ים של שלמה על כתובות רג

בה לא ישאנה רי"א לדידי דשבויה בקדושתה קיימא בין כך ובין כך ישאנה אלא לדידכו דאינה בקדושתה קיימא בין כך ובין כך לא ישאנה ורבנן סברי פדה ישאנה דלא שדי זוזי בכדי מעיד בה לא ישאנה דשמא עיניו נתן בה וא"ל מאחר שנתן בה עיניו ויצריה אגבריה לחטא וכי יש הכרע בממון כ"כ שנפסיק ונתיר מטעם דלא שדי זוזי בכדי דשמא ג"כ נתן בה עיניו ולא חש על הממון ונ"ל דמתחילה לא אמרינן שנתן בה עיניו כ"א אחר שפדאה מבין הגוים והיתה אצלו ובתוך כך נתן בה עיניו א"כ דלא שדי אינש זוזי בכדי כלומר על הספק שמא יבאו עדים ויאסרוה עליו מה שאין כן לומר לענין חטא ועבירה דאינה אלא כשישאנה ודו"ק

י מתניתין נערה שנתארסה ונתגרשה ר"י הגלילי אומר אין לה קנס רע"א יש לה קנס וקנסה לעצמה וכתב הרי"ף והלכה כר"ע דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ועוד דלקמן במתניתין דיתומה שנתארסה ונתגרשה סבר ר' אליעזר כר"ע ופסק רב הלכה כר' אליעזר ופסק הרמב"ם דהקנס לבד לעצמה אבל בושת ופגם לאביה ואין דעת התוס' כן דלמי שזה ניתן זה ניתן שהרי פירשו מתניתין דלקמן כר"י נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי ואף שהיא ממון מ"מ אינו מוריש לבניו והיינו טעמא דמאחר דבושת ילפינן מהאי קרא דכתיב גבי קנס לאביה מדכתיב תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם ולרבא מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה וגו' חמשים כסף דהיינו הנאת שכיבה מכלל דאיכא בושת ופגם וא"כ אמרינן למי שזה ניתן זה ניתן ולכאורה דברי הרמב"ם יותר עיקר שהרי פריך תלמודא על דברי אביי ורבא ואימא לעצמה ומשני מאחר שיש בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אלמא דלא סמכינן אהיקשא כולי האי ומ"ה אמרינן דהאי טעמא לא מידחי דאפילו נתארסה ונתגרשה הוא לאב מהאי טעמא חוץ מן הקנס דיליף מקראי וראיה מפ' נערה ליתא שהרי אף הרמב"ם פסק שם הכל לעצמה ואפ"ה פסק הכא דבושת ופגם לאביה אלא טעמא דמתניתין לקמן שהיא זכתה לאו משום שאין אדם מוריש קנס הוא לחוד אלא מאחר שלא עמדה בדין עד שיצאה מרשותו א"כ בטל קרא ונתן לאבי הנערה ונסתלק כחו ונשאר הכל לעצמה כמו שאם מתה קודם העמדת הדין שפטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה אלמא דתלוי הכל בדידה כמו שפירש"י מדלא כתיב לאביה וא"כ היכא דליכא אב או שיצאה מרשותו קודם העמדה בדין א"כ נשאר כל זכותה אצלה ולא משום הקישה למי שזה ניתן זה ניתן ועוד התם שפיר הכל לעצמה דמאי טעמא יהיו בושת ופגם לאביה שהרי יש בידו למוסרה כו' והרי עתה אין בידו למוסרה ואנו אזלינן בתר העמדה בדין כמו שפי' ומה שהקשה הרא"ש מדתנן לקמן ביתומה שנתארסה ונתגרשה דפוטר ר' אליעזר המפתה ואם איתא דבושת ופגמה לאביה לא ה"ל למיתני דמפתה פטור בושת זו אינו ראיה כלל דאשכחן נמי כהאי גוונא לקמן גבי הבא על הנערה ומתה פטור דאינה אלא מקנס כאשר אפרש אבל לפי מה שאפרש המשנה דר' אליעזר לקמן סי' י"ד מוכח להדיא כדברי התוס' והרא"ש

יא אמר אביי בא עליה ומתה קודם שהעמיד האב בדין פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה והאי פטור דקאמר היינו מקנס ולא מבושת ופגם ואף התוס' דס"ל למי שזה ניתן זה ניתן מ"מ לענין שיפטור מבושת ופגם היכא דמיפטר מקנס לא ילפינן מהדדי ואע"ג דמבעי לי' לרבא מ"מ אזלינן בתר פשיטותא דאביי כן פסקו כל המחברים ועוד תניא בסוגיא בא עליה ונשאת לעצמה משמע הא נתארסה לאביה והיינו טעמא מאחר שנעשה המעשה קודם האירוסין תו לא בא האירוסין ומפקי מרשות אב שהרי לא אלים כח האירוסין כולי האי שהרי נערה מאורסה אביה ובעלה מפירים נדריה לאפוקי נשואין ובגרות מפקי אח"כ מרשות אביה לגמרי היכא דלא עמד בדין מקודם

יב מתניתין המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציאה פי' כשלא יכניס ומפרש בברייתא דוקא קנס אבל בושת ופגם נותן מיד האונס שותה בעציצו והמפתה רצה להוציא מוציא כתב הרמב"ם כל הנבעלת בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו עדים שהיתה אנוסה וכתב עליו הראב"ד חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש עדים יבואו ויעידו ואם אין עדים אין שם קנס ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה והעיר והשדה שוין הם עכ"ל כיצד שותה בעציצו אפילו היא חיגרות אפילו היא סומא אפילו היא מוכת שחין אינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה כשתבעה היא שיתן לה גט כמו שיתבאר בסומא שאחר זה ואם עבר והוציא כופין אותו להחזירה ואינו לוקה נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ומה ששואל התלמוד צער דמאי ומשני צער של פיסוק רגלים במסקנא לא קיימא הכי אלא שמין אותו הצער לפי כח גופא ובוריה וכן לפי כח בעילתו כאשר כתב הרמב"ם ומ"מ הצער שרגילות להיות אחר תשמיש כגון לקטנות שעינינו רואות שהן חולות מחמת זו אינו בכלל שומא זו לפי שסופה להצטער תחת בעלה ובפ' החובל סי' ח' כתבתי שם הכל מבואר היטב ומה שיש לחלק בין נידן בזה לכח גופים כתבתי בפ' הכונס סי' ב' ופסק הראב"ד דצער לעצמה כי היכא דאמרינן בשאר חבלות צערה דגופא לא אקני ליה רחמנא אבל הרמב"ם פסק דהכל לאביה וכן יראה מסתמא דמתניתין דקתני האונס נותן ד' ומיד דמשמע באחת הוא נותן לאביה ועוד האי טעמא דבושת ופגם שייך נמי בצער שהרי יש בידו לצערה דהיינו למוסרה למנוול ומוכת שחין שיבעלנה ויצערנה בע"כ

יג תניא אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב ויליף מקראי וכבר נתבאר שהמפתה גם היא יכול לעכב בסי' שלפני זה ואין הפירוש שהיא יכולה לעכב כשהיא קטנה או נערה שהרי יש בידו למוסרה כו' או פשיטא שאין אביה יכול לעכב כשהיא בוגרות שהרי כבר יצאה מרשותו אלא ה"ק כל אחד יכול לעכב כשיש בידו לעכב ואפ"ה נותן המפתה קנס ולא יכול לומר מאחר שאין העיכוב ממני ומוכן אני לישאנה איני נותן קנס אלא הם יכולין לעכב בע"כ ונותן הקנס ומה שנקט התוס' גבי אונס שהיא ואביה יכולין לעכב הא קמ"ל דיכולין למחות דלא נימא שאף הם בעשה זו דלו תהי' לאשה קמ"ל שיכולין לעכב דהעשה דוקא עליו קאי ובחנם פירשו התוס' דלו תהיה אינו מיותר ועוד תניא אע"ג שאמרו שהאונס נותן מיד כשתצא היא כלומר כשתובעת ממנו שיתן לה גט אין לה עליו כלום וה"ה אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה ואף שר' יוסי בר יהודה פליג ואמר יש לה כתובה מנה הלכה כרבנן ואם כנס המפתה אינו נותן חמשים כסף כמו שביארנו בסי' דלעיל וכותב לה כתובה כמו בשאר הבתולות

יד נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבוא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו וניתי עשה ונדחה לא תעשה כי אמרינן דעשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דלא אפשר לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא לי' מי איתא לעשה כלל וכתבו התוס' והרא"ש אחריהם וז"ל הלכך אפילו אי אמרה בעינא לי' לא דחי כיון דלא דמיא למילה וצרעת ע"כ כתב הרמב"ם והטור היכא דאם היתה אסורה עליו אפילו שנייה דרבנן אין צריך לישא אותה ע"כ ואע"ג דמדאורייתא ראויה לו וא"כ למה אינו צריך לישא אותה הא שפיר קרינא ביה ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו נראה שהרמב"ם למד זה מהא דאמרינן בגמרא אי אמרה לא בעינא לזה מי איתה לעשה כלל ופרש"י מי איתא לעשה כלל השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה ע"כ וסובר הרמב"ם כפרש"י ולכן כשיש כאן אפילו איסור דרבנן כגון שנייה מלמדין אותה ואין כאן עשה כלל

טו מתניתין יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אלעזר אומר האונס חייב המפתה פטור אמר רבה א"ר יוחנן ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה מדקתני יתומה כו' יתומה פשיטא דמפתה פטור למאן קיהיב אלא הא קמ"ל נערה שנתארסה ונתגרשה דינה כיתומה מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה א"ר אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר"א קרי רב עלי' דר"א טובינא דחכימא ותמיה לי בהאי סוגיא טובא חדא מאי הוסיף ר"א אדברי רבו שאמר כבר מחלוקותו עם ר"י הגלילי שהוא לעצמו או הי' לו לומר נראים דברי ר"ע או מה חידש רבו במשנה זו שכתב דברי ר"א דאי לפסוק הלכה כוותיה לפי שהוא טובינא דחכימא כבר אנו נמי ידעינן דהלכה כר"ע מחבירו ועוד אמאי פסק רב הלכה כר"א ולא פסק כר"ע ועוד היה לו לקבוע דברי ר"א במשנה אחר דברי ר"ע מיד ועוד איך בא דברי ר"א בין הנך תרתי מתניתין דאיירי בבושת ופגם והמתניתין שאח"כ איזהו בושת ופגם כו' מאי שייכתא אמתניתין דלעיל המפתה נותן ג"ד ועוד וכי דרך התנא לדבר בחידות שלא לצורך שיאמר יתומה ואינה יתומה אלא כלומר לדמות מה יתומה כו' הי' לו לומר להדיא שהיא לעצמה ולא להזכיר יתומה כלל ע"כ נראה בעיני לפרשו שר"א בא להוסיף על דברי רבו ולפרשו מה שאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה לאו דוקא קנסה קאמר אלא כל השייך לקנס קאמר ואף בושת ופגם וה"ק מה שאמר ר"ע נתארסה ונתגרשה שהיא לעצמה בודאי השוה דינם ליתומה כמו שיתומה הכל לעצמה כמו שפי' לעיל שאף הרמב"ם מודה בזה ואם היא מפותה פטור מכל וכל אף נתארסה ונתגרשה כן באונס הכל לעצמה ובמפותה פטור מכל ועל זה פסק רב הלכה נראה שמפרש דברי ר"ע רבו שהכל לעצמה ומ"ה קבע רבינו הקדוש את דבריו בין הני תרתי מתניתין דאיירי בבושת כלומר כל דברי ר"א אינו אלא אבושת ופגם שיהיו הכל לעצמה והיינו טעמא דמקשינן בושת ופגם לקנס למי שזה ניתן זה ניתן בודאי אי הוה בושת ופגם לעצמה א"כ בע"כ הוה קרא ונתן לאבי הנערה לא קאי אלא אקנס