ים של שלמה על כתובות קצז

נא פסקא ואפילו עבד ושפחה נאמנים פליגי ביה רב פפי ורב פפא רב פפי סבר אפילו שפחה דידה מהימנה והא דתנן בגיטין לא תתיחד עמו אלא על פי עדים ואפילו על פי עבד על פי שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה שאני הכא דבשבויה הקילו וכן פסק רב אשי מטעמא אחרינא ורב פפא סבר מתניתין איירי בשפחה דידיה דמהימנה פי' שמיוחדת לתשמישו והתם מיירי בשפחה דידה ונראה דכל היכי שמיוחדת לשימוש שניהם כגון שפחות שלנו כולהון כשפחה דידה דמיא דלבה גס בה ואינה נאמנת ורב פפי ורב אשי אתיא כתנאי דתני חדא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה אחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה לא עבדה ושפחתה ותני אידך הכל נאמנים חוץ מהימנותה פי' היא בעצמה או בעלה ורב פפא אמר ברייתא קמייתא אתיא להדיא כוותיה ואידך איירי במסיח לפי תומו כי האי דבי אתא רב דימי אמר איך ר' חנא קרטיגנא משתעי מעשה בא לפני ריב"ל ואמרי לה אמר ריב"ל מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהי' מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבנו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי והתירה רבי לכהונה על פיו ומאחר דמוקי רב פפא הך תרי ברייתות אליביה הלכתא כוותיה אף לגבי רב אשי דבתראה הוא כן פסק הרי"ף והרמב"ם והמ"מ והרא"ש רק שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו אלא שפחה דידיה ולא עבדה ואפשר לפי שסתם שפחות שלנו דינם כשפחות דידיה וסתם עבדים שלנו אף שמיוחד לשניהם חשוב כעבדו לפי שרוב תשמישו אצל הבעל והרמב"ן כתב שכל קטן צריך מסיח לפי תומו ותפסו עליו הר"ן והמ"מ דהא ברייתא דקתני תינוק ותינוקת נאמנים ע"כ במתכוונים להעיד איירי מדקתני אבל לא בנה ובתה כו' ומ"מ נראה בעיני דמה שכתב הרמב"ן שצריך קטן מסיח לפי תומו היינו בקטן ממש שלא הגיע אפילו לעונת נדרים שאינו ראוי להעיד כלל שאינו בשכלו וברייתא דתינוק ותינוקת איירי בהגיע לעונת נדרים ויש להן שכל להעיד אז יכולין להעיד אפילו בלא מסיח לפי תומו והכי מסתבר

נב גרסינן בהא סוגיא מרי בר איסק אתא ליה אחוה מבי חוזאה א"ל פליג לי בנכסי אבא א"ל לא ידענא לך אתא לקמי' דרב חסדא א"ל ר"ח לההוא שפיר קאמר לך חרי שאינו מכיר אותך אע"פ שאתה מכיר אותו דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן והא דקאמר ר"ח שפיר קאמר לך כו' ה"ה אם יצא בחתימת זקן אלא שזה אמר עליו הוא מכירני שאני אחיו ואינו רוצה להודות וזה לא היו מכחישו להדיא אלא אמר איני יודע והכל היו יודעים שהיו לו אח בחוזאה א"כ הי' נאמן אם לאו האי טעמא שפיר קאמר ליה שאינו יודע שמסופק בדבר לפי שיצא בלא חתימת זקן מ"מ אם הי' רוצה הי' יכול להשביעו שאינו יודע א"ל רב חסדא זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי' סהדי ומסתפי מיניה דגברא אלמא הוא א"ל רב חסדא למרי זיל אייתינהו את דלא אחיך הוא פרש"י תביא את אותן סהדי המכירין אותו ויעידו שאינו בן אביך וכן פי' הר"ן אבל התוס' פירשו ה"ה שיאמרו אותן העדים אין אנו מכירין אם אחיך הוא וכן נראה עיקר דבוודאי סגי בהכי א"ל דינא הכי שאני אביא עדים המע"ה א"ל הכי דאיננא לך ולכל אלמי דכוותך א"ל מרי לרב חסדא מאחר שאתה חושד אותי כאלם א"כ השתא נמי יבואו עדיו ויעידו שאינו אחי מחמת אימה א"ר חסדא תרתי לא עבדי חדא דשתקי וגם להעיד שקר וכתבו התוס' הא דאמר אחוה גברא אלמא הוא לא כל כמיניה אלא שהי' לו קצת רגלים לדבר שאמרו אותן עדים שהביא להעיד לו אותו עדות שאתה שואל לא נגיד לך כלום עליו וכן פירש הרא"ש ותימא א"כ הוה כאילו העידו להדיא שיודעים בדבר אלא שאינם רוצים מחמת אלמתו אלא נ"ל שהיו אותן עדים בפני ב"ד ואמר הם יודעים שאני אחיו ושתקו ומדלא השיבו מיד אין אנו יודעין משמע שמחמת אלמתו שתקו א"נ שאמר ראובן ושמעון יודעים בדבר ומחמת אלמותו אינם רוצים והא ראיה הוא יביאו אותם ויאמרו שאינם יודעים שאני אחיו אפסיד וע"ז השיב רב חסדא שפיר קאמר לך זיל אייתינהו את וכן פי' התוס' בפ' המפקיד ודוקא בכה"ג שהוא טוען כך והא ראיה שמחמת אלמתו כו' כדפי' אבל אם אינו טוען הב"ד אינם טוענים וגוערים בו א"ל שיודעים בו כבר שהוא אלם אף שמתוס' בפרק המפקיד לא משמע כ"כ מבואר כדפירישית אבל מ"מ זהו עיקר ומה שיש רוצים להוכיח מכאן דאין גובין עדות על האלם שלא בפנינו מדלא צוה רב חסדא להעיד שלא בפניו זה אינו דהכא כבר גילה לו העדים וא"כ אפילו שלא בפניו יעידו ירגיש בדבר אבל אם לא היו מגלה העדים ואומר יש לי עדים ומתייראים ממנו ומבקשים אותי שלא אזכיר אותם ומזהירים בי שמתוך אימה יוכרחו לשתוק ולא יעידו טוב לו לדיין לגבות העדות בצנעה מלומר לאלם תביא את עדים שהוא נגד הסברא והדין וכן פסק מהרא"י בכתבים וק"ו היכא שיש אימת האלם ג"כ על הדיין יוכל לו ב"ד בצנעה ולשלוח לב"ד אחר שיעידו עליה והרא"ש כתב בתשובה שעל המסור גובין ב"ד שלא בפניו וריב"ש הביאו בתשובתי' ומדמה אלם ובעל זורע אליו שיותר לו לגבות שלא בפניו וכן הוא המנהג אבל לאו כל כמיניה לומר כל אחד אלם הוא זה א"ל לאב ב"ד בעירו ויתר דין אלם ועדות שלא בפניו כתבתי בהגוזל בתרא סי' י"ט ויש מקשים ולמה לא השביעם רב חסדא לעדים שיעידו ויש לומר דאי אפשר להשביע העד אלא שיעיד האמת וכשמעיד שקר או אומר בפני ב"ד איני יודע דשוב לא הי' יכול להעיד הוה כעובר על שבועתו וכן משמע תוס' דהכונס אבל בכה"ג אם היו שותקים ולא יעידו שם דבר או אינם באים להעיד אינם עוברים על שבועה אלא א"כ גוזר להדיא הדיין בב"ה בשבועה כל מי שיודע עדות שי שיביא ויעיד שאז עובר מי שאינו מעיד וא"כ למה הי' לרב חסדא להכנס בכל זאת ולגזור גזירה חדשה מאחר שמצא רגלא בקל לסלק ידי האלם עד שיעידו

נג מתניתין אמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה כלומר שבועה במקדש זה לא זזה ידי מתוך ידה משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו אמרו לו חכמים אין אדם מעיד על עצמו ופלא היא בעיני וכי אין אדם נאמן לעצמו במידי דלעצמו בפרט במידי דלית כאן נ"ד וודאי אלא ספיקא ואפשר שמעלה עשו ביוחסין לכהונה ומ"ה נראה לגבי ישראל אפילו נחבשה ע"י נפשות אסורה אפילו לישראל מ"מ הבעל נאמן עליה ואף לכהונה דוקא בכה"ג שיש עדים שהיתה בעיר שישבה או נשבית אבל היכא דליכא עדים והן באו מעצמם לומר היינו ביחוד נאמנים במיגו כמו סתם שבויה ותניא בגמרא אע"פ שאסר' עליו יחד לה בית בחצרו וכשהיתה יוצאת היתה יוצאת בראש בני' שלא תתיחד עמו וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בני' שלא יתיחדו בחצר, ואעפ"י שאין יחוד בחצר בפרט באותה שעה פורתא שהיא נכנסת תחילה אלא חומרא ופרישות עביד אנפשיה מ"מ צריכין להיות עמו בחצר תמיד לשומרו ומ"מ היו מקל בגוף דבר שיחד לה בית בחצירו אלא לפי שבשבויה הקילו מאחר שלא נאסרה אלא מספק אבל אם יש עדים שנטמאת אסורה לדור בחצירו וכן יראה מדעת הרמב"ם אבל בגרושה לא דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם הי' כהן לא תדור עמו במבוי רש"י פירש ואם הי' כהן אפילו לא נשאת אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור עמו בשכונתו אבל בחצר אחד לא דחיישינן שמא יבא עליה לשם קדושין כדאיתא בהזורק ועדי יחוד הן הן עדי ביאה או חיישינן לזנות בעלמא וכן פסק הרמב"ם דוקא גרושה מן הנשואין אבל מן אירוסין אפילו בחצר אחד שריא ומ"מ אפילו מן הנשואים יכול לזון ולפרנס אותה בחצר אחרת וכן איתא בב"ר א"ר יוחנן כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו ודריש מבשרך לא תתעלם זו היא גרושתו ומביא מעשה מר' יוסי הגלילי דהוה לה איתתא והוית מעיקרי' ליה כו' שמע קולהון מתבזין בשוקא נסבון ויהבין בגו חד ביתא מן דידיה והווי מסיק להו למזונ' כל ימי חייו על שם ומבשרך אל תתעלם ומשמעות פי' רש"י יראה דשכונה קטנה ממבוי והא דגבי כהן אפילו במבוי לא תדור לפי שהחמירו גבי כהונה דמעלה עשו ביוחסין וק"ו נשאת אבל התוס' מפרשים אדרבה מאחר דקילא ליה אסרו אפילו במבוי אבל נשאת דחמירא אפילו גבי כהונה אינה אסורה אלא בשכונה דהיינו ג' בתים כדאיתא סו' פר"ק דע"ז ומסקינן בגמרא וכפר קטן נידון כשכונה פי' לפי שאין בני אדם מצוין בה ורגיל יותר לבא אצלה והרמב"ם והסמ"ק גרסו וכפר קטן נידון כמבוי אבל הרי"ף והרא"ש והר"ן פירשו דשכונה גדולה ממבוי והיכא דאיסור' לא חמירא גם חכמים לא החמירו ועיקר ראייתם דאין שייך לומר כפר קטן נידון כשכונה וכבר תירצו התוס' שפיר מאחר שאין בני אדם מצוין שם דינו כשכונה והלשון מוכיח מדאמר כפר קטן נידון כשכונה ולא אמר כפר קטן כשכונה אלא נידון קאמר כלומר אע"פ אינו כדומה ממש מ"מ נידון כמותה מטעמי דפרישית וכתב הר"ן בשם תוס' דר' אורליינש הא דאסרינן במבוי היינו כסתם מובאות האמורין לענין שבת שהן מובאות סתומים אבל במבואות שלנו המפולשין מתוך שרבים בוקעין בו לית לן בה וכן איתא בהג"ה אש"רי שאם רשות הרבים מפסקת בין בית לבית שריא ומ"מ באותו צד המבוי בתוך השכונה אסור לעולם וגרושה שנשאת וחזרה ונתאלמנה או נתגרשה דהוי נמי בלאו דינה כגרושה לכהן ואע"פ שהר"ן כתב בשם ר"י מאחר דאביי ורבא מודי' במחזיר גרושתו דאם בעל ולא קידש אינו לוקה א"כ אף במבוי רשאה לדור עמו אבל בחצר ודאי לא והיינו לדידיה דסבר מבוי קטן משכונה ומ"מ אומר אני מילקא הוא דלא לקי הא איסורא דאורייתא איכא וקילה ליה ואסורים אף במבוי וכ"ש בשכונה לפי מה שפרשנו ותדע דהא הרמב"ם והסמ"ג ס"ל דאף בכהן בגרושה אינו לוקה אלא א"כ קידש ובעל ומ"מ אסרינן ליה לדור עמה במבוי אלא כדפרישית כתב הריב"ש בתשובה דכונס מינקת חבירו דכופין אותו להוציאה בגט ואסור לדור עמה במבוי דומיא לכהן שגירש כו' כתב הרשב"א בתשובה יבם ויבמה אסורים לדור בבית אחד חצוצה חליצה היכא דגייסי אהדדי כתב בתרומת הדשן ראובן שגירש אשתו ונשא שמעון בעיר קטנה שאין יהודים אחרים דרין בה אלא אלו השנים ובתיהם נחלקים זה מזה והרבה פעמים כשיש להן עסק ביחד נכנס ראובן לבית שמעון ושוהה שם שעה ושתים אין איסור בדבר במה שהן דרין בעניין זה וגם מה ששוהה שעה או שתים אין קפידא ע"כ ומ"מ נ"ל מקולא וסובר הוא וראוי להחזיר: