא וכיבוד אפ"ה לענין הוצאה מבית השבי אמו קודמות לכולהו משום דלמא עבדי בה איסורא אלמא כל היכא דחייב בפדיון האשה איהי קודמות אפילו לדידיה מטעמא דפרשנו א"כ אשתו נמי כיון דמחייב בפירקונה איהי קודמות ועדיפא מדידיה ואע"ג דליתא קמן ב"ד יורדין לנכסיו ופודין אותה ובפ"ב דכתובות גבי מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כו' וכ"ש להוציאה מבית השבי דכילהו איתנהי ביה יורדין לנכסיו ופודין אותה בע"כ ואפילו עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו דלא כל כמינה להפילה על הציבור כל זמן שיש לו נכסים ובהוריות מסקינן כל זמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש והאשה האיש קודם לאשה פירש שרגילין במשכב זכור ויש לחוש לקלקול האיש כמו לקילקול האשה האיש קודם דטילטולא דגברא קשה מדאיתתא אלמא כל היכא דאיכא למיחש טפי לקלקול וקלון איהו קודם אחד האיש ואחד האשה ושלום מאיר בר ברוך עכ"ל ואף שלא הגעתי לקרסוליו של הגאון ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי נראה בעיני פשוט שהוא קודם שהרי חייו קודמין וראייתו אינו ראיה כלל נהי דהב"ד מחויבין לפדות האשה קודם לאיש אבל איהו גופו קדים מאחר שחייו קודמין ומאמו אין ראיה שאני התם מאחר דאיכא למיחש למיעבד אסורא א"כ מסברא היא קודמת שהרי היא ג"כ הביאתו לעולם ואיכא נמי למיחש לקלקול וא"כ הוא בכלל כיבוד של אמו שיפדנה שלא תביא לזילותא וקודמת לחייו אבל האשה שאינה אלא מכח תקנה ותנאי ב"ד למה תקדים לגופו לא מבעי לר"ת שאינו מחויב אפילו להשכיר את עצמו היכא שלא יכול לזון את אשתו כ"ש שלא ישאר בתפיסה כל ימיו בעבור תנאי ב"ד שלה אלא אפילו לר' אליה שפסק שמחויב להשכיר את עצמו בעבור מזונות אשתו היינו לפי שכתב בכתובה ואנא אפלח כו' אבל לא מצינו שישאר בתפיסה כל ימיו בעבורה ועוד ע"כ איהו עדיף לרשב"ג לא יכול לפדות אותה יותר מכדי דמיה ואיהו לכ"ע יכול לפדות א"ע בכל ממון שירצה ואף שפסקנו שאף אשתו פודה אותה יותר מכדי דמיה מ"מ הוכחתי מר"ג דאיהו עדיף ועוד מספר כתובה נלמוד שכתוב ואותבינך לי לאנתו ומאחר שהוא בתפיסה לא שייך למקרי ביה הכי ומ"ה אף בכהנת אינו חייב לפדותה שהרי דבר אחר גרם לה כדרבא דאמר כל היכא דד"א גורם