ים של שלמה על כתובות ריג

ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי ב"ד ופריך תלמודא רישא דקתני לא כתב לה כתובה גובה כו' מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות דאי ר"י האמר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי מינך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי ב"ד אתאן לר"י דאמר אחריות ט"ס הוא דאי ר"מ האמר אחריות לאו ט"ס הוא דתנן כו' אב"ע ר"מ אב"ע ר"י אב"ע ר"י התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי אב"ע ר"מ מאי חייב דקתני אמחוררין והלכה כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה כו' ומפרשינן לקמן בפ' אע"פ סי' ט' דר"מ סבר תנאי בטל ואפ"ה בעילתו זנות משום דלא סמכה דעתה א"ל שכתבה לו התקבלתי דמהני תנאי ומ"מ אסור להשהות אשתו בלא כתובה והלכה כר"י דאמר אחריות ט"ס בין בכתובה בין לשאר שט"ח ומן פי' הרמב"ם יראה היכא דלא כתב לה כתובה שהיא גובה כתובתה מנכסים משועבדים ולא נהירא בשלמא באתרא דלא כתב כתובה שפיר א"כ אית להו כתובה בתנאי ב"ד והוה ככתובה ממש אבל באתרי דכתבי והוא לא כתב נהי דאית לה כתובה מכח תנאי ב"ד אבל להוציא מיד הלקוחות במאי תוציא שאין שייך לומר כאן אחריות ט"ס וא"ל שמכח תנאי ב"ד גובה ממשעבדי א"כ אמאי פריך מסיפא ומוקי כר"י נימא נמי משום תנאי ב"ד גובה ממשעבדי וא"ל מאחר שכתב כתובה ולא כתב בה אחריות א"כ ש"מ דלא סמכה אתנאי ב"ד ומ"ה אי לאו דאמרינן אחריות ט"ס אינה גובה ממשעבדי א"כ אמאי חייב לשלם לה כל הכתובה אפילו מבני חורי שהרי להדיא כתב לה שדה שוה מאה תחת מאתים ולא יצטרך ליתן לה יותר מאותה שדה אלא דאמרינן תנאי ב"ד הוא ה"ה לענין אחריות אלא בודאי לא שייך לומר תנאי ב"ד לגבי לקוחות א"ל דכתב בשטר ומ"ה נראה באתרא דכתבי כתובה ולא כתב אינה נגבית אלא מבני חורי וא"ל מאחר שמוכח דמתניתין דלא כתב לה כתובה מבני חרי איירי א"כ מאי פריך מסיפא דקתני חייב דלמא איירי נמי מבני חרי די"ל מדקתני במתניתין לא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין כו' חייב משמע דקאי אמה דלא כתב והיינו נכסין אחראין כו' דחייב כמו שכתב והיינו משום אחריות ט"ס הוא ולעיל בסי' ד' כתבנו דבארוסה לא אמרינן אחריות ט"ס

לב מתניתין לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתי ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וכתב הרמב"ם כהן פודה ומחזירה לבית אביה אפילו הי' בעיר אחרת מטפל בה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ואונס דשרינא רחמנא היכא משכחת לה היכא דאיכא עדים שצוחה מתחילה ועד סוף ורבא אמר כל שתחילתה באונס ובסוף אפילו אומרת לנשים הבאים להצילה הניחו לו שאלמלא לא נזקק לי הייתי שוכרתו מותרת מ"ט דיצר אלבשה ותניא כוותיה דרבא היא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת אע"פ שלא נתפסה מותרת ואיזו זו כל שתחילתה באונס וסופה ברצון ואף דאיכא אידך ברייתא דדרשי האי קרא לענין אחר מ"מ הלכתא הכי וכולן אמת והאי קרא אינו אלא אסמכתא לזו כי אף בלא קרא מותרת דמהיכי תיתי לאיסור מאחר דאנוסה היא דיצר אלבשה והא ראיה שרבא לא דריש שום קרא אלא אמר מותרת משום דיצר אלבשה וכן משמע להדיא בסמ"ג שכתב הא דרבא ואח"כ כתב ומלשון והיא לא נתפשה דרשו רבותינו שיש לך אחרת אע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן והיינו כתניא אידך אלא כדפי' דהא דרבא אף בלא קרא ידעינא דשריא מכח סברא שוב אחר שנתים מצאתי להדיא כן בתוס' הע"י ונ"ל דוקא שהיא קרקע עולם אלא שאמרה הניחו לו ולא עבדה מעשה אבל אם בסוף התשמיש עשתה מעשה ומקרבת עצמה אסורה שהרי בהקריבה גופא לתשמישו אותה מעשה הוא מעשה רצון וחייבת כרת ונאסרה בכך על בעלה ולא שייך לומר יצר אלבשה מאחר שעשתה מעשה וכן אם הביאו באונס האיש באבר מת על הערוה ונתקשה ונכנס כמכחול בשפופרת מעצמו פטור אפילו מתשובה היכא שלא הי' יכול להפטר מזה המעשה אפילו ע"י מיתה ומ"מ היכא שמרבה בתשמיש אפילו קצת שנתרבה קצת הנאתו חייב כרת ובעי תשובה מעליותא וכך כתבתי בפ' הע"י סי' ג' ומ"מ נראה היכא שהיא באונס כגון שרוצין אותה להרג עד שתביא הערוה עליה או שתכניס כמכחיל בשפופרת נהי שעברה על עריות שבתורה ונאמר בהן יהרוג ואל יעבור וליכא אונס בעריות כה"ג מ"מ שרי לבעלה דהתם זונה היא ומעלה מעל באישה מה שאין כן כה"ג שהוא ע"י אונס שאדרבה לא היתה מועלת בבעלה אלא בה' שהי' למסור נפשה על קידוש השם וע"ז הי' שוגגות וגדולה מזו נראה אפילו ידעה והתרו בה שתמסור נפשה להריגה ולא עשתה מ"מ אינה אסורה שהרי לא מעלה מעל אלא בה' שלא מסרה נפשה על קדושת השם אבל לעולם קרינן בה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת שהרי אנוסה היא ואין בה שם זונה אלא שבטלה מ"ע לקדש את השם וכמו שכתב הרמב"ם אף שעשתה מעשה שלא ע"י אונס אפילו בסוף התשמיש והיכא שבא עליה אדם אחר בלילה וסברה שהוא בעלה כתבתי ג"כ בפ' ד' אחין

לג אמר רב יהודה הני נשי דגנבין גנבין שריין לגברייהו דכל מה דעבדי לגנבי כגון הושטת לחם וכיוצא בו או שמשיטין להם חיצים לירות בהן הכל מיראה עבדו ואי שבקינהו פי' לילך לבעליהן ולחזור ואזלו מנפשייהו פי' חוזרת מעצמן אסורין ולא תימא מיראה הוא דעבדי דחוששין פן יגנבם פעם אחרת וינקם נקמתו מהם אלא כל היכא שנפטרה מרשותו לא הוה לה לחזור ותני בברייתא שבויה מלכות הרי הן כסתם שבוין ומותרת לבעלה ישראל לפי שאונס הוא פרש"י שאין כאן רצון שהרי יודעת שהמלך לא ישאנה אלא למלאות תאותו ולהחזירה ואחשורוש שנשא אסתר אינו ראיה מעשה ניסים שאני אבל שבויי ליסטים אינן כסתם שבויין ואסירי פי' כגון בן נצר שהי' ראש הגזלנים והי' מלך עליהם ולא בא לכלל מלוכה אסירי מאחר שאינו חשוב כל כך חיישינן שמא יש כאן ריצוי דסברה שמא ישאנה שהרי אינו חשוב כ"כ אבל כל שאר ליסטים דינם כגנבי ושריין וכן פי' בע"א בן נצר שלא היה מלך גמור אלא שר וראש ליסטים ולא היו לוקחין בצינעא דגנאי הוא לו לאונסן בצנעה ולא הי' לוקחן אלא בפרהסיא ומאחר שאינם צווחות ודאי מתרצות אבל ליסטים בעלמא מותרת דמיטמרי מאינשי ולפי שהן מתייראות שלא יהרוג אותם אינן צווחות ואין להכריע בין שני הפי אלא הכל לפי הענין והזמן בדרישה וחקירה היטב ועיקר דינם אלו כתבנו בפ"ב דכתובות סי' מ"ד ואילך וכתב הר"ן כל הני דאמרינן אינן כשבויות ואסירי אין הבעל חייב לפדותם שאין אני קורא בהן ואותבינך לי לאנתו ואע"ג דאיסור שבויה גרם מ"מ אין השבויה עצמה גורמות אלא מפני שנבעלת ברצון ותני בתוס' נשבית אינו חייב לפדותה בד"א בשבויה מלכות כלומר במלכות בן נצר כו' ואני אומר לפי טעם זה אף באשת כהן אינו חייב לפדותה לפי מה דק"ל כרבא דאמר כל שאין איסור שבויה גרם לה אינו חייב לפדותה כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אף שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך ה"נ הני דאסירי מחמת שנבעלת ברצון וגרוע' טפי שאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא ג"כ חייב בעבירה כמו היא שהרי נשאה באיסור כ"ש הכא היא גרמה איסור אחר לעצמה שהרי נבעלת ברצון וממזרת ונתינה לישראל לכ"ע אינו חייב לפדותה שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ולאו דוקא חייבו לאוין אלא אפילו חייבי עשה ולא מיבעי חייבי עשה אלא אפילו שנייה שהיא מדרבנן מ"מ מאחר שאין אני מקיים בהן ואותבינך לי לאינתו אינו חייב לפדותה כמו גבי נדר דלקמן וה"ה אף בכהן שהרי איסור אחר גרם לה וכתב הרמב"ם וז"ל האשה שהיתה אסורה עליו מאיסורי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובה והיא תפדה את עצמה

לד המדיר את אשתו בנדר שחייב לגרשה ונשבית ר"א אומר פודה ונותן לה כתובה רי"א נותן לה כתובה ואינו פודה ואמר סומכוס נראין הדברים מה שאמר ר"י אינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאל"כ אתי לאערומי ומפרש תלמודא דפלוגתא בהכי דר"א סבר אזלינן בתר מעיקרא שהי' ראוי לחול תנאי ואותבינך לי לאינתו וחייב לפדותה ור"י סבר סוף אינה ראויה לו ואינו חייב לפדותה ופסק הרמב"ם כר"י דהלכתא כוותיה לגבי ר"א וי"מ מאחר דקי"ל לקמן בפ' המדיר אפילו נדרה היא וקיים הוא דאמרינן הוא נתן אצבע בין שיניה ולפי זה משוית לרמב"ם טועה שהרי לשם גבי המדיר פסק דאמרינן הוא נתן אצבע בין שיניה אלא בודאי לא אמרינן אצבע נתן בין שיניה אלא לענין שיוציא ויתן כתובה ותו לא קנסינן ליה שהרי באותו העת עדיין לא נשבית ואם נשבית אח"כ אינו חייב לפדותה בין בישראל בין בכהן שהרי איסור אחר גרם לה ותדע שהרי בעי בתחילת הסוגיא לאוקמי פלוגתייהו בנתן אצבע בין שיניה ופריך אי סבר ר"י היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתא ומוקי פלוגתייהו אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והשתא קשה ס"ס מ"ט דר"י הלא הוא נתן אצבע בין שיניה ואי סבר איהי נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתא ואי דלא הוא ולא היא נתן אצבע אלא שווין א"כ מאי פריך לר"י כתובה מאי עבידתא דלמא בהכי פליגי ר"א סבר הוא נתן אצבעו ור"י סבר לא הוא ולא היא נתנה ומ"ה אינו חייב לפדותה אלא ש"מ כדפי' ומה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש היינו משום דסמכו אמה שכתבו דברי רבא בסתמא כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה כו' וכל זה אינו נוהג במקום שיש חרם דר"ג שלא יכול לגרש אשתו בע"כ שאז צריך למצוא פתח ושאלה לנדרו כמו שאכתוב לקמן בפ' המדיר בע"ה

לה מתניתין נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובה ותפדה את עצמה אינו רשאי פי' משום שכבר נתחייב בפירקונה בשביל פירות שאכל עד היום הזה לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטא וכתובתה תרפא את עצמה רשאי פי' דרפואה כמזונות