ים של שלמה על כתובות רו

זה ואחד זה מן הנשואין שביטלה השניה את הראשונה אע"פ שיש בה תוס' ולפי מה דפי' דאיירי בלא כתב לה כתובה מן האירוסין לא קשה מידי דמ"ה אמרינן מחלה לשעבודא קמא אף שיש תוס' באחרונה שהרי אין שטר ראשון אבל אי הוה שטר כתובה אף באירוסין חמרי נמי לתוס' כתבה ובאיזה מהן שתרצה תגבה וכן נראה זה עיקר

ו פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' שאם יבא בעל המצר לסלקו יראה שטר מתנה לחוד שאם יראה שניהם לא גרע משטר מתנה שיש בה אחריות דאית ביה דינא מצרא ק"ו בכאן שיאמר המצרן לא היתה אלא מכירה בשטר הראשון והשני לא נכתב אלא ליפוי כח לסלקו שלא כדין ויותר נראה בעיני אפילו הי' מראה שטר מתנה לחוד יכול המצרן להחרים עליו שלא היה מקח בדבר ונכתב זה רק ביפוי כח והיכא דלא שייך ביה דינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמו מצרנים אי אית ביה שום יפוי כח אחר נמי מהני כגון לענין דרך דקיי"ל דמוכר בעין רעה מוכר והנותן בעין יפה הוא נותן כך כתבו התוס' והרא"ש ותימא הלא קי"ל בפרק המוכר את הבית כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר ויותר תימא על הטור שכתב להדיא בנידן זה דקיי"ל מוכר בעין רעה מוכר כו' ולקמן בסי' רי"ז כתב דמוכר בעין יפה מוכר ואפשר לומר דאיירי בכה"ג כגון שהקנה השדה פנימי וחיצון לב' בני אדם והוא הפנימי דאז מהני לו כשיהי' הוא במתנה שיהיה לו דרך על החיצון שהי' במכר וזהו דוחק ולי נראה דאפילו קי"ל כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר מ"מ קאי יפוי כח כדי שיהיה לו הדרך בלי פיקפוק ומחלוקת שבמתנה כ"ע מודים שבעין יפה נותן לאפוקי מכר דפליגי רבנן עליה וסברי בעין רעה הוא מוכר ואין המוכר צריך ליקח ממנו הדרך וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן ליפוי כח משום דינא דבעל חוב ופי' רש"י משום אחריות כדי שיוכל לחזור עליו כשיגבה גם בזה כתב הרא"ש שיראה שטר האחרון ולא יראה שטר הראשון שאם יראה שניהם השני אינו כלום כיון דליפות כח כתביה ולא נתבטל הראשון וחלק עליו הרמ"ה והשיגו בזה וכן השיגו בטור וכתב דוקא כשראשון במכר לא שייך האחרון במתנה על מה שמכר כבר לפי' ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשראשון של מתנה ושטר אחרון של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריות על שאר נכסיו והוי כתוס' וק"ל ע"כ ואני מוסיף לתמוה דאיך יכול המוכר לומר שאין בשטר שני כלום מאחר שנכתב ליפוי כח ס"ס יקיים היפוי כמו שכתב בשלמא מה שטוען המצרן הוא שפיר שהוא אומר ליפוי כח נכתב ואין בו כח להזיקו בשטר זו שלא נכתב אלא ליפוי כח אבל כשהכותב לעצמו יטעון שאין בו ממש זה נגד השכל והסברא וכדי שלא נשוה לאדם גדול טועה נ"ל לפרש דעתו דסבר מה שאמרינן הכא משום דינא דב"ח לאו משום אחריות לחוד הוא דכתביה דא"כ לא הוה לו לשנות ממתנה למכר אלא ה"ל לאסופי אחריות לחוד על מתנה בשלמא גבי הוספת דקל מאחר שנותן או מוכר שני דברים הדרך לכתוב אכל דבר לבד שטר בפ"ע כמו שכתבתי לעיל סי' ה' אבל הכא שאינו אלא הוספת שיעבוד בעלמא הי' לו להוסיף על שטר ראשון ולכתוב ואוסיפת לך על שטר הראשון או ה"ל למכתב שטר מתנה עם אחריות אלא בודאי כתביה הכא כדי שאם יבואו בע"ח לגבות יכול הוא לסלקו במעות שאם יראה שניהם יאמר הבע"ח שהראשון אינו בטל והוא במתנה ולא תוכל לסלקני ויהי' במתנה באחריות אבל מ"מ לא יהיה בו דין לוקח לסלקני שהרי לא ניתן לו אלא במתנה וכן יראה מלשון הרא"ש שכתב יראה שטר האחרון ולא הראשון אם יבא בע"ח לטרוף ממנו ולא כתב כשיגבה ממנו בע"ח אז יוציא שטר האחרון ולא יראה הראשון אלא יראה שטר האחרון קאמר שיראנו לו כדי לסלקו אם יבא לגבות ממנו

ז שניהם במכר ושניהם במתנה בטל שני את הראשון מ"ט רפרם אמר אודויי אודי ליה רב אחא אומר אחולי אחליה ליה לשעבודא קמא מ"ב איכא בינייהו אורעי סהדי פי' התוס' לרפרם שאמר אודויי אודי כיון שהודה המקבל מתנה שהשטר הראשון מזויף כל שטר שיצא מתחת ידו שהעדים חתומים בו לא מגבינן ביה הואיל והודה שהם פסולים א"נ שמא הוא זייפו כמו שזייף חתימתן בשטר הראשון ונ"מ לפי האי טעמא בתרא דלא מרעינן אלא לשטרא ולא לעדים ואי אתו העדים ואסהידו אחתימת ידייהו השטר כשר ולרב אחא לא מרעינן סהדי דאחולי אחליה לשיעבוד וכל זה מן הסתם אבל אם פירש להדיא למה ביטל את הראשון פשיטא דמהימן לנפשיה א"נ לפירות שאכל הלוקח בין זמן ראשון לשני לרב אחא פטור ולרפרם משלם א"נ לטסקא דהיינו מס המלך מהשדות ליתן בין זמן ראשון לשני לרב אחא נותן המקבל ולרפרם נותן המוכר או הנותן ואין להקשות לרב אחא דאמר משום דאחליה לשיעבודה במתנה דלית בה אחריות נכסים למאי מהני הך מחילה די"ל כגון בין זמן ראשון לזמן שני קנה הנותן שדה אצל שדה זו שנתן ואחליה המקבל שיעבודא שלא יוכל לסלקו משום דינא דבר מצרא א"נ לענין זה שיטרפו בע"ח של נותן שבין זמן ראשון לזמן שני א"נ אם הנותן אוכל פירות בין זמן ראשון לזמן שני מחל לו וכתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל דהלכתא כרב אחא כיון דאיכא פלוגתא לא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם נוקי המקבל בחזקת אדם הגון ולא זייף העדים וגם לענין פירי וטסקא קרקע בחזקת המקבל עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק והרמב"ם פסק כדפי' לפי שהקרקע בחזקת בעלה הראשונה עומדת ומ"מ נראה דלענין סהדי סבר כרב אחא דמוקמינן אחזקתייהו ונוקי המקבל אחזקתיה שלא לפוסלו בשום ענין אבל לענין ממון אוקמינא הקרקע בחזקת בעלים הראשונים כרפרם ומ"ה לא הזכיר הך נ"מ דאורעי סהדי ואני אומר מאחר שאין הכרע בדבר אוקמינא סהדי והמקבל אחזקתא כרב אחא ואם אכל הלוקח בין זמן ראשון לזמן שני פירות לא מפקינא מיניה ואם בא גזבר המלך להוציא מהלוקח בין זמן ראשון לשני לא יוכל לחזור על הנותן ואפילו הוא טוען עכשיו להדיא דאודי ליה דזיוף הוא לא כל כמיניה וכן אם בא להוציא מן הנותן לא יוכל לחזור על המקבל מספיקא דשמא אודויי אודי ליה כתב הרי"ף כל הא דאמרינן ביטל שהשני את הראשון הני מילי בשטרי קרקעות ומאי דדמי לה וכגון בכתובת אשה אבל בהודאות ובהאות גבי תרווייהו כל חד וחד לפום שעבודו ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרוייהו חד סכום נינהו דגרסינן בפ' גט פשוט אמר רבא האי מאן דנקט תרי שטרא בר חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהלי בר מאה לא משוינן ניהליה עביד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא לפגום שטרא וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו אלמא דגבו תרוייהו וכן כתב הרא"ש אחריו עוד חידוש מצאתי במרדכי וז"ל שאלו לר"ת על ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר שעה אומר פעם שניה תנו מנה לפלוני מי אמרינן להעמיד דבריו הראשונים ואין לו אלא מנה א"ד כיון שנתן לו זכה וקנה מיד דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמיא ועכשיו חוזר ונותן לו מנה אחר והשיב דאין לו אלא מנה אחד כיון דלא אמר עוד תנו לו מנה אחר וכן נראה לה"ר שמואל מבונביירק ודבריו ישרים הם ואינם צריכים רבה

ח מתניתין הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה באירוסין הרי זו בחנק ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלעים היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי היא בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה יש לה אב ואין לה פתח בית האב יש לה פתח בית האב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמרה פתח בית האב אלא למצוה ופריך מה"מ דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דאי הורתה ולידתה בקדושה ישראל מעליא היא והורתה ולידתה שלא בקדושה לא מצית לרבות דא"כ בישראל מאי מהני ליה אלא למעוטי הורתה ולידתה שלא בקדושה אפילו נתגיירה פחותה מבת ג' ע"י אמה שאינה אלא בחזקת בתולה אפ"ה אינה אלא בחנק והא דמרבינן הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דוקא למיתה נתרבה אבל לא למלקות ולמאה כסף שאינה אלא בהורתה ולידתה בקדושה שהיא כישראלית ממש

ט אמר ר' לוי המוציא ש"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב וחע"פ שבלאו הכי לא איירי קרא בקטנה שהרי כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וגו' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וגו' מ"מ בא ללמדך כאן כתיב נערה מלא לפי שאיירי בגדולה הא כל מקום שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע והכי הלכתא אבל המוציא שם רע על היתומה חייב והקנס לעצמה וה"ה אם מתה קודם העמדה הדין שחייב אף שבכה"ג גבי אונס ומפתה פטור דכתיב אבי הנערה ולא לאבי מתה התם דרשינן מדכתיב הנערה והכא דרשינן הנערה שהיתה כבר כדלקמן ולית לן מיעוט למעוטי וטעמא רב איכא בינייהו דהתם תלו כל התשלומין בדידיה שהרי נשאת אח"כ הקנס לעצמה כדלעיל פרק אלו נערות סי' י"א לפי שיצאה מרשותו והכא שהוציא ש"ר אחר שנישאת אפ"ה נותן הקנס לאביה אלמא לאו בדידה תליא ומ"ה אפילו מתה חייב קנס ואף הרמב"ם לא כתב דין זה שאם מתה פטור אלא באונס ומפתה ומה שכתב כל נערה שאין לה קנס אין לה עליה דין הוצאת ש"ר למלקות היינו במה שתלוי בגוף הנערה כלומר שאינה בכלל נערה לענין חיוב קנס וה"ה לענין הוצאת ש"ר אבל אותה שמתה שפיר הית' בכלל נערה וכבר איתחייב בקנס אלא באונס ומפותה לחוד הוא דממעטינן כדפי'

י תני שילא ג' מידות בנערה באו לה עדים בבית תמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם בביתכם באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית שער העיר והרמב"ם יש לו גירסא אחרת שתלוי הכל במעשה זנות ולא תלוי מידי בעת קבלת העדות וז"ל זנתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית תמיה הרי זו בסקילה על בית אביה זינתה בבית אביה קודם שמסר האב אותה אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה הרי זו נסקלת על פתח