ים של שלמה על כתובות רח

עמה ועדיין לא באו והיינו טעמא דלא זכה לת"ק דאנן סהדי שלא הי' דעת האב להקנות וליתן הנדוניא אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה הלכך אם לא באו לידי החתן בחיי בתו לא זכה ור' נתן סבר קנה דלית ליה האי אומדנא והכי איתפרש תלמודא לימא בפלוגתא דר"א ורבנן קמפליגי כו' מאן דאמר לא זכה כראב"ע דכי היכי דאזיל ראב"ע בתר אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ה"נ אזלי רבנן בהא בתר אומדנא דאב דלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה ממנו בתו אע"ג דהאי אומדנא דר"א מן האירוסין ואומדנא דלעיל מן הנשואין נראה לו לבעל התלמיד לדמינהו אהדדי ומאן דאמר זכה כרבנן לא דכ"ע כראב"ע כו' ומ"ה הי' פוסק ר"ת בנדוניו' חתני' שלא גבו דלא זכו בהם הבעל דהלכ' כרבנן ואני אומ' אף שכתב מהרי"ק בתשובה מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע מ"מ מאחר שהר"ן כתב יותר נראין דברי רש"י אחוה ג"כ דעתי ואומר שהנראה בעינ' שדברי רש"י עיקר כי מה שהקשה ר"ת מהא דקתני שיבאו עמה כו' נראה לפרש דלא כתב כך בשטר אלא שכתב לה כסות וכלים אבל אותן פירות כסות וכלים הן ראוין לנדוניא כשתכנס לחופה כמנהג המקום ומה שהקשה דאירוסין לא קרי חיתון כו' אדרבא אמינא מאחר דאשכחן שקרוי קירוב דעת כ"ש שקרוי חיתון כדאשכחן להדיא בפרק הכותב בההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני ומה שר"ת רצה לישבו בההיא הנאה דסופו להתחתן בנשואין ולמפרע קאמר אין הלשון מובן כן אלא גמרי ומקני לאלתר משמע ומה שהקשה דלא קבעה אמתניתין מה מאוד קושיא חולשא היא דסוף סוף אית ביה שייכה במתניתין דשמעינן מיהו דלא קזכי בעל אלא מן הנשואין כדקתני נשאת יתר עליו הבעל ואדרבה על דבריו קשה דאמאי דחיק לחלק בין מדידיה לדידה ולא קמשני דע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מן האירוסין אבל כולי האי מן הנשואין לא קאמר ועוד לקמן בברייתא קתני להדיא מסר האב לשלוחי הבעל או מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל אפילו כתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ולפי' ר"ת נ"ל דאתיא כר' נתן וזהו דוחק ויותר תימא בעיני דסתמא דתלמודא דקאמר לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן פליגי מאן דאמר לא זכה כראב"ע כו' יהא איירי בסתימת כי היכא דר"א אזיל בתר אומדנא גבי אירוסין ה"ה הכא אזיל בתר אומדנא אפי' בנשואין ולא הוה מפרש תלמודא וסתם לא כתב אלא ע"מ לכונסה משמע בתר הכניסה תו ליכא אומדנא בין לגבי דידיה בין לגבי דידה ע"כ נראים דברי רש"י עיקר וכן פסק הרמב"ם להדיא וכן פסק ראבי"ה בשם ר"י הלבן כרש"י ומ"מ היכא שאבי המת מוחזק קשה להוציא ממנו ממון מאחר שיכול לתלות באילן גדול כר"ת ורוב הצרפתים הגדולים אחריו אבל היכא שמוחזק החתן בין שבא ממון לידו בהיתר בין בא לידו ע"י תפיסה אפילו תפס אח"כ שמתה ובא אבי הבת להוציא ממנו לא מפקינן מיניה אף שמהרא"י חולק וקאמר תפיסה לא מהני בספיקא דדינא כבר כתבתי בפרק כיצד דכה"ג לא מיקרי ספיקא דדינא ועוד אני אומר דאפילו אם ת"ל כל היכא דפליגי תרי גאונים או תרי אמוראים נקרא ספיקא דדינא מ"מ בנידן זה נראה דמהני דלא ספיקא דדינא הוא אלא ודאי דדינא הוא כרש"י רק שקשה להוציא ואפילו כל היכי דמוחזק אוקמינא אדינא וזכה בממונו ולפי דינא דר"ת אין חילוק בין נדוניא שלה לנדוניא שלו דכל זמן שלא גבה הבן הנדוניא מאביו לא זכה לא הוא ולא היא ולית לה עליו שיעבוד כתובה כלל מאחר שלא יצא הנדוניא מרשותו וגדולה מזה נראה דאף רש"י מודה בזה לפי שאינה גובה כתובתה מן הראוי וכן פסק מהררי"ז בתשובה הלכה למעשה על כה"ג וז"ל מאחר שמעולם לא זכה בגוף המעות א"כ הוי ליה ראוי ואין האשה גובה כתובתה מן הראוי ודמיא לשכר שכיר דפסק המרדכי פרק יש נוחלין דאשה לא גביא פורנא מיניה דכיון דלא בא ליד בעלה מעולם אע"ג דאשה גביא כתובתה ממלוה ואפילו של גוים ואע"ג דהוי ראוי היינו טעמא דהמעות שהלוה היו כבר בחזקתה ובא עליה שעבודא דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בנידן דידן ובשכר שכיר שלא החזיק מעולם בהנהו זוזי ולא באו לידו מעולם לא חל עליה שעבודא דאיתתא וכה"ג פסק הגאון מורינו ורבינו מהר"י מולין ז"ל בעובדא שאירע בהיאל באלמנה אחת שמתה וציותה שלא ליתן לבנה מכל אשר לה עד לאחר ג' שנים ובתוך ג' שנים מת הבן ופסק הגאון דאשת הבן לא גביא כתובתה מכל הממון שהניחה חמותה וטעמא דידיה כיון שהממון הופקד ביד אחרים ג' שנים והממון לא בא ליד הבן ולא זכה בה מעולם הוה ליה ראוי וכ"ש בעובדא דידן דהא התם הוי ירושה דאורייתא דאלים דנפלה ממילא כדאמרינן פרק מי שמת ואפ"ה הוי ראוי כיון שמת קודם כלות הזמן הגבייה וכ"ש בנדוניא דלא אלים כמו ירושה וכיון דחסר גוביינא הוה ממש כשכר פעולה עכ"ל אף שיש לפקפק ולומר דנדוניא שאני מאחר שס"ס חייב לו ואית ליה ממונו גביה לא חשוב ראוי ומוציאין ממנו מהא דר' נתן דהא פי' התוס' בפרק מי שמת הא דמסקינן יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם שב"ח חוזר וגובה מהם אין למפשט שבע"ח גובה מהראוי דשאני הכא שאינה ראוי אלא נקרא משעבדי דר' נתן כו' וכה"ג כתב הרא"ש בסיף פרק יש בכור גבי כתובה שנגבת מן המלוה משום האי טעמא וא"כ לפ"ז לא חשוב שום חוב ראוי בין הלואה בין שכירות דהא דינא דר"נ שייכא בכל בין בהלואה בין בשכירות כדפי' בפ' ח"ה ולולי שכתב במרדכי דאין כתובת אשה נגבה מהשטרות משום דחשוב ראוי משם ריב"ק ובשם ר' משה בר מרדכי ור' אפרים מווינא הייתי אומר שאין לחלק אבל השתא מוכרחני לומר דלא מהני דינא דר' נתן לעשותו מוחזק אלא בא לומר ועושה אותו בשעבודא ממש אבל שכירות וכה"ג שלא היה מוחזק בו מעולם נהי שמוציאין מדר' נתן מ"מ ראוי הוא שהרי מעולם לא זכה בו מ"מ נראה שאף לפי דינא דר"ת יש לחלק היכא שדנו למיתה בגזירה או אכלה אריה וכדומה לו במיתה דלא שכיחא כלל שזכה את הכל דלא אמרינן שלא נתן אלא ע"מ לכונסה ואם תמות לא יתן לו אלא במיתה ההוה ושכיחא קצת אבל מאונס זה לא עלה בלבו וכן פסק הרא"ש בתשובה ומהרא"י הביאו בכתביו ואף שיש קצת לפקפק על זה מ"מ הבו דלא לוסיף עליה מאחר שדברי רש"י נראין עיקר וק"ז היכא שהמירה דתה דהיא מילתא דלא שכיחא כלל ולא עלה על דעת אביה וזכה החתן בכל אפילו באלו שלא גבה ולענין תקנתא דר"ת להחזיר הנדוניא בתוך שנה וכן לחלק אחר שנתיים לא נתפשט בכל ישראל כאשר כתב הסמ"ג ואף ר"ת חזר בו בסוף ימיו ומ"מ אח"כ באו הקהילות והחזיקו התקנות וקראו תקנת שו"ם ומאותה זמן והלאה נתפשט התקנות בשאר מקומות הרבה ומ"מ נראה בעיני מאחר שאין כאן תקנה קבועה בכל המקומות בשוה א"כ לא אזלינן בחדא אלא בעיר שהוחזקה התקנה לנהוג כך אחריה על פי לומדים וותיקין ואם התקינו בקהילה אזי ממילא כל הקהלות והסביבות הנגררי' אחריה ינהגו כמותם והיכא דליכא מנהג קבוע ע"פ וותיקים אם לא תקנו מקודם מחמת עידור אלא שכתב בתנאי ומחמת עידור יתקנו כתקנת קהילות שו"ם איש ולא תיקנו נראה דגרע טפי שהרי התנו לתקן ולא תקנו א"כ יאמר החתן מחלת לי שהרי היה לך לתקן ולא תקנת ומ"מ יכול האב לכפות לחתנו לתקן עדיין ואע"פ שכתוב בתנאים יתקנו קודם החופה מ"מ לא איבד זכותו בזה שלא תיקן קודם החופה כי טרוד היה לתקן אבל אי כתוב בתנאי' ומחמת העידור יהיה כתקנת קהילות שו"ם נראה דמהני שהרי התנה בשעת קנין הנדוניא ותקנת שו"ם כך היא שאם תמות בלא זרע קיימא בשנה ראשונה יחזיר הכל ובשנה שניה יחזיר החצי מכל וכל מה שנשאר מן הנדוניא מה שלא כלתה ושלא יערים לכלות רק הוצאת הקבורה כפי מנהג המקום ולפי כבודה וכבודו ואם מעות הנדוניא הוציא בסחורה ובהקפה נותנים לו זמן ב"ד שלשים יום מעת הקבורה אבל מן הרווח אין צריך להחזיר שום דבר דעל זה לא נתקנה אלא על גוף הממון וגם לא נתקנה על מה שהאב נותן לנדן שלו כי בשטר עידור הכל הוא בשעבוד כתובתה וכתובתה חוב עליו ולא עשו הקדמונים תקנה להפקיע כתובתה שהוא נגד הדת והסברא כך הי' נראה בעיני לכאורה אלא שמצאתי כתוב שאף בנדוניא שלא שייכה תקנת ר"ת וז"ל תלמידו של הר"מ צ"ל מה שתיקן ר"ת להחזיר הנדוניא לאב לא על הבת לבד תיקן אלא אף על מיתת הבן תיקן ומה שלא הזכיר הבן לפי שהצרפתים נוהגים הבנות ליתן הנדוניא ולא על החתן אבל אם היה הבן נותן הנדוניא ומת תוך השנה הנדוניא חוזרות גם לאב וכן דנתי לפני הר"ם והודה לדברי עכ"ל ואח"כ שמעתי שכן המנהג ומה שמחזיר אין חילק אם הנדוניא של אב או שאר קרובים הנותנים ואין חילק אם הם חיים אם לאו לעולם מחזיר לנותנים או ליורשין מ"מ מי שנשא לאלמנה או יתומה שיש נדוניא משלה אכה"ג לא תיקן ר"ת והקהילות דלא שייך למימר ותם לריק כחכם אלא להמשיא אותם בין אב בין אחרים אבל לא בנדוניא שהיא מכנסת לבעלה ואף בנכסי מלוג שהגוף שלה לא שייך בה דין דר"ת ולא תקנתו דאכה"ג לא שייך לריק כחכם דדוקא אנדוניא שהיא משום ע"נ אבל ירושה שנפלו לה דהיינו נכסים לא תקינו והבו דלא לוסיף עליה כן פסק הרא"ש בתשובה וכן פסק מהרי"ו הלכה למעשה כוותיה ואף שחלקתי לעיל במילתא דלא שכיח כלל דלא שייך דינא דר"ת ומודה בה שזכה הכל לפרש לא עלה על דעת האב מ"מ בתקנת ר"ת והקהילות אין חילוק בין שכיח ללא שכיח כלל אלא לעולם שייך בה ותם לריק כחכם ומשום ע"נ וכן מוכח מתשובת הרא"ש שלא חילק באותה תשובה בין שכיח ללא שכיח אלא לפי דינא דר"ת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל בתקנת ר"ת לא חילק משום לא שכיח והוצרך לטעם אחר דבנכסי מלוג לא שייך ותם לריק כחכם אלמא דבאותה תקנה של ר"ת והקהילות אין חילק בין שכיח ללא שכיח בשום אופן דס"ס איכא ע"ל ואי לא שכיח כלל כ"ש דאית ביה ע"נ טובא ומ"ה אפילו המירה דתה שייך ביה תקנת ר"ת דאין לך ע"נ גדולה מזו שמאבד גוף וממון כאחת שהרי אף אם תחזיר אסורה לו לעולם גם קשה לנקבה לחזור לדתה כאשר ידוע ואף שמהרא"י גמגם קצת בדבר מ"מ לפי הסברא כך נראה דעדיף יותר האי תקנתא מתקנתא דמיתה שהרי אין לך ע"ל מזו מ"מ דוקא באתרא דנהיגי תקנתא או שכתב בתנאים שינהגו כתקנת הקהילות אלא שהוזכר בו בתנאי שאם תעדר בתוך שנתה כו' בודאי אין ההמרה בכלל לשון של מיתה וגם מילתא דלא שכיחא הוא שנאמר שעלה על לבם והוה בכלל אלא זכה החתן את הכל הנראה בעיני כתבתי ואותה שנה או שנתים לפי התקנה בעינא שנה מיום ליום בין