ים של שלמה על כתובות ריב

ה"ה נמי מלוה ע"פ דלא טריף ממתנת בריא היינו שנתן קודם שבא זמנו לגבות אבל אחר שבא זמנו לגבות לא אלים כח מתנה מכח ירושה ואינו מפקיע בין ממקרקעי בין ממטלטלי שהן עדיין בעין אפילו לא נתן כדי להבריח אלא לקרוביו או לאוהביו גובה מאותה מתנה בין ממקרקעי בין ממטלטלי כ"ז שהוא בעין והוא תיקון גדול בדין וכבר קבלתי שהמרי"ח היה בעל הוראה ובתרא וראוי לסמוך עליו ברוב המקומות ובפרט מאחר שר' יצחק בן ברוך סובר דמקבל מתנה בריא לא מפקיע כלל כח הכתובה ונהי דדברי ר"י עיקר לגבי' היינו היכא שנתן הוא אבל לא היכא שנתנו היורשים כדפי' אבל מכרו פשיטא שאינה גובה מהן אפילו כתובת אשה שטורפת ממשעבדי ה"מ ממקרקעי אבל לא ממטלטלי אכה"ג לא תקנו הגאונים ואפילו האידנא שכותבים בכתובה בין מקרקעי בין ממטלטלי ולא נצטרך שוב לתקנת הגאונים כמו שכתב הרמב"ם מ"מ לא יתכן שתגבה מן הלקוחות כמו שכתב הסמ"ג וז"ל ורבינו יעקב היה אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים לענין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסים דאית להן אחריות ושאין להן אחריות כולהו יהיו אחראין וערבאין לכתובתה ודלא כאסמכתא לגבות מטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתב אגב שלא לגבות מן הלקוחות ע"כ וכן כתב הרא"ש בפ' מציאת האשה ומהשתא תימה לי על הטור שכתב וז"ל אין הכתובה ניגבית אלא מן הקרקע ומתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה"ה נמי לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין לפיכך אם גבו היורשים מעות כתובתה אביהן גובה מהן ודוקא מטלטלי בני חרי אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינו גובה מהן ואם מכרם היורשים אחרי מותו גובה מהן ע"כ ולא אוכל ליישב כלל ופשיטא שהוא נגד דעת הרא"ש שכתב אפילו נתנו אינם גובה מהן ק"ו מכרו אלא שלא אוכל למצוא שום סברא למוכרו מטלטלין שתגבה מהן כדפי' ואפילו נאמר דלא ס"ל מה שכתב הסמ"ג והרא"ש בשם ר"ת וסבר דבין מקרקעי בין מטלטלי הכתוב בשטר כתובה מהני כמו אגב מ"מ קשה שהיה לו להזכיר שאין נוהגין האידנא לגבות מטלטלין שמכר משום תקנת השוק כמו שכתב בטור ח"מ אפילו גבי אגב ועוד הלא לא קאי הטור אלא אתקנת הגאונים שתקנו שתגבה מטלטלי ולא משום שכתוב בשטר כתובתה בין מקרקעי בין ממטלטלי שהרי אח"כ כתב בשם ר"מ מה שנהגו האידנא שכותבין בשטר כתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי ששוב לא נצטרך לתקנת הגאונים משמע לשוא שמתחילה לא דיבר מזה כלל ומ"ה א"א ליישבו בשום אופן אלא שט"ס הוא ובמקום מכרו ראוי להיות נתנו וכמו שפי' שנתינת היורשים לא אלים להפקיע שום שעבוד והוא כסברת מהרי"ח ודין תקנת אושא שמכרה בנכסי מלוג כתבתי בהחובל סי' ל"א ואף בס"ל ואם יכולה האשה לעכב שלא ימכור שום דבר מנכסי בעלה נכתוב לקמן אי"ה בפ' אלמנה נזונות

כה פסקא מהר"ם פסק אפי' היכא דמפקיע מתנה מכתובה או ממזונות מ"מ מה שאדם נותן מתנ' לבנו או ליורשיו אפי' במתנת בריא לא מפקיע דהא הכא הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם ופרש"י אפילו מעכשיו ולא מן הדין הוא אלא תקנת חכמים הוא סוף סוף נשמע המתנה שאדם נותן ליורשיו הוא כמו ירושה בעלמא ואע"ג דקא מיבעי ליה אי הלכתא כתקנת אושא או לא ומסיק דלית הלכתא הכי וכן פסק האלפס ז"ל יש לומר דלא מיבעי ליה אלא בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה ואהא פשיט דלית הלכתא כותיה ועוד אומר הר"ם הא דפסק דלית הלכתא כתקנת אושא ה"מ להא דאמר הוא ואשתו ניזונין מהם דהא מילתא בלא טעמא הוא דלמה יש לו ליזן אחרי שהוא נתן אבל אשתו ניזונות ועוד דלא מייתי ראיה דלית לתקנת אושא אלא מעובדא דר' נתן דעשינהו דאיירי בדידיה אלמא בהאי דוקא ליתא אבל באשתו ניזונות איתא לתקנתא דאושא שפיר ע"כ וכן מסתבר שאותו מתנה שאדם נותן ליורשיו לא אלימא מירושה דאורייתא לאפוקי שיעבוד כתובה ממטלטלין וכן למזונות וכתב מהרי"ו בתשובה וז"ל משום שהבעל ציוה לפרוע קבורתו ולהזכיר נשמתו וליתן לבנו פיזר שיאמר קדיש לא מיבעיא להנאו דעות שפסקו דמתנת שכיב מרע אינו מפקיע שעבוד כתובה דהכא נמי אינו מפקיע דהא לכל היותר לא הוי אלא מתנת ש"מ אלא אפילו לר' שמואל שכתב במרדכי דמתנת ש"מ מפקיע שעבוד ה"מ מתנת ש"מ שנותן לאחרים אבל הכא לא נתן לאחרים אלא מה שנתן לא נתן אלא לצורך עצמו לא עדיף מאדם שנתן אפילו מתנת בריא ליורשו דכתב מהר"ם דאינו מפקיע כו' כתב דין שאל יבזבז יותר מחומש של חומש עין יפה ואח"כ חומש מן הריוח בכל שנה ואם נותן מתחילה מן הקרן רק מעשר הוא מדה בינונות פחות הוא עין רעה ולפחות לא ימנע פחות משלישית השקל בכל שנה א"ר עילאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב עשר אעשרנו לך ומדלא כתיב עשר אעשר וכתיב עשר אעשרנו ש"מ דה"ק אעשרנו עוד לראשון כלומר מעשר שני יהיו כראשון אם הראשון עשרה ממאה אף השני כן א"כ יהיה עשרים ממאה והיינו חומש והיינו כת' הרי"ף וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה כעובדא דמר עוקבא בפרק מציאת האשה שבזבז לחצי ממונו בשעת מיתה וגרסינן בירושלמי דפאה פ"ק בעי ר' גמליאל בר חנינא קמי ר' מנא מה חומש בכל שנה לחמש שנים הוא מפסיד כולו א"ל בתחילה לקרן מכאן ואילך לשכר והא דקא מתמה בירושלמי לה' שנים הוא נפסד כולו לאו דוקא אלא יותר מרוב הוא נפסד ומ"ה משני לשכר קאמר וז"ל הרמב"ם והוא מן התוס' שיעור נתינה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת לכל צורך עניים יתן כפי השגת ידו וכמה הוא יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה שנה ראשונה חומש מהקרן מכאן ואילך חומש מהריוח בכל שנה לעולם לא ימנע אדם פחות משלישית השקל לשנה והיא שתות אוקיא של כסף ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה כלל ע"כ ויתר דיני צדקה כתבתי בב"ב בפ"ק

כו אמר ר' יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו לרדות ברצועה ובחוסר לחם איני והא א"ל רב לר' שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל בר שית קבל וספי ליה כתורא אין ספי ליה כתורא מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר י"ב שנה ואב"ע לא קשיא הא למקרא הא למשנה דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשרה למשנה בר תריסר לתעניתא מע"ל ובתינוקת והך תרי שנוייה קושטא נינהו דבעינא תרוייהו דע"כ צריכא לחלק בין יורד עמו לחי' ובין ספי ליה כתורא מדקאמר מכאן ואילך יורד עמו לחיי' משמע דקודם זמן זה לא אשכחן שיורד עמו לחייו ע"כ מיבעית נמי לחלק בין מקרא למשנה כדאשכחן בהאי דקאמרה לו אם כו' ואף בלאו הכי אשכחן במסכת אבות בן חמש למקרא בן עשר למשנה וצריכין אנו לפרש דמחמש שנים מתחיל עמו לגלגל במקרא בנחת ובדברים טובים עד בן שש שנים ואז ספי ליה כתורא ומעשר שנים מגלגל עמו למשנה עד י"ב ואח"כ יורד לחייו וכן דעת התוס' וכל זאת איירי בסתם נער בריא אבל בחלש הכל לפי מה שהוא ומסקינן בסוגיא אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת רבותינו שביבנה ואמרי לה ר"א אומר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ר' שמואל בר נחמני אומר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חסדא ח"א זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים בחנם וח"א זה הכותב תנ"ך ומשאילם לאחרים בחנם וה"ה קונה ומשאילן ולאו דוקא תנ"ך ה"ה שאר ספרים ובפרט האידנא שעיקר לימוד שלנו בתלמוד ומשאר ספרי פוסקים כמו שכתב הרא"ש בהלכות קטנות בהלכות ס"ת

כח אמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דשווינהו רבנן כלוקח ראשון הלכך מוציא בלא דמים וכתב הרא"ש ומוציא לאו דוקא דכל ימי האשה הקרקע ביד בעל ואוכל פירות והיא מכרה הגוף מעכשיו והפירות לאחר מיתתה והבעל מוציא מיד הלקוחות הגוף שמכרה לו מעכשיו וישאר אצלו ואי אתנהי להנהו דמי דשקלה איתתא מהדר להו ללוקח דגזל הוי כיון דהמכר לא היה מכר ואם נמצא מעות בידה אנו תולים שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דלמא מציאה אשכחה ע"כ ועיין לקמן בפרק האשה שנפלו סי' ב' ופסק מהרי"ח מדעת התוס' בשם ר"י אפילו אם נתן הבעל קרקע דקיי"ל דקנתה ואין הבעל אוכל פירות אם מכרה ומתה הבעל מוציאו ע"כ ואף שהרמב"ם כתב מאחר שהבעל אוכל פירות לפיכך אם מכרה כו' הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כו' דמשמע דתלוי הכל באכילת פירות לא בא למעוטי היכא שאינו אוכל פירות דלא פליג רבנן בתקנתא אלא תולה בדין אכילת פירות וכ"ש לפי דברי הטור שכתב שהבעל יורש את אשתו ולא הזכיר אכילת פירות כלל וגם דבעל לא הוי יורש בנכסי אשתו אלא לוקח אלא ר"ל אין לחלק בין אכילת פירות להיכא דלא אכיל דהא ס"ס יש לה כח בה שהרי הוא יורשה

כט זהו מדרש דרש ראב"ע וכו' יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע וכתב האלפסי והאידנא תקינו רבנן למיזן אפילו ממטלטלי פי' דוקא למיזן אבל לא פרנסה שהוא עישור נכסים וכן כתב להדיא בפ' מציאת האשה אבל התוס' כתבו ואף לפרנסה ושם אאריך אי"ה ע"ש סי' ך"ג

ל ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא א"ל רבא לאפטרופסים העלו ליתום בשביל יתומה א"ל רבנן לרבא והא מר הוא דאמר מקרקע ולא ממטלטלי א"ל אלו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי ומ"ה נראה דאפילו בוגרות ניזונות מנכסי יתומים קטנים וכן המנהג שהאפטרופסים זנין מנכסי היתומים אפילו אחותו גדולה מאחר שראוין למשמש לבנים וניחא להו בכך

לא לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז