ים של שלמה על כתובות רי

אופן מחמת צדקה ותלה עצמו באילן גדול רב האי שכתב כן בתשובה דהא אפילו נדר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בכל תאחר אבל אין לב"ד לכופו ולעשות לו כלום כתב נמי הר"ן שלא דק דהא אמרינן בר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא צדקה כתיב כדדרשינן בפיך זו צדקה ועוד לפי מה שנכתב בפ"ק ב"ב שדוקא אין הב"ד מוזהרין לכפותו אבל אם רצו הב"ד לכפותו מפני צורך עניים רוצים ועושים לא קשה מידי ס"ד דברי הר"ן מחוורים בעיני ולפי זה נראה מאי דפליג בגמרא מאי ולא ד"א רב חסדא אמר זה תכשיט ורב יוסף אמר זו צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה מאן דאמר צדקה אבל תכשיט לא כי היכא דלא תנוול וזו היא הגירסה הנכונה כמו שכתבו התוס' שהרי אפליגו להדיא במי שהלך בפ' בתרא א"כ בהא דנשתטה לא פליג ועבדינן מאי דניחא ליה בממוניה מן הסתם בין לזון בניו ובנותיו בין תכשיט בין צדקה אפילו לא אמיד אבל במי שהלך מספיקא לא נחתינן לנכסיה בעבור צדקה דבודאי לא ניחא ליה שהרי לא ציוה לשום אדם ואף תכשיט שהוא קישוט של נשי' מספיקא לא נחתינן לנכסיה דשמא הלכה כרב חסדא שאמר תכשיט ואפי' אמיד מאחר דלא ניחא ליה אבל צדקה אם אמיד לעולם נחתינן לנכסיה ואפי' שלא בפניו שהר' כופין על הצדקה וכדפי' ודוקא תכשיט שהוא בשמים של אבקת רוכל שהוא קישוט יופי של נשים אבל כל שאר הדברים הצריכים לה כפי מנהג המדינה לפי כבודה בין במזונות בין בכסות הוא בכלל זנין ומפרנסין דקאמר כתב הרשב"א סי' תתקפ"ח שנשאל על איש שנשתטה והמעות ביד קרובי האשה עדיין אם נאמר תזון היא מן הנכסים והוא מן התמחוי או אם מוציאין ב"ד מידם והשיב דמוציאין דא"א היא לגבות כתובתה כל שהוא אינו יכול לגרש אלא ניזונין היא ובעלה ובניהם עכ"ל

יח אמר רב מתנא האומר אם ימות אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הציבור וז"ל הטור שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן עשה צוואת בריא ונתן לשמעון כל נכסיו במתנה מהיום ולאחר מיתה חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשין מי חייב ליתן צרכי קבורה שמעון או היורשין תשובה דבר ידוע אם אדם נותן מממונו הרבה מתנות לאחרים ושייר מעט ליורשין אפ"ה היורשין הקרובין לירש מן התורה מחויבים בקבורתו כי מממונו הנשאר לו אחר מתו חייבים ב"ד לקוברו ואם אמר אל יקברהו מנכסיו אין שומעין לו ע"כ מ"מ נראה אם נתן כל אשר לו לאחד בכה"ג אותה המקבל מתנה חייב בקבורתו מאחר שהמתנה אינו חלה אלא עד לאחר מיתה וא"כ מיד לאחר מיתה חל על נכסיו חיוב קבורה מן התורה ואינו כח במתנה לבא ויבטלה והיכא שתפס שמעון ממון של המת בעבור איש אחד שהקרובים רוצים להוציאו מידו לצורך קבורה תמצא בפרק אלמנה ניזונות סי' כ"א ומהא דקאמר אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו מכאן פסק מהר"ם מי שנתפס ויש לו דיו משלו וצוה שלא לפדותו שפודין אותו בע"כ והארכתי בפ' הכונס סי' ט"ו מה שאמרנו אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו היינו דוקא שיש שם נכסים יתר על כתובתה אבל אין כאן נכסים יתר על כתובתה פסק מהר"ם אפילו לא אמר כן אין האשה מחויב לקוברו מכתובתה והוא יקבר מן הציבור שהרי כתובה חוב עליו ולא מצינו שתקנו חכמים שהאשה חייבת בקבורתו ובתוספתא של מכילתן אמרינן מי שמת והניח נכסים ומטלטלים ויש עליו בע"ח וכתובת אשה כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה וכן פסק מהרי"ו בשם מהר"ם שכך הלכה רויחא היא ומצאתי כתוב דבסמ"ק במצוה לקדש סי' קנ"א כתב וז"ל נשאל לר' חיים אם שומעין לאלמנה שלא לקבור בעלה מנכסיו שאין בהו כדי כתובה והשיב כי כבר כתבו הגאונים ששומעין לה אבל דעת האחרוני' דיקבר מנכסיו שהן משעובדים לקוברו ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמר בפ' נערה שנתפתתה האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו עכ"ל לכאורה נראה שאין הראיה דומה לנידון מאחר שקבורה מן התורה שנאמר קבור תקברנו א"כ הקרוב אליו בירושה ויורש ממנו מחויב לקוברו אבל האשה שאין יורשת אותם אלא חוב הוא לה בגביה ולמה יקברוה מממונ' ומ"מ כי דייקת שפיר תשכח טעמא למילתא מאחר שהכתובה מדינא דגמרא אינו נגבת אלא מן הקרקע ולא ממטלטלין כלל אלא שהגאונים תקנו לגבות אף ממטלטלין א"כ היכא דליכא מותר מנכסים ממון לקבורה אמינא שלא תקנו הגאונים שהיא יגבה כתובתה והוא יהיה מוטל על הציבור אלא הממון משועבד לקבורתו מאחר ששיעבוד שלה על ממונו אינו אלא מכח תקנת הגאונים ולא מדינא ומהתוספתא לא קשה אפשר שהיא סוברת שמטלטלין דיתמי משועבדין בין לבע"ח בין לכתובה או איירי היכא דלא שייך שיור שום מטלטלין המספיקין לקבורתו אבל לפי מה שאנן קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משעבדי כלל ויש כאן מטלטלי א"כ הקבורה קודמת ומ"מ דהאידנא שכותבין באחריות נכסי כתובה בין קרקעות בין מטלטלין א"כ מה שנגבית הכתובה ממטלטלין אינו מכח תקנה כמו שנפרש לקמן אלא מכח שיעבוד שיש לה על נכסיו וא"כ הות בעלת חוב ממש וקדמה לקבורה ואין חילוק מקרקעות למטלטלין ומ"מ ראוי לדיין שיעשנה קצת בדברים אולי תשמע לו ודוקא שהנכסים שהיא נוטלות הוא יותר מן הנדוניא שהכניסה לו אבל אם לא יגיע אפי' לסכום שהכניסה אסור לעשנה אפילו בדברים ועון הוא ביד המעשה שהרי שלה היא נוטלות ולא ממונו ויקבור מן הצדקה הנראה בעיני כתבתי וכשם שהיא אינה חייבת בקבורתו אפילו בנכסיו מאחר שמשעובד לה בכתובתה וה"ה נמי שאינה חייבת לפדות אותו לא מיבעיא מנכסי מלוג שהגוף שלה אלא אפילו מנכסי נדוניא אין פודת אותו כמו שפסק מהר"ם בהאי פירקא ובפ' מציאת האשה היכא שהכניסה לו לנדן אין הבע"ח גובה מהן ואע"פ כלי שבת וכלי רגל וכן פסק הרא"ש בפ' אלמנה לכ"ג ואף שטעמא דהתם דוקא משום שבח בית אביה וזה אינו אלא בכלים שהוא בעין אבל בנדוניא של מעות מאחר שבאחרות' א"כ הוה כממון שלו מ"מ היכא שהנדוניא עדיין בעין ביד אביה לא מפקינה מיניה לפרוע בע"ח והא דאמרינן בע"ח קודם לאשה היינו דוקא בממון שלו אבל לא בממון שהכניסה לו דיפה כח האשה בנדונייתא יותר מבע"ח בחובו דהא בע"ת אינו נפרע מנכסי יתומין אלא בשבועה ואלמנה גבייה נדונייתה שלא בשבועה כדאיתא במימו"נו סי' י"ז דהלכות אישות אלמא דהיא הוה כאלו היא מוחזקת בנדונייתא וכן כתב מהר"יו בתשובה וכתב עוד אפילו היכא דקבל עליו למסור הנדוניא ליד ראובן לזמן המוגבל דלמא לא קיבל עליו אלא שיהא ביד ראובן בחזקת הזוג ולא שיעכבם לעצמו דאומדנא דמוכח הוא דהכי הוה כוונתו ועוד האריך ואני אומר אף רש"י מודה בזה שלא זכה בנדוניית חתנים כה"ג כדי לפדות עצמו בממון של אחרים ולהניח אשתו בגילוי ובחוסר כל דבוודאי אדעתא דהכי לא קיהיב חמיו ולא אמרינן דזכה החתן מיד כשכונסה אף שלא בא בידו היינו כשמתה שהוא יורש אותה בדין אבל הכי שהכל היא שלה אלא שהוא באחריותו בוודאי כה"ג לא זכה בה מכח אומדנא לד"ה ומי שציוה שלא יקברוהו כלל כתבתי בפ' נגמר הדין סי' ט'

יט מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה פי' ולאפוקי ממשנה ראשונה דלקמן בפ' אע"פ שאמרה שאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הר' היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ופליגי אמוראי למאי מהני מסירתה להיות ברשות הבעל רב אמר מסירתה לכל חוץ לתרומה ורב אסי אמר אף לתרומה שמואל אמר לירושתה הוא דמהני שיירש הבעל את נדונייתה ורבינא אמר הרי הוא כנשואה שכתובתה מאחר מנה מיתבי הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהי' לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמה לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה תיובתא דכולה תיובתא פרש"י דקתני לירושה לחוד היא ברשות הבעל וקשה לכל אמוראי דפליג אשמואל וקשה לי אדדייקת מרישא דאירושה לחוד היא ברשות הבעל נידק מסיפא אבל לא לתרומה משמע הא לאינך הוה ברשות הבעל ודוקא משום חומר תרומה דגזרינן משום סימפון וכדאמר רב מסירתה לכל חוץ לתרומה ועוד דמרישא ליכא לדקדק הא דקאמר בד"א לירושה לפי שהרישא דלעיל מיניה איירי להדיא בירושה לכך נראה עיקר כפי' התוס' תיובתא לכולהו דקאמר לאו דוקא כולהו אלא הני דאמרי אף בתרומה ויותר מזה מצינו בב"ב בפ' י"נ גבי מחלק נכסי' על פי' תיובתא דכולהו לא קאי אלא לחד ואף שמואל דקאמר לירושה לא בא למעט אלא לתרומה אבל מודה שהיא כנשואה לענין נדרים כדאיתא לקמן בברייתא ויליף מקראי וכן כשזינתה שהיא בחלק אלמא חשבינן כנשואה ומ"ה נראה דמטמא לה כאשתו ממש וירושה דקאמר רבותא קמ"ל אפילו ירושת נדוניא שהיא מדרבנן ושמא שלא תקנו ליה אלא עד שתכנס לחופה קמ"ל דאפילו הכי הוה ברשות הבעל לירושה וממעט נמי הא דר"ל דאמר לכתובתה דאל"ה ה"ל למימר מסירתה לכל חוץ לתרומה ור"ל נמי בא לחלק על שמואל שממעט כתובתה ואמר שמסירתה מהני לכתובה וע"כ צריכים לפרש כן שאין לפרש שר"ל אמר שמסירתה הנאמר במשנה ברשות הבעל לכתובה קאמר דזה לא יתכן דלישנא הרי היא ברשות הבעל לענין זכייה שתהא שלו קאמר לכתובה דקאמר ר"ל היינו דנחשב כנשואה לגבי בעל אחר אלא אעיקר דינא קאמר דחשבינא אף לכה"ג כנשואה ואפשר נמי ממעט ירושה דקאמר שמואל ומ"ה לא קאמר אף לכתובה והשתא לפי הלכה נראה דהלכתא כשמואל בדיני דממעט כתובה ולא כל כר"ל אף דרב סייעוה שאמר מסירתה לכל חוץ לתרומה ואף מסתבר דברי שמואל דנהי דחשבינא כנשואה לכל מילי מ"מ בתולה ממש לענין חיבת ביאה ומוהר הבתולות ולא דמיא לנשואה אף שהיא בתולה לעולם שם בעולה עליה ואם עדים מעידים שלא נבעלה אמרי עלמא לשבתה דקאמרי הכי כדפי' לעיל בפ"ק סי' ל"ד אבל הכא שהיא בדרך ולא נתקרב אליה פשיטא דלא גרעתה מכתובתה ומ"ה נראה היכא דנכנסה עמו בחצר שלו שהאי לנשואין חשבינן נמי לכתובה כנשואה שהרי היתה אצלו ושם נשואה ובעולה עליה לכל מילי הנראה בעיני כתבתי כתב הרא"ש בתשובה על מקום שנהגו