ים של שלמה על כתובות רה

דלמא אקנס דאונס ומפתה קאי ששניהם לעצמה כדעת הרמב"ם אלא בודאי ס"ל דפשיטא שבמפתה פטור מכל וכל ואין זו ראיה דלישנא דהן משמע שני דברים ואינו נופל אלא אריבוי דברים ולא בריבוי הענין דבריבוי הענין ה"ל עמדו בדין עד שלא מת אביהן כו' ופשטא דמתניתין יראה כדעת הרמב"ם שהרי כתוב סתמא במתניתין עמדה בדין כו' משמע דאתרווייהו דלעיל קאי ועוד הך רישא דמפתה למה לי ולא הוה למתני אלא אונס לחוד אלא דאף מפתה נקט משום דינא דסיפא וכן משמע בגמרא וצ"ל דלא אמרינן מחלה שהרי מדעתה עבדה אלא בפיתה את היתומה או במפתה את הארוסה שנתגרשה שהקנס לעצמה ובשעת מעשה מחלה אבל בכה"ג שבשעת מעשה איחייב ודאבוה הוה בעי למהוי אע"פ שלא זכה עדיין מ"מ כי פקע זכותא דאבוה הוה לעצמה ותו לא מחלה דלא זכתה תורה לאב אלא שיהי' זוכה בה בשעת העמדה בדין אבל לא זכה בה בשעת העמדה בדין לא יכול להורישו לבניו ולזכות לעצמה והלכה כרבנן לגבי ר"ש דכל היכא דעמד בדין הוה ממון ממש בין להורישו לבניו בין שלא יועיל שום הודאה להיות כמודה בקנס אפילו כפר בב"ד אחד ואמר שלא עמד בדין מעולם ואח"כ הודה חייב ע"פ עצמו בין לחייבו קרבן שבועה על כפירתו

ב בעי מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזנות מן האחין פי' כגון נערה הניזונות בתנאי ב"ד מעשה ידיה למי במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין א"ד לא דמיא התם מדידיה מתזנא הכא לא מדידהו מיתזנא אלא מנכסי אביה בתנאי ב"ד ופשיט רב יוסף דמעשה ידיה לעצמה ודייק לה ממתניתין דקתני מעשה ידיה ומציאותה אע"פ שלא גבתה כו' מציאותה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאותה מה מציאותה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אתמר נמי אר"י א"ר בת הניזנות מן האחין מעשה ידיה לעצמה א"ר כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבני' ומסקנא דהלכתא כותיה דרב

ג מתניתין המארס את בתו וגרשה אירסה ונתחרמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה רי"א הראשונה של אב פי' מאחר שנכתבה בעודה ברשותו א"ל חכמים משנשאה אין לאביה רשות בה כלום ודייק תלמודא טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זימני לא איירי בי' תנא לפי שהוא תקלה ופורעניות שהרי אסורה להנשא לשלישי והא דלא נקט תרי זימני גירשה דשרינן לשלישי כדכתיבנא בפ"ב דיבמות סי' צ"ב משום דאי תני הכי תו לא הוי מצי לדיוקי נתארמלה תרי זימני לא והא דדייק תלמודא מסיפא השיאה ונתגרשה כו' משום דכה"ג אסורה לכ"ע אבל נתארמלה מן האירוסין תרי זימני אינה אסורה אלא למ"ד מזל גורם ולא מעיין גורם ולמ"ד מעיין גורם צ"ל דתני רישא כה"ג אטו סיפא אבל מ"מ הלכתא כמ"ד מזל גורם והוה דיוקא דמתניתין דפשיטא בין ברישא בין בסיפא דתרי זימני נתארמלה אסורה וכן פסק בהגהת מרדכי בשם תוס' שאנץ ולענין כתובה מקצת רבוואתא פסקו שאין לה כתובה מאחר שאינה ראויה להנשא לשלישי כך איתא בפ' הע"י נשאת לראשון ולא הי' לה בנים לשני ולא הי' לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת תצא בלא כתובה משמע הא משני יש לה ומ"מ יש לדחות דשאני התם מאחר שראויה הנשא לשלישי שיש לו בנים לאפוקי הכא דאינה ראויה לשום אדם דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דלמא לית לה כתובה מ"מ נראה דאית לה כתובה והא דלא קרינא לכשתנשא כו' מאחר שתפסי' בה בה קדושין שפיר קרינא בה לכשתנשאי ועוד הא דאסורה להנשא משום דבתרי זימני הוה חזקה לענין אסורא ולחומרא אבל לממונות דוקא בתלת זימני הוה חזקה כדאשכחן בשור המועד דלא אתחזק לכ"ע עד תלתא זימני ועוד יש לי ראיה ברורה מלישנא דתלמודא דיש לה כתובה דקאמר תלמודא אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחא קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הוה חזקה והשתא אי אמרת דמן השני אין לה כתובה א"כ בלא אגב אורחא נמי צריך למנקט הכי ולאפוקי תרי זימני נתארמלה דמן השני אין לה כתובה דחידוש דכתובה קמ"ל הכא גם דברי ר"י שאמר הראשונה לאב כלומר והשניה לעצמה לא יתכן אלא לענין דאית לה כתובה אף משני מ"ה תרי זימני נתארמלה לא שייך למיתני ולאו משום אגב אורחא אלא בע"כ צריכא למימר דאף נתארמלה תרי זימנא אית לה כתובה ומשום אגב אורחא הוא דנקט ויתר חידושים מקטלנות אכתוב בע"ה בסוף הע"י

ד מסקינן בסוגיא מגבא מאימת גביא פרש"י לענין זכיות האב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן כדקתני ומודה ר"י במארס את בתו ובגרה שהכתובה לעצמה אלמא דבתר כתובה אזלינן והשתא קא מבעי ליה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפה ממשעבדי משעת אירוסין הוא דגביא דהא מחייב מההיא שעתא בתקנתא דרבנן או דלמא מאחר שנשאת ואי כתב לה כתובה איגלאי מילתא דמחלה אשיעבודא דקמא והוה כמלוה על פה ולא טרף ממשעבדי אבל ארוסה שנתגרשה ונתארמלה לא קמבעי ליה דאית לה כתובה וגביא ממשעבדי אפילו לא כתב לה מאחר שהוא בתנאי ב"ד והא דקמבעי ליה בפ' הכותב אי ארוסה יש לה כתובה וכן בשילהי פ"ק דב"מ אי יש לה כתובה ולא פשיט מסוגיא דהכא משום דלא בעי למיפשט אלא ממשנה או מברייתא ולא מדברי אמוראים וממתניתין דהכא המארס את בתו ליכא למיפשט דשמא איירי בכתב לה ובלאו הכי צ"ל כן שהרי מוכח בפ' האומר בקדושין דאית לה כתובה דגרסינן שם היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ואיירי בלא כתב לה מדקאמר לא קדשתיך ואפילו תאמר דאיירי באתרי דכתבינן והדר מקדשי מ"מ אין הכתובה בידה כל כמה דלא מקדשים אלא שאין רוצה לפשוט מן אמוראים ולפי מה שפי' דברי רש"י שתלוי הבעיא בנשואין שוב לא יהי' קשה על רש"י כל מה שהקשו בתוס' על פרש"י וכן פרש"י לקמן גבי אחד זה ואחד זה מן הנשואין כמו שפי' ודומה לזה נוטה הרשב"א ואף שראבי"ה מחלק ואמר שדוקא בימי התנאים והאמוראים שלא היו נוהגים לכתוב כתובה כלל היו גובין הכל בתנאי ב"ד אבל אנו שכותבים כתובה מן הנשואין ופשיטא דמן האירוסין אין לה כיון שאין אנו נוהגים לכתוב לה כתובה כלל ואני אומר שאין זו אלא נביאות דאף בימי התנאים היו נוהגים לכתוב כתובה בכמה מקומות כמו עתה ומה שאין אנו כותבין מן האירוסין אינה ראיה שהדרך לכתוב בנשואין משום שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אבל לעולם אף מן האירוסין גובה ממשעבדי וכן כתב הרא"ש שכן נוהגים באשכנז ובצרפת ועיקר כדמוכח בסוף פ' הכותב אמר ר' הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספות מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין והכי הלכתא דאמרינן מחלה לשעבודה קמא ומה שפסק הרמב"ם והרמב"ן דארוסה אין לה כתובה בלא כתב לה כל רבותינו הצרפתים כאחת חולקים וסוברים דיש לה כתובה כדפי' וראייתם ברורה וכן הסכים הרשב"א עם דעת האחרונים ועיקר עוד כתב הרמב"ם המארס האשה וכתב לה כתובה אפ"ה היכא שנתגרשה או נתארמלה אינה גובה העיקר אלא מבני חורין ודבריו תמוהים דמ"ש שטר כתובה משאר שטרות דטרפי ממשעבדי ואפשר סמך על גמרא דילן שאמרו אחד זה ואחד זה מן הנשואין אלמא דלא טריף מאירוסין ומפרש הסוגיא בכתב לה ואפ"ה לית ליה סמך כלל מן התלמוד דשאני הכא מאחר שכתב וחזר וכתב בטלה לשעבודה קמא אבל לא באתה לכלל נשואין פשיטא שגובה ממשעבדי וכן משמע להדיא מהא דאמר ראב"ע בריש אע"פ מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כו' משמע דגובה הך מאתים ומנה ממשעבדי כמו שגובה הכל מן הנשואין ומ"מ צ"ל לקיים דבריו היכא דכתב כתובה מן האירוסין ולא כתב בה אחריות דאינה גובה אלא מבני חורין ולא אמרינן אחריות ט"ס מאחר דרגילין לכתוב כל כתובה באחריות וזו נכתבה בלא אחריות א"כ הוה כאלו כתב בהדיא שלא באחריות ולא דמיא לכתובה מן הנשואין דק"ל אחריות ט"ס דהא בכתובה נחלקו ר"מ ורבנן וק"ל דאחריות ט"ס פי' הרב ר' יונה דוקא כשנכתב בנשואין דתקנת שמעון בן שטח שיהי' כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה בהא פליגי רבנן סברי כיון ששב"ש כך תיתן שיכתוב כל נכסיו בכתובה אפילו לא כתב כמאן דכתב דמי ור"מ סבר נהי שכך תיקן לכתוב מ"מ אם לא כתב לא אמרינן אחריות ט"ס אבל באירוסין ליכא מאן דפליג דלא אמרינן אחריות ט"ס

ה אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל השני את הראשון אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה ופרש"י לתוס' כתביה לא שיהי' שניהם קיימים אלא אם ירצה יגבה ממשעבדי בשטר הראשון בלא דקל או יגבה משטר השני עם הדקל וכך כתב הרי"ף בתשובה אבל לישנא דאי מוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה כלומר לא ביטל שני את הראשון משמע להדיא דשניהם קיימים וכן פסק הרמב"ם להדיא וז"ל היו שני שטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא לתוספת ואין להקשות מ"ש מהא דאמר רב הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מן זמן שני אלמא אע"פ שהוסיף בכתובה שניה לא אמרינן שתיהם קיימות ותגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני מדלא כתב לה ואוסיפת לך מאה על מאתן אחילת לשיעבודה אם באתה לגבות מזמן שני תירץ ר"י בר ברוך דלא דמיין להדדי דכתובה שדרך העולם שמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לה כך וכך והשתא לא עבד לה הכי אלא כתב לה שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוס' כמנהג העולם מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף על הראשונה אבל במכר שאין דרך המוכרים שני דברים לכתוב בשטר שני ואוסיפת לך דבר זה על המכר הראשון סתמא דמילתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוס' הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני וכתב הרא"ש עליו שהוא עיקר ואין להקשות הלכתא אהלכתא דק"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ובשילהי הכותב מי דייק סוגיא דשמעתא כותיה ולעיל פסקינן הלכתא כרב אם דאחד מהי