ים של שלמה על כתובות קצח

נד מי נדחה מפני מי תניא היא נידחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ואוקימנא אפילו בחצר של שניהם וכ"ש היכא ששכרו ומשום טילטולא דגברי קשה מדאיתתא ונראה שאם אינה רוצה להיות נדחה מפניו עד שיקנה לו חלקה הרשות בידה ואם חצר שלה הוא נדחה מפניה וכתב הר"ן ותמהני חצר מאי עבידתא דהא כשנשאת אפילו בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אע"פ שלא נשאת במבוי אסורה והכא משמע דלא מתסר אלא בחצר לפיכך נ"ל דברייתא באשת ישראל תיכף שנתגרשה איירי וקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת וקתני דלאחר שנתגרשה צריך להיות נדחה אע"פ שלא נשאת עדיין ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסור לדור עמה בחצר אלא א"כ היו נזהרין שהיו אחרים עמהן דומיא דאשתו של ר' זכרי' בן הקצב כו' ע"כ ולא אדע מה אשיב מה ראיה יש כאן דלמא באשת כהן קאמר מאחר שהן אסורין לדור בשכונה או' במבוי א"כ ק"ו שלא יוכלו לדור בחצר אחד שהיא נדחית מפני' ותדור חוץ לשכונה או למבוי ועוד אפילו את"ל באשת ישראל מי נדחה מפניה אם רוצה להנשא אבל לעולם כל זמן שלא תנשא מותרים בחצר אחד וכן משמע בירושלמי בפרק הזורק דכי לא נשאו אפילו בחצר אחד שרי ומ"מ נראה דאיכא למימר דהירושלמי איירי שהכניס אז שומרים אחרים עמהם דומיא דזכרי' בן הקצב אבל נשאת אפילו בבניה עמה אסורים דאיסור דאורייתא הוא ולא הקילו כמו בשבויה וכן נראה עיקר כמו שכתבתי לעיל סי' י"ג ואיתא בירושלמי שחצר של שניהם יכולים להפסיק באמצע זה פותח לצד מבוי וזו פותח לצד מבוי האחרת כגון שהבית עומד בין שני מבוים ושרי אף גבי אשת כהן וכן מסתברא

נה ת"ר לוה הוא ממנה בנכסה של אביה לא תתבע אותו אלא נפרעת ממנו ע"י אחר אמר רב ששת ואי אחז לקמן לדינא לא מזדקקין להו רב פפא אמר לא די בזה שלא מזדקקין להו אלא אף משמתינן להו משום פריצות רב הונא ברי' דר' יהושע אמר אף מנגדינן להו מכת מרדות עם השמתא אבל שמתא לחוד לא חמיר מנגידא כדאיתא במקום שנהגו כי מחייב צורבא מרבנן מימינן אשמתא והכא כל אחד מוסיף על חבירו אלא, ע"כ כדפי' אף נגידא קאמר והרי"ף מביא כולהו משמע דעבדינן כולהו דכל אחד מוסיף וכן מסתמא דעת הרא"ש והטור כתב מנגדינן לחוד גבי כהן שגירש וגבי ישראל שגירש כתב משמתינן להו אפשר משום דגבי כהן שהוא לאו שאינו בכל פסק לקולא וגבי ישראל שהוא לאו השוה בכל פסק לחומרא והרמב"ם כתב או משמתינן או מנגדינן ולא נהירא ממ"נ אם מכריעתו לפסוק כאחד מהן ומ"ה אזלינן לקולא במידי דרבנן א"כ לא הי' להו לפסוק אלא לא מזדקינן ולכל היותר מנגדינן ואם דעת הרמב"ם לפסוק לחומרא א"כ ה"לל מנגדינן ומשמתינן כמו שהוכחתי לעיל דשניהם קאמר רב הונא כמו שכתבו התוס' לכן פסק הסמ"ג להדיא דמסיק בד"א בנתגרשה מן הנשואים אבל מן האירוסין דאין לבו גס בה לית לן בה ואי גייסי בהדדי פי' שמכירין זה את זה בחריצות וברמיזות ג"כ אינם נפרעים אלא ע"י אחר רש"י פירש כל זאת בגרושת כהן וכתב הסמ"ג ואין לנו ראיה בישראל שאסור לדור עמה בחצר אחד לפירושו נראה דה"ק לפי פרש"י אין לנו ראיה מן הגמרא אבל רש"י עצמו סבר דאסור כמו שכתבתי לעיל סי' נ"ג גם הרי"ף הביא סוגיא זו כפשוטה דמשמע דאפילו בישראל איירי וכן דעת הרמב"ם ורוב האחרונים דמשום פריצות זנות אפילו ישראלית שלא נשאת אסור לתובע בדין וכן כל שאר שותפות עד שישאנה

נו ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי ואפילו זה כתב ידו של אחי דלא שכיח כל כך גביה ומקיימין השטר על פיו אע"פי שמת אביו או רבו או אחיו בעוד זה קטן אפ"ה נאמן כשיש גדול אחר עמו כדלקמן בסי' נ"ז והיינו טעמא דמדרבנן בעלמא הוא דבעינן קיום דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ולא חיישינן לזיופא מדאורייתא ודוקא בגודלן הוא דנאמנין משום דבר הגדה הוא אבל לא בקוטנן אפילו במידי דרבנן כגון הכא בקיום שטרות ודוקא גבי בדיקת חמץ הוא דהימנה קטן בפר"ק דפסחים משום דבידו הוא פי' קודם שנעשה הבדיקה בידו הוא לבדוק מ"ה נאמן עליו לאמר שהוא בדוק והא דקאמר התם נשים עבדים וקטנים נאמנים על בדיקת חמץ ואי טעמא דבידו הוא אמאי תולה טעמא דבדיקת חמץ דרבנן תיפוק ליה אפילו דאורייתא מ"מ מהימנה מאחר דבידו הוא ומעשים נמי שכל יום שאנו סומכין עליהם בניקור ומליחה וחלה וכה"ג על זה כותבים התוס' דבירושלמי מפרש כל היכא דאיכא עצלות וטורח נשים לא מהימנה ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהימני ומ"ה אינם נאמנים על בדיקת דגים קטנים שנמצא ביניהם דגים טמאים וכן בדיקת פירות מן התולעים וכן כל כה"ג ואינו דומה לניקור אעפ"י שג"כ יש רבה ולא האמינו אותה אלא במידי שיש בודאי איסור ולא במידי דאית ביה ספיקא וכן כתב המרדכי בשם ר"י בריש פסחים ואף דעת הרא"ש כן שכתב הכל נאמנים על בדיקת חמץ נשים ועבדים וקטנים וכתב בירושלמי פלוג מ"ד ואמר לא תתני נשים לפי שהו עצלנות ובודקים כל שהוא ומאי ליה להביא דברי הירושלמי הלא תלמודא דידן עיקר אלא לדיוקי מיניה דבמידי דאורייתא היכא שצריך בדיקה וטורח לא מהימנה מחמת עצלנות דידהו והארכתי בתשובה בפ"ק דחולין סי' ב'

נז אמר רב הונא והוא שיש גדול עמו דהא בעינא תרי בקיום שטרות ודיו שמכשירין אותו במקום עד שני לפי שקיום שטרות דרבנן אבל אין שנים נאמנים להעיד על קיום שטרות מה שראו בקוטנן וכתב הרא"ש ונראה דוקא הני תלת אביו ורבו ואחיו אבל באיש דעלמא לא והכי נמי אמרינן בירושלמי תני ובלבד דברים שהן רגילים בהן כלומר באלו השלשה שהוא תמיד מצוי ורגיל אצלו אבל אינש דעלמא אפילו הי' רגיל אצלו אינו חשוב רגילות וכן דעת הרמב"ם שמונה דוקא אותם השלשה ויש לי ראייה להדיא לדבריו דמסקינן בסוגיא וצריכא דאי תני אבא דשכיח גבי' אבל רבו לא ואי אשמעינן רבו משום דאית ליה אימת רבו ומדקדק עליו אבל אביו לא ואי אשמעינן הני תרתי ה"א אביו דשכיח גבי' ורבו דאית ליה אימת רבו אבל אחיו לא קמ"ל וקשה א"כ ליתני אחיו לחוד דאין לומר לא זו אף זו קתני והא קאמר אי תני רבו כו' אבל אביו לא אלמא דדייקא לתרץ כל הני תלת ועוד מה צריך אביו ורבו ה"לל רבו רבו ואחיו מאחר שאביו ורבו שוים הם במעלות ואין שייך לומר לא זו אף זו אלא בע"כ אי תני אחיו לחוד ה"א ה"ה כל אדם אלא שההוה והמצוי תפש התנא וה"ה לשאר כל אדם הרגיל אצלו ואף אם הי' שונה רבו ואחיו ה"א לא זו אף זו קתני לכך תנא אביו ורבו להודיע שדוקא קתני שיש לו שכיחות ודביקות גביה תמיד מחמת קורבא או אימת דרבו ואחיו אעפ"י שאינו דומה בדיבוק לאביו מ"מ שכיח טובא גביה דגיעגוע אחיו זה על זה מילדותן ועוד יש לנו לדקדק מן הסוגיא מדלא קאמר אי תני רבו משום דאינו קרוב אבל אביו דקרוב לא משמע דאין שום חילוק לענין קורבא בקיום הכתב דקרוב כי קא מסהיד אצורת דכתבא קמסהיד ונ"ל דאפילו הוה קיום שטרות דאורייתא הוה נאמן בקרובים ומ"ה אפילו הגדול שהוא מצטרף עמו הוא קרוב אפ"ה כשר וכן כתב הר"ן להדיא אף שבהגהת מימוני שהביא הג"הא משמע משום דרבנן הוא לא נ"ל כלל מן הראייה והטעם שכתבתי וראיתי כה"ג בהלכות עדות וז"ל קיום שטרות כשר בקרובים דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי כו' מ"ט כיון דקיום שטרות דרבנן הוא התם עדות מעליותא הוא וכי מסהיד קרוב עליה צורתא בעלמא קמסהיד עכ"ל וכן הביאו הסמ"ג וטעה בו בעל הגהת מימינו וסבר משום דרבנן הוא הימנוה בקרובים וליתא כי מה שאמר דרבנן הוא היינו שנאמן בגדלו לומר מה שראה בקטנותו כדאיתא בסוגיא שלנו ואח"כ אמר אבל משום קורבא ליכא צד ריעותא דאצורה בעלמא קמסהיד וכן משמע הלשון ונ"מ שאין צריך לצרף עמהן רחוק אלא אפילו הכל בקרובים כשר והרמב"ם כתב וז"ל מעיד קרוב על כתב קרובו כיצד שטר שראובן ושמעון עדיו ומתו או הלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבי וכן בן של שמעון הרי אלו כעדים כשרים שאינן קרובים ואם יצטרף אחד עמהם להעיד על שניהם הרי נתקיים ומשמע לכאורה אם הי' בלא צירוף אלא אלו שנים היו מכירים תתימת שניהם לא הוי סגי בהכי אבל אין נראה כן מדקאמר הרי אלו כעדים כשרים שאינם קרובים משמע דליכא שום צד ריעותא בקרובים אלא לאו דוקא קאמר ואפשר רבותא קאמר דאי הוי הך שנים מעידים על הכל א"כ כל אחד מעיד על כתיבת יד רחוק מ"ה כשר אי הוי מצטרף עמו אבל הכא דאינו מעיד רק על כתיבת יד אביו לחוד אפ"ה כשר ומ"מ נראה דקיום שטרות בקרובים כשר אפילו ליכא שום צד עדות אלא הכל בקרובים כגון ראובן יש לו ב' אחים אחד מן האב ואחד מן האם וכן לשמעון ובא שני אחים של ראובן ומעידים על כתיבת ידו של ראובן וכן לשמעון כשר להגדיל תורה הארכתי וגם למצא שורש הדין

נח כתוב במרדכי הר' ברוך שאל את ר' דוד בר קלינימוס ולבנו ר' משולם כיון דקיום שטרות דרבנן אם הי' יכול לקיים בקרובים דמלוה ולוה והשיב להכשיר וק"ו מה קטן שלא הי' כשר לשום עדות ובכל עדות אמרינן תחילתו בפסלות וסופו בכשרות פסול אעפ"י כן יתקיים השטר על פיו קרוב שכשר לכל העדות אינו דין שכשר השטר על פיו וכן כתוב בא"ז להכשיר מק"ו ומה הכא שמעיד בגודלו מה שראה בקוטנו ומה שראה בגולדו לא כשר והר' שמואל בן רבינו ברוך דחה דשאני הכא שהוא בא להעיד על חתימת אביו ואינו קרוב לא לזה ולא לזה לכך נאמן שהרי נאמן לומר זה כתב ידו אבל אם קרובי דמלוה נאמנים לקיים השטר א"כ לא שבקת חיי לכל בריה