ים של שלמה על כתובות ריא

לארס נשים ולייחד עמהם ולדור עמהם בלא חופה ובלא ברכה מנהג רע הוא זה וחייבין הקהל לבטלו ואשר כתבתי דפעמים מתות תחת אירוסיהן ובאו לדון על עסקי ירושתן ונסתפקת אם יירשנה ארוס כיון בבית הוא באשתו לענין ירושה כו' ע"כ

כ הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמה ללין טעמא דללין הא סתמא לשם נשואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללין אמר רב אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללין וכתב המ"מ כ"ש חצר דאחרים סתם חצר דידיה לשם נשואין וכתב הר"ן שאין להקשות א"כ מרישא משמע דדוקא סתם חצר דידה ללין הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללין הא לא קשיא דכיון דסתם חצר דידיה לנשואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר של שניהם אדרבה דעת שניהם מתיישבת בו יותר וכ"ש סתמא לנשואין עכ"ל הר"ן והמ"מ כתב בשם הרמב"ן שדינה בחצר שלה ואני אומר שהדבר מוכרע ומ"ה בחצר שלה סתמא ללין בחצר שלו סתמא לנשואין בחצר של שניהם ספק הוא אם ללין אם לנשואין ולאיסורא אזלינן לחומרא ולממונא לקולא

כא תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי היא בחנק דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל וה"ה נכנסה עמו מן הסתם בחצר שלו אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה בהדיא כתיב דכתיב וכי תהי' נערה בתולה מאורסה לאיש נערה ולא בוגרות בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה מאי נשואה אילמא נשואה ממש היינו ולא בעילה אלא לאו נכנסה לחופה ולא נבעלה ומסיק דאין חילוק בין מת בעלה דהדרא לבי נשא ללא הדרא לעולם חשבינא כנשואה לענין שמיתתה בחנק אפילו שוב נתארסה וזינתה וכן לענין נדרים כדתני דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עלי' מת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי נתגרשה האיך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב שוב האב אינו יכול להפר בין נדרה בדרך ושמע אח"כ כשחזרה בין נדרה אח"כ אפילו כשחזרה לבית אביה וילפינן מיתה מנדרים במה הצד כי היכא דגלי ליה לן קרא בנדרים דחשבינא כיצאה מרשותו לגמרי ה"ה לענין מיתה חשבינא כיצאה מרשות האב לגמרו והוה כנשואה ממש ואין חילוק בין הדר ללא הדר

כב מתניתין האב אינו חייב במזונות בתו זו מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת האב אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן ומסקנת פירש המשנה אף בבנים העוסקים בתורה אינו חייב כשהם גדולים יותר משש אבל מצוה איכא וכן סברי ר"י ור"מ וכן דרשו לקמן רבותינו שביבנה מאי דכתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת כו' כדלקמן אמר ר' אילעי א"ר לוי א"ר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים ובעי הלכתא כותיה או לא ת"ש דלית הלכתא כוותיה דכי הוו אתא לקמיה דרב חסדא אמר כפו אסיתא בציבורא וליקם עליה ולימא עורבא בעי בניה והאי גברא לא בעי בניה פי' מעמידין הש"צ בתוך הקהל על דבר גבוה באמצע הקהל ויכריז ויאמר עליו אפילו הערוב שהוא עוף טמא ודוחק את בניו בילדותן שהו לבנים קודם שנולדו להם נוצות שחורות וסבר שאינם שלו ויש טעם בדבר שסברו מאחר שמשמשין בפה ולא בדרך תשמיש סברי שלאו מגופן ותמציתם הוא אלא מאחרים באו ואפ"ה באו אח"כ כשנולדו להם נוצות שחורות שאז מכירין אותן שהן בניהן חוזרות ומרחמת עליהן והא גברא ידע שהן בניו ואינו מרחם עליהם אלמא שאינו חייב לזונן ולא כופין אותו אלא שמכלימין אותו ברבים ולא יותר וכי הוה אתי לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתהני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה כי הא דרבא אכפיה לר' נתן בר אמי ואגבי מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והוא כפייה ממילא כמו שבארתי בפ"ק דבב' סי' נ"ג ולעיל בסי' י"ז כתבנו אפילו שלא בפניו יורדים לנכסיו היכא דאמיד מכח צדקה והא דכופין מתורת צדקה מבאר הרמב"ם היטב בפי' המשנה וז"ל אם יש לו ממון כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונא כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזנותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחויב לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותם על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר לאחיך לענייך ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהוא בכלל מצות עשה שהוא מן החיוב להלקות לאדם עד שיעשה מצוה זאת שיש לו לעשותו באותה הזמן או ימות וזה עיקר בכל מצות עשה ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקיבות בעניין ההוצאה וכתב הרי"ף והרא"ש וה"מ בניו ובנותיו קטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד כייפינן ליה בע"כ כדדריש ר' שמלאי אפיתחא דבי נשיאה בסוף אע"פ אף שאמרו אין אדם זו בניו ובנותיו הקטנים אבל זן קטני קטנים עד בן שש ותנן נמי אם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונתיה ש"מ דחייב לזון קטני קטנים ע"כ וכן כתב הרא"ש בשם רבו מהר"ם אפילו יש לה נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונתם אפילו יש להן להתפרנס משלהן דומיא דמזונות אשה מדכלל מזונתיהן עם מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונתיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם כתב הריב"ש מי שבא על הפנויה וילדה ממנו בן או בת חייב לזונן וכן נראה מתשובת הרא"ש והני מילי כשהוא מודה שהוליד ממנו אבל אם אינו מודה בכך אפילו נודע שבא עליה והיא טוענת בריא שהוא מעוברת ממנו כיון שאינו מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר דכי היכא דאפקרה נפשה לגביה אפקרה נפשה לגבי אחרינא ואם גירש לאשתו שחייב במזונות הבנים ואצל מי הן נכתב לקמן בפ' הנושא

כג פסק קשה לי הכא דרבא דאמר ליה וכי ניחא לך דליתזני בניך מהצדקה וכי זו כפיית דברים שבא להוסיף על רב חסדא חמיו דאמר כפי ליה אסיתא כי' ועיקר כפיית היינו שמביישין ומכלימים אותו ברבים ע"כ נראה דעובדא דרבא איירי באמיד אף שאמיד מחויב לזון אותם מכח צדקה מ"מ לא הי' ימהר בפסק דין להכלימו אלא היה מפייסהו בדברים וכי ניחא לך אולי יתרצה מעצמו בלא כפייה והוא דרך הנהגה ישרה לכל דיין בדבר זה וכיוצא בו קודם שיחלוט הדין לכפותו יראה אם יכול להגיע מבעל דין שיאות לזה בלא דין וכפייה

כד אמר ר' אליעא א"ר לוי באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם ומסיק דלית הלכתא כוותיה אלא טוב לעשיהו בדברים אפילו לא אמיד דר' חנינא ור' יונתן הווי קיימא אתא ההוא גברא גחין ונשיק לר' יונתן אכרעיה א"ל ר"ח מאי הא א"ל כותב נכסיו לבניו הוי ועשיתינהו לזונו אלמא דלא דינא הכי דאי דינא לא הי' לו לגמול חסד בזה שבע"כ ישפוט האמת והא דר' אילע' איירי דוקא בנותן מתנה לבניו הא לאחר אין ניזונין מהם כלל אפי' לעשינהו בדברים דהא מתנה כמכר דאי לא עביד ליה נייח לנפשיה לא הוה יהיב ליה מה שאין בבניו כדפי' בקונטרס ומ"ה אפילו אשתו אין ניזונות מהם אף שהיא ניזונות בתנאי ב"ד שהרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומאחר שמתנה כמכר הוה כנכסים משועבדים וכתבו התוס' ראיה לדבר דלא טרחה ממקבל מתנה מדקאמר ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונות מנכסיו מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש משמע דמתנת בריא דאורייתא אינה ניזונות מנכסיו אע"ו דמיתזנה מן היורשים ואין לומר דמתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוה ה"ה מיהא הוה ונימא דלא אלים כח מתנה מכח יורשים דע"כ אלים מקבל מתנה מכח יורשין מדמסקינן בפ"ק דב"מ דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו חייב מודה דחיישינן לפירעון ולקנונאי ושטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר דלא גבו ממשעבדי ואי גבו מתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבו ואלו מן היורשים גבו דהא פסקינן בסוף גט פשוט הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ע"כ נראה דאין חילוק בין מתנה למכר לענין זה והא דאמרינן פרק מציאת האשה מכרו או משכנו מוציאים לפרנסה ואין מוציאין למזונות ה"ה נתנו והא דנקט מכרו לאשמעינן דאפילו נמכרו מוציאין לפרנסה אבל למזונות פשיטא ליה דאין מוציאין אפילו נתנו כדתנן בהניזקין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומתנה הוא כמכר ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלין דיתמי אע"ג דירושה היא דאורייתא כ"ש דגביה ממטלטלי דמתנת שכיב מרע מדרבנן וכה"ג אמרינן ביש נוחלין אבל ממטלטלין דמתנת בריא דהוי דאורייתא לא גביה כתובתה ומזונות לא גביה אפילו ממקרקעי כי היכי דלא גביה מלקוחות כדפי' ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע"ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל תוס' וכמשא ומתן הזה כתב הרא"ש בסוף האומר ובסיום דבריו כתב וז"ל ולענין פסק הלכה הכי הלכתא דעדיפא כח מתנה מכח ירושה כדמוכח ההיא דשנים אוחזין כו' הלכך אפילו כשתקנו הגאונים דכתובה ומזונות גבו ממטלטלי דיתמי ממטלטלי דמתנת בריא לא גביא וכן מצינו שבע"ח אין גובה את השבח ממקבל כדאיתא פ"ק דב"מ לפי שאין לו על מי לחזור וגביא מיתמי כדמוכח בפרק יש בכור וכן פסק הרמב"ם בפרק ח' דהלכות זכייה וכן פסק רשב"ם ויותר מזה כתב הרמב"ם שאף מלוה ע"פ גובה ממתנת שכיב מרע מכח ק"ו דירושה דאורייתא אבל לא ממתנת בריא והוא דעת רבו ר"י מיג"ש וכן הסכים הרשב"א וכן פסק הטור סי' רי"ג וכן פסק מהר"ם בפרק י"ט אבל מה שכתבו התוס' אפילו נתנו יתומים במתנת בריא שאינו מוציאין מהם למזון האשה מצאתי בהגהת מהרי"ח וז"ל ומיהו בנתנו יתומים נסתפק קצת ר"י ע"כ והיינו דמצינו למידחי ולמימר דבפרק מציאת האשה דוקא מכרו או משכנו קאמר ולא נתנו וכן נראה דנהי דמתנת בריא אלים כמכר היינו מתנה הראויה ליתן שלא בא עדיין זמן הגבייה וקבלת מהן אבל הני שנשתעבדו הנכסים כבר למזון האשה והבנות וכבר הגיע זמן הגבייה שר שראוי לגבות מהן לא אלים כח מתנה להפקיע מהן