ים של שלמה על כתובות רט

בשנת העיבור בין בשנה פשוטה לא פחות ולא יותר וכן פסק מהרי"ו והיכא שפסק לה אב מעות לבנו ולא התנה בשטר שבשנה ראשונה יחזירו לו הכל ומת בתוך שנה ובא אחיו היבם ורוצה לזכות בו אכתוב אי"ה בפרק אלו מציאות

טו ת"ר תקנו מזונתיה תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה פי' מה שיורש נדוניתה שנקראת כתובה שהרי אף היא נכללות בכתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה כו' ותימה מאחר שיורש אפילו נכסי מלוג א"כ לא הוי ליה כתובתה אלא תחת ירושתה סתם ולכך נראה לפרש דסבר האי תנא ירושת בעל לאשתו דאורייתא הוא ולא שייך לומר שתקנו שום דבר נגדה אבל נדוניא מן התורה אינו יורש אותה אלא הוא ממון של אביה וחוב הוא עליו כל ימי חייה שהרי קיבול באחריות וא"כ במיתתה תחזיר לאביה כי אינו ממון שלה שתפול בה ירושה אלא נדוניא שבה ואדעתא דהכי לא קא יהיב אביה אלא שיהי' לו כל ימי חייה ולזרעה אחריה אלא שחכמים תקנו שאם מתה יורשה ומ"מ אחר שתקנו שיורש אותה שוב לא שייך אומדנא לגבי דיורש אפילו לא גבה עדיין כדברי רש"י לעיל הוה שאומר מזונות תקנו תחת מעשה ידיה מפיך רב הונא בפ' אע"פ ואמר אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומזונות עיקר והאשה יכולה לומר איני ניזונות ואיני' עושה וכתבו המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה בטוה בצמר ושאינו לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונות וכך כתבו הרשב"א עכ"ל וכן כתב הר"ן והבאתי לקמן בפ' אעפ"י סי' י"ד וכתבו עוד המנ"ו שנ"ל מזונו' דרבנן ואי דאורייתא לא תקנו שום דבר כנגדה כדפי' וכן הלכתא כדמשמע מרבא דאמר האי תנא קסבר מזונות דאורייתא דתניא שאירה אלו מזונות כו' משמע האי תנא סבר כן ואנן לא ס"ל הכי ועוד ראב"י פליג בהאי ברייתא ודריש שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקינה ושל זקינה לילדה ולפי עונתה תן כסותה שלא יתן חדשה בימות החמ' ושחקים בימות הגשמים אלמא דלא דריש מזונות כל עיקר ומה שפי' רשב"ם שאף הוא סבר דאורייתא שהרי מסיים בתוספ' מזונות מנין אמרת ק"ו מה דברים שאין בהם קיום נפש כך שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מניין אמרת ק"ו ומה דברים שלא נשאת עליה לכתחילה אין רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם מתחילה לא רש"כ אדרבה אמינא מדלא מתני בתלמודא דידן ש"מ דלא מתני ביה דר' חייא ור' אושיעא ואינו עיקר אלא אסמכתא בעלמא כי אינו ק"ו ממש אלא סברה ואסמכתא בעלמא קאמר אבל מ"מ בעונה מודה שאין מקרא דועונתה יוצא מידי פשוטו ומה שדורש בכסותה אגב שדורש שארה לכסות דריש נמי עונתה לכך אבל העיקר לעונה ממש קאתי ומה שלא יתן חדשים בימות החמה כו' ממילא שמעינן מאחר שהקפיד הכתוב שלא יתן אפילו של ילדה לזקנה כו' כש"כ כה"ג וכן פסק הרמב"ן ולא כהרמב"ם והרשב"א שפסקו מזונות דאורייתא אבל מה שכתב הרמב"ן שאף הכסות הוא דרבנן לא דקדק יפה שהרי כ"ע מודים בזה שהוא דאורייתא גם בדברי חכמים לא מצינו שתקנו שום ממון נגד כסות וכמו שפי' הסכים המ"מ ומה שאמר פירקונה תחת פירות בע"כ פירות נתקנו תחת פרקונה כדאמר תלמודא להדיא בעל תקונו ליה פירי דלמא אישתביא ולא פריק לה והא דלא אפיך נמי פירות תחת פרקונה משום דקמ"ל שאינה יכולה לומר איני נפדת ואיני נותן פירות וכה"ג מוכח בפ' ח"ה ובהזורק דדחיק תלמודא לאשכח חצר שלה בלא בעלה א"ל שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כו' וכתב לה בעודה ארוסה כו' ולא מוקי באומר איני נפדית ואיני נותן נכסי מלוג דהיינו פירות והיינו טעמא לפי שהיא פקעה התקנה לגמרי שפירות של כל ימיה הן תחת הפדיון מה שאין במזונות שאם אמרה היום איני נזנות ואיני עושה למחר היא ניזונות ועושה א"נ שלא תטמע בין הגוים כך פי' התוס' והרא"ש אחריהם ועוד כתב הר"ן שאם היתה אומרות כן מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו פירות שכל הנשים כשיהיה להן פירות יאמרו כן ואותן שלא יהיו להן פירות נחייב הבעל לפדותה ומה שאומר וקבורתה תחת כתובתה יכול להיות נמי שקבורתה עיקר והא דלא אפיך כדי שלא תוכל להפקיע תקנת חכמים ולומר אני נקברת משלי שכל עשירה שיודעת שנדוניא יותר מקבורתה תאמר כן כדפי' ומ"מ אפילו אם תפרש שירושת כתובתה הוא עיקר מ"מ הוא לא יכול לומר איני יורש ואיני קובר שהרי הוא ג"כ לעולם יפקיע תקנת חכמים כשיראה שאין כאן ירושה הרבה כמו הוצאת הקבורה ועוד לגבי דידיה לא אמרינן הכי מאחר שנתחייב בתקנת חכמים ובתנאי ב"ד כמו מזונות אפילו לר"ל דאמר מעשה ידיה עיקר מ"מ לא יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כדמוכח בריש המדיר לקמן ובפ"ק דגיטין דבלא ספיקא חייב לזונה ה"נ גבי קבורתה וכן פסקו הרמב"ם והרשב"א ומה שכתבתי לעיל שיכולה לחזור לאח"כ ולומר איני ניזונות ואיני עושה הוא מדברי הטור והרא"ש ש אבל הרמ"ה פליג ובפ' אע"פ סי י"ד כתבתי המסקנא

טז פיסקא ר' יהודא אומר אפילו עני שבישראל ה"ד אי דאורחא דידה מ"ט דת"ק דלא ואי דלאו אוחתא מ"ט דר' יהודה ומשני דאורחא דידיה כלומר משפחתו ולאו אורחא דידה וסבר ר"י' מה שדרשינן בעולת בעל בעלייתו של בעל שעולת עמו ואינה יורדות אפילו לאחר מיתה קאמר והלכה כר' יהודה ויש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו סוגיא זו אלא הזכירו דברי ר"י בצורתה אפילו עני שבישראל לא יפחתו מב' חלילים ומקוננות אחת משמע לעולם אפילו בלא אורחייהו ואפשר שסמכו על לשון המשנה דקאמר אפילו עני שבישראל כו' משמע דאין לך המלטה ביה בזה בשום אופן והיינו משום שזה השיעור הוא הי' השיעור המועט לרוב האנשים וא"כ א"א שלא יהא אורחא דידה או אורחא דידיה בכך ועולת עמו ואינה יורדות אפילו לאחר מיתה ושמעינן מהא שמחייב לקבור את אשתו כפי המנהג המדינה לפי כבודה וכבודו בין בהוצאת הקבורה בין בהוצאת תכרוכין בין בהוצאת ההספד ואפילו האבן שנותנים על הקבר הכל לפי כבודו וכבודה ואם הלך למדינת הים ומתה אשתו א"ר חייא בר רב אמר רב הונא ב"ד יורדין לנכסיו וקוברים אותה לפי כבודו וכבודה ומוכרין בלא הכרזה כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה דלקבורה מזבנין בלא אכרזתא וכתב המ"מ שיש מי שהוסיף לפרש שאף הלוה לצורך הקבורה אף מזונות כשבאים לב"ד לפרוע מוכרין בלא אכרזתא אם כדי שלא תנעל דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים כאלו וכן ראוי בכיוצא בזה לעשות וגרסינן בירושלמי לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר רב חגי ולא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה רי"א בין אחר בין אב גובה ופסק הרמב"ם כר"י וכן הטור אחריו וכן הוא מן הסברא כדאיתא בירושלמי מי שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים דזילה ליה טובא מה שאין כן במזונות שיכול לומר דהבעל לא ניחא ליה שהי' סבר שתדחוק א"ע במעשה ידיה ועוד נראה בעיני לפי מה שכתבו התוס' והרא"ש אהא דאמר ריב"ז יפה אומר חנן שהניח מעותיו על קרן הצבי ולא דמיא להא דאמרינן היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' משום דהתם דשבחה הוא בעין כגון הנטיעה והבנין אבל הכא לא אשביח ליה שבח אלא הצילו מגביית חובו ולא מידי קיהיב ליה ודמי למבריח ארי וא"כ הכא שהקבורה הוא בעין ונראה לכל אף שיש בו שאר הוצאת הספד שאינו בעין מ"מ מאחר שכולן כלולין בקבורה וקבורה הוא שבח ובניין שבעין צריך לשלם ואין חילוק בין לא רצה הבעל לקוברה או שלא הי' בביתו בעת הקבורה והיכא שמת הבעל מקודם שיורשיה חייבים בקבורתה אכתוב בריש אלמנה ניזונות בעז"ה

יז אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשחטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו אבל לא לבניו ובנותיו וד"א א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ובין יוצא שלא ברשות דביוצא בדעתו שהי' בידו לצות על מזון בניו ובנותיו ולא ציוה גילה בדעתו דלא ניחא ליה ומ"מ אשתו דמחייב לה בתנאי כתובה בע"כ זנין ומפרנסין אותה אבל מי שנשתטה שיצא שלא לדעת אוקמינן אחזקה דבודאי ניחא ליה שיזונו בניו משלו וכתב ר"י דאיירי שהי' זן אותם קודם שנשתטה דאי לא הי' זן אותם מקודם א"כ הרי חזינן דלא ניחא ליה אלא איירי כל שהי' מפרנס אותה מקודם וה"ה ההיא דמי שהלך כו' דאל"כ לא הוה מקשה מיניה מידי והא דמוקי לה בפ' בתרא במשרה אשתו ע"י שליש אבל לא בניו ובנותיו ה"ק בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס את אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך הי' נזונים משלו והנה דעת הרמב"ם במי שנשתטה שזנין בניו ובנותיו אפי' יותר מבני שש היינו באמיד אבל באינו אמיד אין חילוק בין נשתטה ליצא מדעת דעד שש זנין אותם מכח שהן קטני קטנים כדלקמן סי' כ"ד אבל לא יותר מאחר שאינו אמיד וקצת משמע דתלמודא איירי באמיד כך הוא לפי סברתו אבל יש להקשות דאי איירי באמיד א"כ אפילו במי שהלך נמי יוציאו דהא כופין על הצדקה ומאחר שהוא בתורת כפייה א"כ אין חילק בין בפניו בין שלא בפניו ואין לומר שהוא מפרש הכפייה דלקמן הוא בדברים כמו שפי' ר"ת לחד שנויה דמ"מ יש לתמוה על הרמב"ם שהרי הוא כתב באמיד שמוציאים ממנו בע"כ וכן הוא עיקר א"כ מן הסברא אפילו בהלך נמי והעיקר הנראה בעיני הוא דברי הר"ן שכתב על הרמב"ם וז"ל ואין דרך זה נכון בעיני דאם איתא דמדינא אין יורדין לנכסי אמיד שלא בפניו ובמה שאינו מחויב גמור אלא מתורת צדקה למה יורדין לנכסיו כשנשתטה אלא מאי אית לך למימר דנשתטה היינו טעמא משום דעבדין מנכסיו מאי דאמרי דניחא ליה בהכי מעתה אפילו לא אמיד יש לב"ד לירד לנכסיו ולזון אותם עד שיגדלו כיון שמי שאינו זן אותם מגונה ביותר ורוב בני אדם עושין כן ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב מתורת צדקה אפילו שלא בפניו וכו' אמרינן במי שהלך למד"הי אבל לא בניו ובנותיו היינו בדלא אמוד שאין הדבר עליו חוב גמור ומי שנשחטה אע"פ דלא אמיד ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין בניו כיון שמי שאינו עושה כן מגונה ביותר וזה לא הי' לו לצוות ע"כ ומה שכתב הרשב"א דשלא בפניו לא שייך כפייה לצדקה דלא נחתינן לנכסיה בשום