ים של שלמה על כתובות רא

איירי בנערה דאיכא קנס ואז משלם ממון ואינו לוקה אפילו התרו בי' דילפינן בגז"ש תחת תחת מחובל שניתן לתשלומין ולא למלקות דכתיב כן ינתן בו דבר הניתן מיד ליד ומתניתין דמכות איירי ביתומה מפותה דלית לה שום קנס ולא בושת ופגם דהא מדעתה עבדה ומחלה לי' וה"ה דאיירי בבעולה דליכא שום חיוב ממון ר' יוחנן אמר מתניתין איירי דלא אתרי בי' ומ"ה משלם ממון ולא מלקות ומתניתין דמכות איירי בהיתרו בי' דלוקה ואינו משלם ולא יליף ג"ש דתחת תחת ומבעי לי' לכדאביי כו' ר"ל אמר מתניתין ר"מ דאית לי' לוקה ומשלם ומסיק דאזדי ר"י ור"ל לטעמייהו דפליגי רבי יוחנן ור"ל בחייבי מלקות שוגגים ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ומ"ה בעי לאוקמי מתניתין כר"מ ולא מוקי כר' יוחנן ובלא היתרו בו ופסק הרמב"ם כר' יוחנן לגבי תרוייהו ולא ידעתי למה נהי דק"ל כר"י לגבי ר"ל מ"מ מנ"ל דהלכתא כר"י לגבי עולא ואדרבה רבא סבר כעולא דתחת אתיא לג"ש ואביי כר"י והלכתא כרבא לגבי אביי וכן כתבו התוס' להדיא דרבא כעולא ומהשתא נמי איכא למימר דהלכתא כר"ל דאף ר"י לא הוי פליג עלי' דר"ל דאמר בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקות שוגגין וד"א פטורים כמו חייבי מיתות שוגגין ובכל דוכתא ילפינן מלקות ממיתה א"ל משום דקשה לי' מתניתין אהדדי ודחיקא לי' לאוקמי מתניתין כר"מ ומ"ה דחיק ואוקמי' בלא התרו אבל איהו הוה סבר כעולא דיליף ג"ש תחת תחת דגבי קנס חייב ממון אפילו לא התרו בי' הוי מודה לר"ל ועוד משמע לכאורה דעולא סבר כר"ל דהא המקשן דפריך ורמינהו ע"כ סבר כר"ל דחייבי מלקות שוגגים פטורים דאל"כ מאי פריך דילמא מתניתין דהכא איירי בלא התרו בי' וממילא נאמר אף עולא סבר כן שהרי לא השיב אלא דהכא גבי קנס ממון משלם ולא מלקות אף בהתרו בי' אבל באינך כי קאי קאי כסברת המקשן ועוד יראה מן סוגית התלמוד כן דאמר ואזדא ר"י לטעמא כו' משמע דתלי' חדא בחדא וכי היכא דהך שינויי ליתא דמחלק בין אתרי בי' ללא אתרי בי' אלא כעולא דמ"מ בפירוש ריבתה תורה כו' ואפילו אתרי בי' נמי ממון משלם ה"ה הא דקאמר חייב מלקות שוגגין נמי ליתא ומ"ה ליכא להקשות הא בכל דוכתא ק"ל כר"י לגבי ר"ל דהא הכא ליתא לדר' יוחנן מקמיה עולא ורבא כדפרישת וכן כתבו התוס' להדיא לקמן בשמעתן ולרבה דאמר לר"מ חידוש הוא שחדשה תורה בקנס כו' דר"ל שפיר סבר כעולא ועוד סתמא דתלמודא בפ' מרובה סי' כ' משמע להדיא דהלכא כר"ל דפריך אמתניתין דגנב וטבח ביו"כ דחייב והא קי"ל דאינו לוקה ומשלם ומוקי לי' כר"מ ולא מוקי לי' אליבא דהלכתא וכשלא התרו בי' כמו שמוקי ר"י אמתניתין דאלו נערות אלא ש"מ דס"ל כסתמא דתלמודא דאין חילוק בין התרו ללא התרו בי' וכן נראה מן הרי"ף שכתב לשם דאשכחת האי חיובא דמתניתין דטבח ביו"כ בטבת ע"י אחר אף דמתניתין לא איירי בכה"ג שהרי אומר לשם טבת בשבת פטור ואי איירי בטבח ע"י אחר אפילו בשבת נמי חייב אלא דדחיק הרי"ף למצוא חיוב בטבח בי"כ אליבא דהלכתא ולא אשכח אלא כה"ג כמו שפרשתי לשם ואי הוי חייב בלא אתרו בי' הוי מוקי בלא התרו בי' או א"א שלא הוי מפרש האי חילוק דאתרו ביה מאחר שכתב הסוגיא דק"ל אין לוקה ומשלם בסתמא א"כ ה"ל לפרש או להביא דברי ר"י שהרי לא הזכיר דברי ר"י בכל ספרו אלא ש"מ דליתא הנראה בעיני כתבתי

ה מסקינן בסוגיא הא דטבח בשבת פטור דאיירי ע"י אחר ומ"ה פטור דהוי שחיטה שאינו ראויה כר' יוחנן הסנדלר דסבר כל תעשה שבת במזיד לא יאכל ופריך למ"ד דמדרבנן אסור אבל מדאורייתא שרי מאי טעמא דרבנן דפטרי כו' ומאי קשה לי' מאחר דילפינן וטבחו ומכרו מטבוח טבח והכן דבעינן שחיטה הראויה לאכול והכא אינו ראוי לאכול דהא רבנן אסרוה ומה בכך שמדאורייתא שרי ס"ס השתא שחיטה שאינו ראויה ומ"ש מהמקדש אשה באיסורי הנאה דרבנן דפסק הרמב"ם דאינו מקודשת כלל ושרינן א"א לעלמא משום שאינו חשוב ממון אף שמדאורייתא הוי ממון ומ"ה נראה בעיני דלא אזלינן בתר השתא דאסרו רבנן וכן מוכח משמעתתא דסוף האיש מקדש אהא דתני המקדש בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטה בעזרה ר"ש אומר מקודשת וח"א אינה מקודשת ומסיק אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא ובפטר חמור ובב"ח אזיל לטעמא דס"ל דאין אסורים בהנאה אלא באכילה אלמא גבי חולין שנשחטו בעזרה אף שאסורים בהנאה לכ"ע מ"מ מאחר דמדאורייתא שרי מקודשת בהן וכן הלכה לפי מה שהוכחתי בפ' מרובה סי' כ' שהן מדרבנן וה"ה לכל איסורי דרבנן וכן פסק הרא"ש והא דאמר רב גידל בפ"ק דפסחים המקדש בחיטי קדרנייתא מקודשת דאיסור חמץ מדרבנן וגם חמץ חיטי קדרנייתא דרבנן וכן כתב הר"ן וכן דעת הרמב"ם ותמה אני ס"ס מה טעם יש בדבר אי אזלינן בתר דהשתא א"כ יהא אפילו כל איסורי מדרבנן ס"ס אינם ממון ואי אזלינן בתר דאורייתא מה בכך דאיסור חמץ הוא מדאורייתא ס"ס מאחר דמדאורייתא אינו חמץ למה שרינן א"א לעלמא והמ"מ כתב שדעת הרמב"ם שאינה מקודשת אפילו כשאין שום צד דאורייתא וכן משמע מדעת הטור אבל אין הלשון של הרמב"ם משמע כן שהרי כתב אפילו הי' האיסור מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית ומדלא כתב סתמא אבי' איסור מדבריהם ופירש כגון חמץ כו' משמע דווקא חמץ מדאורייתא בשעות דרבנן הוא דאינה מקודשת אבל חמץ דרבנן בשעות דרבנן וכן שאר איסורי הנאה שעיקרו דרבנן חוששין לקידושין וכן כתב הר"ן שכן דעת הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל אף שרש"י פי' לשם וז"ל ואע"ג דאתא איסור הנאת חמץ שהוא מדרבנן ומפקיע קדושי תורה ושרינן א"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו ע"כ כבודו במקום העליון מונח אבל דבריו אינם מובנים לי דלא מצינו לומר כל דמקדש כו' אלא אגיטין שהם הפקיעו קדושין דאורייתא ע"י גט שלהם אף שאינו גט מדאורייתא אבל לא מצינו שהפקיעו קדושין ממש בכדי א"ל בפ' כ"ש גבי האי קטנה בעובדא דבנדש דחטפה מיניה האי גברא ואפקוע מיניה בלא גיטא ואמר רב אשי מאחר שעשה שלא כהוגן שחטף אשת חבירו עושין לו נמי שלא כהוגן מה שאין כן הכא דלמה לן לאפקוע קדושין מיניה בכדי ועוד מאחר שלא מצינו שיעשו חכמים הפקעה על קדושין זו שיהיו בטלים כה"ג אלא אתה בא להפקיע אותו מאחר שאסרו בהנאה ואי אזלינן בתר דאורייתא הוי קדושין גמורים מדאורייתא אלא מכח שאינו ממון חשבינה כעפר' ומ"ה בטלינן א"כ כל איסורי דרבנן בהנאה נמי לימא הכי ומ"מ נ"ל לחלק ביניהם שפי' דבוודאי אזלינן בתר דאורייתא ומקודשת אבל חמץ משש שעות ולמעלה שאסור להשהות בביתו וצריך לבער ולהוציא מביתו משום תשביתו מ"ה אע"פ שאותן חיטין הוי דרבנן מ"מ הוי כעפר וחשבינו כאינו ממון שהרי צריך להוציאו מידו לאפוקי שאר איסורי הנאה דרבנן מאחר שאינו מחויב להוציאו מידו ומדאורייתא הוי ממון אמרינן שפיר דמקודשת ואזלינן בתר דאורייתא ולפי זה אפילו בחמץ גמור מקודשת בשעה ששית שהרי איסורו וזמן בעורו אינו אלא אחר שש וא"כ אזלינן בתר דאורייתא ואמרינן דהוי ממון ממש ומקודשת וכן כתב הרמב"ן והא דקאמר לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכן הא דאמר רב גידל כו' שפיר מייתי ראיה כמו שכתב הרמב"ן וכן משמע מדברי הטור וז"ל וא"א כתב המקדש באיסורי דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה אינה מקודשת ע"כ משמע להדיא דאפילו בחמץ גמור מקודשת בשעה ששית כמו שפי' ואף שמדברי הרא"ש אינו נראה כן שהרי כתב כי היכא דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושין ה"נ בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אבל בשעה ששית שאסור חמץ דרבנן וגם חיטי קודרנייתא דרבנן חוששין לקדושין משמע להדיא בחמץ גמור אין חוששין לקדושין ומ"מ נראה דברי הטור עיקר וכמו שפרשתי ועיקר שמעתתא דגנב וטבח בשבת וגנב וטבח לע"ז וגנב וטבח שור הנסקל כתבתי במרובה סי' כ' דין פרה שאילה כתבתי בהגוזל בתרא

ו ת"ר היוצאות משום ש"ר כ"ע אין לה לא קנס ולא פיתוי ופריך בת סקילה היא אמר רב ששת ה"ק ושיצא עליו ש"ר בילדותא אין לה לא קנס ולא פיתוי ונראה בעיני לפרש אפילו הביאה עדים שאנסה והוא אינו כופר ואין טוען בעולה בעלתי אפ"ה פטור שהרי הי' יכול לטעון שבעולה היא והוי כמודה בקנס ופטור ואפילו ראו עדים שמצאה דם מיד אחר תשמיש מ"מ אין לה קנס דשמא פרצא דחזקה היתה מצא או לא חייתה המכה ואמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן בי' ה"ד אי דנפיק קלא עלי' דשטרא זייפא הוא הכי נמי דנפיק עלי' קלא דזאני והא אמר רבא יצאה לה שם מזנה בעיר אין חוששין אלא דאתו בי' תרי ואמרו לדידן תבעתינהו באיסורא ה"נ דאתו בי' תרי ואמרו לדידן אמר זייפי לי האי שטרא בשלמא התם שכיחי פרוצים בישראל שיזנו עמה אבל לא שכיח כולו האי שיחתמו לשקר ע"פ שאלתו ובפרט רוב היכולים לכתוב ולחתום הם בחזקות כשרות ומשני כיון דהדר אזיופי אימר הוא גופא זיופא זייף וכתב הרא"ש וז"ל יש מפרשים כיון דהעידו עליו דמהדר אזיופא כל שטרות היוצאים מתחת ידו מחזקינן להם בחזקת מזויפין עד שיבאו עדים החתומין עליהן ויעידו שחתמו עליהם ולא מסתבר כן דלישנא דתלמודא לא משמע הכי דקאמר האי שטרא רעיא לא מגבינן בי' דמשמע דווקא האי שטרא דאית בי' ריעתא כגון שאמרו העדים פלוני בקשונו לכתוב ולחתום לו שטר של מנה על פלוני ואח"כ הוציא שטר מנה על פלוני האי שטרא וודאי איתרעי ולא שאר שטרות היוצאים מת"י שלא הוחזוק לזייף שטרות על כל בני האדם אלא דווקא על אותו פלוני שהזכירו העדים דתלינן שמא מנה הי' אצלו בעל פה וירא שמא יכפור אבל אם העדים לא הזכירו שם הלוה וסכום המעות בהא מסתבר קצת שחשוד לזייף כל שטרותיו וחליק שזייף שטר אחד ולא ידעינן הי ניהו ע"כ וכן דעת הרמב"ם להדיא בדין הלכות עדות וז"ל אבל שטר שקרא עליו עירעור והוא שיבאו שנים ויאמרו ממנו שאל לזייף שטר זה אפילו שנתקיים השטר בחותמיו איו גובין בי' לעולם ויראה לי שאם באו עדי השטר והעידו הן בעצמן על כ גובין בו ע"כ והא דכתב אם באו הן עצמן כו' לכאורה איירי בלא העידו על המלוה דאי העידו אף על המלוה פשיטא אלא מאחר שהעידו על חתימת ידן אמרינן בוודאי שטר מעלייתא הוא וזה נגד הרא"ש