ים של שלמה על כתובות רז

שער העיר ההוא וגירסא שלנו תפסה רש"י והרי"ף והרא"ש ולכשיבנה בהמ"ק יודע לנו איזה דרך ישכון אור סרחה ובסוף בגרה תידן בסקילה דכתיב הנערה נערה שהיתה כבר ודוקא לסקילה אתרבי ולא למלקות ומאה כסף דקטלא אזלינן בתר מעשיה שהיתה נערה שהרי מעשיה גרמו לה ועונשין שלו אזלינן בתר עקימת שפתיו שהוציא עליה ש"ר ובאותה שעה היתה בוגרות ולא נערה ומסקינן בסוגיא המוציא ש"ר חידוש דאלו בלא מוציא ש"ר אפילו זינתה אחר החופה קודם שנבעלה אצלו הרי זו בסקילה כן פסק הרמב"ם והרשב"ם נתן טעם לדבריו דהכי משתמע קרא דכתיב ואם אמת היה ולא נמצאו בתולים לנערה וסקלוה משמע בכל ענין שלא נמצא לה בתולים הוה בסקילה ואפילו זינתה תחתיו והראב"ד חולק עליו וכן בעלי התוס' ופרשו חידוש הוא במוציא ש"ר שאפילו הוציא ש"ר אחר שנכנסה לחופה אפ"ה בסקילה היכא שבאו עדים שזינתה קודם שנכנסה לחופה ולא אמרינן הואיל ואישתני דינה אשתני קטלא וכן פרש"י כל זה לפי ס"ד דרבא דסבר נערה שסרחה ולבסוף בגרה בחנק דאמרינן הואיל ואשתני דינא אישתנא קטלא אבל לפי האמת דאפילו סרחה ובגרה בסקילה ה"ה נמי היכא שבאו אפילו אחר שנכנסה והעידו עליה שזינתה בבית אביה מקודם היא בסקילה אפילו בלא הוצאת ש"ר כדאיתא לעיל בברייתא דבי שילא באו לה עדים בבית חמיה כז' ולא נצטרך לפרושי תו דאיירי דוקא במוציא ש"ר ועוד הקשה ר"י על פי' רשב"ם דהא דרשינן לקמן לזנות בבית אביה פרט שמסר האב לשלוחי הבעל וכ"ש היכא שנכנסה לחופה וההוא קרא דלזנות בית אביה כתיב במוציא ש"ר וכן עיקר

יא ת"ר נערה מאורסה שזינתה סוקלין אותה על פתח בית אביה אין לה פתח בית אביה סוקלין אותה על שער העיר ההוא ובעיר שרובה גוים סוקלין אותה ע"פ ב"ד כיוצא בדבר אתה אומר בעובד ע"ז שסוקלים אותו על שער העיר בעיר שעבד בו ובעיר שרובה גוים סוקלין אותו על פתח בית דין ופי' התוס' לאו דוקא אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים כדאמרינן בפ' נגמר הדין על מלתא אחריתא והא דנערה המאורסה שסוקלין אותה על פתח בית אביה אין חילוק בין הוצאת ש"ר לנערה המאורסה בלא הוצאת ש"ר אלא לעולם כשבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה היא נסקלת על פתח בית אביה כדתני בברייתא דשילא והרמב"ם כתב כל שמצותה להיות סוקלין אותה על פתח בית אביה ואין לה אב או פתח בית אב סוקלין אותה בבית הסקילה והוא נגד הברייתא ובגמרא יליף מקראי שאפי' אותה שדינה בפתח בית אב בעינא שער ב"ד היכא דליכא פתח בית אב דמסיק נערה מאורסה מנ"ל ויליף פתח מפתח ופתח משער כו' ואולי הי' לו גירסא אחרת

יב ת"ר כיצד הוצאת ש"ר בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה ואם זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ומקח טעות ממאתים ואנו לא קי"ל כן אלא מקח טעות לגמרי משמע כדלעיל בפ"ק נמצא שש"ר אינו ש"ר וכגון שהוזמו שהן נסקלין והוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל ראב"י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל והלכה כראב"י ומסקינן נמי משמיה דר' יוחנן אע"פ שבכל התורה לא מצאנו שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לשאינה כדרכה אבל מוציא ש"ר חלק אינו חייב עד שיבעל כדרכה ויוציא ש"ר שבא עליה אחד כדרכה והוא שהביא עדים עמו או שאמר לעדים באו והעדינו אבל לא בעי שישכירו' אבל באו העדים מאליהן פטור ממלקות ומקנס וכתב הרי"ף שהמוציא ש"ר ולא בעל וה"ה בעל שלא כדרכה לוקה מכות מרדות מדרבנן והנה במכות מרדות נפל מחלוקת בין המפרשים י"מ שחמור דברי סופרים יותר מדברי תורה ומכין אותו עד שתצא נפשו ואינו באומד ובמנין ונקרא מרדות לפי שעבר ומרד בדברי חכמים וי"מ שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה וכן נראה בעיני שראוי להקל באומד אבל בתחילה יאמדו הב"ד במכות קטנות כדי שילקה ארבעים חסר אחת כפי המספר הכתוב ובארצות הללו ראיתי נוהגים להכות ארבעים ברצועה כדי לבזות אותו ואינו ישר בעיני אלא להלקות אותו במספר כראוי אחת מלפניו ושתים מאחורי' אלא שיקילו באומד הכאה מאוד כדי שלא יהא ראוי כלל להכאת נפש וגם אין מדקדקין ברצועה של מלקות האמורה במלקות של תורה כדאיתא במכות ומ"מ במלקות של הוצאת ש"ר אחד על חבירו רגילין להקל שלא להכות אלא דרך ביזוי וזכרון בעלמא כמו שפי' בהחובל סי' מ"ה ונראה בעיני דוקא מכות מרדות שהיא על עבירה שעברה ולעונשו על מה שעשה אבל אם בא על עבירה שנמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים וכן פסק הר"ן

יג מתניתין האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר ובביאה פי' בכסף שהכסף קדושין עצמו שלו וכן בשטר שאם מקבל הוא השטר קדושין הרי זו מקודשת אבל קדושי ביאה אין לפרש אלא שיכול האב למסרה לאחר להתקדש בביאה בע"כ אפילו למוכה שחין רק אחר ג' שנים שהיא ראויה לביאה אבל בע"א לא משכחת שימסר אותה לביאה בע"כ דאפילו אם קדשה אותה בע"כ מ"מ יכולה לומר איני נבעלת לו דמאוס עלי שאין כופין לה להבעל, למי ששנאוי לה אפילו אם קבלה קדושין בעצמה כ"ש ע"י אביה רק שיש בה דינה דמורדות אבל כשמסרה להתקדש בביאה אינה יכולה לעכב וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל גיטה ואינו אוכל פירות בנכסים שנפלו לה מירושה מאמה בחייה פי' אבל לאחר מיתתה יורש את בתו נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה כתוב בס' התרומה המכנסת ש"ת לבעלה אין צריך כתיבה ומסירה ומכנסת מלוה ע"פ לבעלה אין צריך מעמד שלשתן דה"ל דברים הנקנין באמירה מדרב גידל ועוד שרבותנו תקנו שהבעל יזכה בפירות הלכך בכל מה שיש לאשה ידו כידה עכ"ל וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה רי"א אפילו עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילין ומקוננות והא דזכאי במציאתה מפרש בגמרא משום איבה ופרש"י כיון דאינו חייב מזונות אי אמרת שלה איכא איבה ותו לא זיין לה ולפי דבריו אפילו נערה או בקטנה באינה סמוכה אינו שלו ואין חילוק בין קטנה לקטן דקי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו קטן כשאינו סמוך על שולחנו של אביו הוה גדול והקשה ר"י על פרושו מדנקט במתניתין מציאה סתמא משמע כמו קדושין אפילו באינה סמוכה וה"נ מעשה ידיה אפילו באינה סמוכה הוה העדפה לאב ואפילו הוה מכרה לאמה הוה מציאה שלו ועוד לפירש שמואל דאמר קטן ממש אפילו אינו סמוך כו' יהיו מתניתין דהתם דהתם בפ"ק דב"מ מציאת בנו ובתו הקטנים כו' לצדדין קאמר קטנה אפילו באינה סמוכה ונערה דוקא בסמוכה ועוד מדאמרינן לעיל דמציאתה אחר מיתת אביה הוי לעצמה אפילו דניזונות מן האחין וצ"ל לפרש"י דלא שייך איבה מאחר דמתזנא מינייהו בע"כ וזה אינו דהא אף בכה"ג אשכחן איבה כדי שלא יטריחו כל שעה לב"ד במזונות כדמוכח בפ' אלמנה דאלמנה מעשה ידיה ליתומים אע"פ דבע"כ מיתזנא מינייהו ומעשה ידיה גופא לא תקנו לבעל אלא משום איבה כדאיתא בפ' אע"פ מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה תיקון ע"כ נראה לר"י לפרש משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה ולפ"ז נערה וקטנה אפילו באינה סמוכה ודוקא בקטן אר"י אפילו קטן ממש כשאינו סמוך על שולחן אביו הוה גדול וכן בבוגרות בעינן סמוכה אבל במעשה ידיה אי סמוכה לעולם של אב משום איבה דמזונות חוץ מגדול דלא שייך ביה איבה כ"כ שיתקנו לו מעשה ידיו ואם אינו סמוכין הכל שלהן אפילו בהעדפה חוץ מקטנה ונערה דהעדפה לאב וכפי' ר"י פסק הרמב"ם כתבו התוס' בהאי שמעתתא לחד שינויא דנשואין בלא סעודה שרי בשבת ויו"ט ואין בה משום אין מערבין שמחה בשמחה ואע"ג דאמרינן בהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה לא חשוב שמחה כולי האי שאסור לישא ביו"ט מטעם זה ותימא הוא דהא תניא להדיא בפ' אלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וצ"ל דמפרש הא דאמר אין עושין היינו עם האירוסין אבל אם אירס כבר אין איסור בכניסה לחוד בלא סעודה ואין להקשות א"כ אמאי לא משני נמי הא דהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה היינו עם האירוסין היינו משום דמשמע לישנא דהתם דאפילו נשואין לחוד אסור דקתני ומונעין מלארס ומלכנוס דמשמע כל חדא אסור אכן דוחק הוא וכן כל המחברים פסקו שאין נושאין כלל במועד אכן לישא בערב הרגל ולעשות הנשואין ביו"ט שפיר דמי כאשר כתבתי בפ"ק סי' י"ט

יד ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר"א ורבנן פליגי דתנן נתארמלה ונתגרשה בין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מאן דאמר לא זכה כרא"בע ומ"ד זכה כרבנן ודחי דכ"ע כראב"ע מד"א לא זכה שפיר ומאן דאמר זכה ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה אפילו ראב"ע מודה דמשום איחתוני הוא והא איחתני להו ופסקו כל הגאונים דהלכה כרבנן אף דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא מ"מ הלכה כרבים ועוד רבנן סברי כר' אליעזר ואע"פ דדחי תלמודא דכ"ע כראב"ע אדיחוי לא סמכינן אלא אזלינן בתר פשטיה רש"י פי' דבאירוסין פליגי ור"ת הקשה עליו דאלו מן האירוסין איירי אמאי קבע ליה תלמודא אמתניתין דקתני נשאת ועוד הא קתני שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה וא"כ ואמאי זוכה לר' נתן באירוסין והלא לא באו עדיין ועוד דמסיק אבל הכא משום איחתוני כו' ואי באירוסין לא קרי חיתון אלא אקרובי דעתא כדלקמן בפ' אע"פ ואע"ג דלקמן בפ' הכותב נמי אמרינן עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה ומפרש טעמא בההוא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני הכי פרושו בההיא הנאה דסופו להתחתן בנשואין גמר ומקני אהדדי משעת אירוסין ע"כ נראה לר"ח דהך ברייתא בנשואין איירי ופסק לו פירות כסות וכלים שיבא