ים של שלמה על כתובות קצד

עשרה יוחסין מי שיצא למדינות הים וחזר כו' אינו נאמן על בניו לומר שהן מן האשה הזאת שנשא לשם והביא עמו אם לאו שכרוכים אחריה אפילו לתרומה פי' ר"ת דמתניתין דהתם אתיא כר' יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין ומ"ה בעי כרוכים ותימא דא"כ ה"ל לאתויי פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי אמתניתין דהתם א"ל דמתניתן דהכא איירי באינה ידוע שהוא בנו כדמשמע הלשון בני זה וכהן הוא וכן פירש התוס' מ"ה נאמן במיגו דאי אמר אינו בנו וכהן הוא דנאמן להאכילו בתרומה ומה שאינו נאמן להשיאו אשה אפילו להצטרף עם אחר אע"ג דאיכא מיגו מאחר דאין בידו להשיאו לאשה ולפי דבריו קרוב הוא ועד אחד אינו נאמן ביוחסין ומה שנאמן להאכילו בתרומה ג"כ אית ליה מיגו טוב שיכול לומר שאינו בנו אבל מתניתין דהתם איירי בידוע שהוא בנו רק שאין יודעים אם הולידו מן זאת האשה שהיא כשרה ולית ליה מיגו אינו נאמן משום הא בידו להאכילו מאחר דידעינן שהוא בנו מ"ה מעיד עליו ברי שיהי' בנו כשר לכהונה וקרוב הוא לגבי' ולא מהימן וכן פסק הרמב"ן ועיקר בעיני

מד מתניתין האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה אמר רב שמואל בר יודא לא שנו דע"י ממון מותרת לבעלה כשידונו תקפה עליהם אבל כשידיהם תקפה בעו"ה אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה מסקינן עוד בסוגיא לפי האמת ופסק הלכה שאין חילוק בין נחבשה ע"י ממון בין הרהנה דהיינו נתמשכנה רש"י פירש דרישא ע"י ממון מותרת לבעלה איירי דוקא אשת ישראל דלא חיישינן שיפקירו אותה שתבעל ברצון א"ל באונס דמתיראים להפסיד ממונם אף שרש"י לא פירש להדיא כן מ"מ כך מוכח מפרושו שהרי לא הזכיר כלל אשת כהן וכן פי' תוס' בשם פי' הקונטרס מ"מ לא נתכן דבריו כדמוכח בסוגיא דהכא ובסוגיא דע"ז ריש פרק אין מעמידין דאפילו באשת כהן שריא משום דמירתת להפסיד ממונם אם מאנסה וכן דעת ר"ת וכשידיהם תקפה אפילו ע"י ממון אסורה היינו נמי לכהונה אבל לבעלה ישראל שריא בסתם שבויה וכן דעת כל הגאונים וסיפא דע"י נפשות אסורה פי' הרמב"ן דוקא לכהונה ומוקי כל המשנה לכהונה וחולקים עליו כל הגאונים האחרונים אשר מימיהם אנו שותים כגון רש"י ור"ת ור"י ומהר"ם ואשר"י ומרדכי וסמ"ק דאפילו באשת ישראל אסורה דחיישינן שמא נתרצה להם מחמת פחד נפשות אולי תנצל ומ"ה לא קתני ברישא מותרת לכהונה איידי דסיפא דאיירי אפילו לבעלה ישראל ועוד דקדק ר"ת מדקתני ברישא ע"י ממון שהיא חייב כו' הא סתמא שלא ע"י ממון אסורה לבעלה וסיפא קתני ע"י נפשות אסורה הא סתמא שריא אלא ע"כ הרישא איירי אפילו לכהונה ודיוקא דילה נמי הא סתמא אסורה לכהן וסיפא איירי אפילו לישראל ודיוקא דילה הא סתמא שריא לבעלה ישראל וכן עיקר והקשו התוס' ע"י נפשות אסורה צנועות לישתרי דמסרו נפשייהו לקטלא קודם שתתאנס כדאיתא בריש מכילתא גבי כל הנשאת ברביעי תבעל להגמון תחילה וצ"ל דחיישינן שמא אינה צנועה ואפילו נראים צנועה שמא אינה וכתב בס"ה סי' רמ"א וז"ל משמע היכא דאיכא צנועה בודאי שרי כגון היכא שנתפסה ומפתים אותה להשתמד תמיד ואינה שומעת להם ומוסרת נפשה ועמדה בנסיון על קדושת השם אין לך צנועה גדולה מזו ולפי זה הי' נראה דשרי אף לכהונה איכא למיחש שמא אנסוה כדמוכח לעיל בריש מכילתן ולדרוש להו דאונס שרי ומשני משום דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא ובסמ"ק משמע דאפילו צנועות כה"ג לא שר' אלא לישראל דכתב ע"י נפשות אסורה דוקא ע"י גניבה כדלקמן אבל נחבשה ע"י נפשות כגון קדושת השם מותרת לבעלה ישראל דודאי לא נתרצה ע"כ משמע דאסורה לכהונה לומר דסמ"ק פליג אתוס' עכ"ל ומתוך דבריו נראה דלא מיקרי כה"ג צנועה להתיר אפילו לכהן דשמא לא מסר' נפשא לקטלא מחמת אונס בעילה דשמא תאמר בלבה קרקע עולם אני כמו אסתר ואף שיש שמוסרים נפשם יש שאינם מוסרים ועוד נראה אפילו את"ל דודאי מסרה נפשה מ"מ לא שרי' לכהונה דשמא יאנסוה אחד או שנים בחזקה ולא יכולה להציל עצמה בזה אפילו בנפשה אף שאמרינן לעיל איכא צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא יש שיכול להציל עצמה בנפשה כיון שרואים שמתאמצת מלשמוע קודם שאונסים אותה הורגים אותה ובפרט לההגמון שאין דרכו לאנס כ"כ לפי שכך הי' נגזר הדת שתבעל אליו ברצון אבל רוב פעמים אינה יכולה להציל את עצמה כלל ושרה אמנו תוכיח לולי המלאך הי' פרעה מטמאה ולא היו מועיל הצלת נפשה ואף שכתב מהרא"י בזה הלשון להתירא לכהן היכא שעמד' בנסיון צ"ע היטב משמע שנוטה דעתו קצת שלא להתיר אלא היכא דאיכא צירוף טעמים אחרים שמועיל אבל מטעמא שעמדה בנסיון לחוד אין להתיר נחבשה א"ל ע"י ממון או בענין שאכתוב לקמן:

ומסקינן ע"י נפשות כו' רב אמר כגון הני נשי גנבי פי' רש"י שבעליהם נתלים ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשותיהם ולוי אמר כגון אשתו של דינאי רוצח הי' כדאיתא בסוף סוטה אבל נשים דגנבי לא מפקרי ומסיק אמר חזקיה והוא שנגמר דינם להריגה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינם להריגה ורוב העולם מפרשים והוא שנגמר דינם על הנשים קאי וכן פי' מהרא"י בכתבי' סי' כ"ב א"כ במאי פליגי רב ולוי אם אשתו של גנב או רוצח מאי נ"מ מאחר שנגמר דינם להריגה ודוחק לומר דרב ולוי ס"ל כר"י ופליגי אחזקיה ובפרט שהרא"ש פסק דהלכה כחזקיה שהוא רבו של ר"י וכן כתב הר"ן והמ"מ כתב שמשמע מרש"י שהוא מפרש שאין לנשים שום חשש מיתה א"ל שנתפסו מחמת בעליהם וכיון שבעליהם נתפסים להריגה דרך המלך להפקיר נשותיהם ונגמר דינם דקאמר כו' על בעליהן קאמר אבל קשה דבהדיא מפרש רש"י ע"י נפשות שהיתה נידונה למות והנכון בעיני דרש"י מוקי המשנה כפשוטה ע"י נפשות היינו ע"י פשע עצמה אסורה לבעלה ומ"ה פירש שהיתה נדונה למות כחזקיה שצריך גמר דין להריגה וחזקיה ור"י חולקים בפי' המשנה ע"י נפשות אי בגמר דין או לא ובודאי אי אפשר שחזקיה קאי על דברי רב ולוי אלא על המשנה ורב ולוי לא פליגי בפי' המשנה דע"י נפשות דלמה לא פרשו המשנה כפשוטו ע"י פשע עצמה אלא שהם באו להוסיף על המשנה דאפילו כה"ג קרוי נפשות מאחר שדין בעליהם למות א"כ מפקירים נשותיהם ובניהם וכל אשר להם א"ב חיישינן שמא תתרצה להן ולא צריך גמר דין לבעליהם דאיירי באותם שמוחזקים לכך לגנוב ולהרוג וכן משמע להדיא בירושלמי כאשר פירש רב ופשיטא שדינם חרוץ למות ולא לחיים ואפילו אם ברחו בעליהם ונשארו לחיים מ"מ מפקירים אותם וכל אשר להן ומ"ה לא אמר בגמרא ה"ד ע"י נפשות רב אמר נשי גנבי ולוי אמר כו' אלא הסוגיא מתחלת אמר רב כגון נשי גנבי כלומר כגון זה נמי בכלל ע"י נפשות ומ"ה לא פירש רש"י במשנה ע"י נפשות כדמפרש בגמרא אלא כמו שפי' והנה הרי"ף והרמב"ם לא הביאו כל הסוגיות ואפשר דעתם בזה שלא הביאו דברי רב ולוי לפי שלא היו המנהג הרע במדינותהם ובארצות גליל שלהם להפקיר הנשים משום פשע בעליהם כאשר ת"ל עדיין בארץ ישמעאל וארצות אחרים איש בחטאו ימות אבל בעו"ה באשכנזי וסביבותיה שפשטה מלכות רועי הרשעה מפקירים נשותיהם ע"ד החס"ד א"ל ממיתין אותם ואז בודאי יש לאסור ולהחמיר והא דחזקיה ור"י לא הביאו אפשר דס"ל דלא נקרא ע"י נפשות אלא שנגמרה דינם להריגה וכל זמן שלא נגמרה דינם להריגה לא נקרא נפשות והיינו כחזקיה והמ"מ סבר שדעתם לפסוק כר"י אפילו לא נגמר דינם להריגה ולא נהירא דודאי הלכה כחזקיה לגבי ר"י דרבו הוי וכן רגיל לפסוק ברוב המקומות ונראה האידנא אפילו האשה שנתפסה מחמת פשע עצמה כגון גניבה וכה"ג אפילו נגמר דינם שרי' היכא שפדאו אח"כ ישראלים בפרט ת"ל האידנא שישראלים משתדלים בכל יכולתם ותחבולות חכמה בגוף ובממון להציל נפש מידיהם ובפרט נשים כי מחמת הבושה גם הם מרחיקים עצמם מלחייב נשים בדתיהם ויותר מרחמים עליהם לזכות מלחייב נפשם א"כ היא סברה לחזור ע"י פדיון ולא מרצה נפשה וכן כתב ר' שמחה וז"ל כל מקום שהיא סבורה לחזור ע"י פדיון מותרת וכן נוטה דעת מהרא"י בכתבים שלו סי' ר"ה רק מחמת רוב ענותנותו לא רצה להתיר יחידי א"ל בצוותא דלימטיא לכל שיבא מכשורה ועוד נראה בארצות אשכנזי שיש במקומות משפט בפני עצמן והיכא שתפס אחד אפילו למות שיש עליו שומרים ומושבעים ובודאי לא מסרה נפשה לתשמיש כדי להנצל כי אין הצלה בזה ואדרבה עיקרי התקיפות העירונים אשר גזרו הדת אין באין בתפיסה וגם אין להם יד לא לרצות ולא לאנוס אשה הנתפסת וק"ו השומרים והמושבעים ולא הוציאו אותם מבית התפיסה להניח בבית הגוים העירונים וכה"ג אפילו לכהן שרי ולא אסרו רבותינו ע"י נפשות אלא היכא שהיו בבית הסוהר בין ארמאים הרבה ופרישים כגון בחצר המלך או בחצר שרים וכה"ג שהיתה מתרצה לתשמיש לפרוש אחד אולי יצילה וידבר עליה לפני המלך או יניח בתחבולותיו לברוח גם לשם יכולים לאנס אותה בקל וכך הוה ההרגל בימי התלמוד בבית הסוהר שלהם כההיא דמסכת תענית אמר זברונקא אנא ואסרינן גברי לחוד ונשיא לחוד ובלילה רמינא פוריא בין גברא ונשיא כו' מה שאין כן בנדון זה שכתבתי וכ"ש לפי מה שנמצא בתוס' בהגהות מרדכי שיש קבלה מאבי העזרי היכא דאיכא דייני גוים בעיר אפילו ידיהם תקפה עלינו שאין חוששין שנבעלה וראיה מפרק הנזיר אנפרות כבבל ומסיק אין דין אנפרות כיון דאיכא דואר במתא ולא אזיל וקביל אחולי אחיל ה"נ כה"ג יש לסמוך אדייני ושופטים העיר ואף שהוראה זו חידוש הוא וכל שאר רבותינו לא חלקו כה"ג מ"מ יראה היתר זה היותו מספיק לצירוף שאר טעמים המתירים והאידנא בכל המקומות איכא דיינים ושופטים ומ"מ אין להתיר כה"ג לכהונה א"ל בקיבוץ חכמים שונאי בצע אשר יחקרו אחר תוכן הענין כי בקל ישתנה הדבר לאיסורא בפרט לכהן

מה פסק נמצא כתוב בתשובת הקדמונים הא דאמרינן נחבשה ע"י נפשות אסורה אף לישראל היינו דוקא שנחבשה בדין אבל במקום הרשע שלא כדין שר לישראל בנשי דגנבי גנבי ואפילו רואים שהם מביאים להם לחם ומזון מ"מ שרינן לבעליהם כדלקמן בפי' נערה ואמרינן מחמת יראה הוא דעבדי הכי ה"נ היכא דנתפסה שלא כדין אפילו להרוג אותה ודוקא היכא דנתפסה בדין אמרינן דמתרצה לתשמיש כד' לפטור נפשה דהוי תשמיש דידה [בע"י] פדיון בעד הצלת נפשה ועל זה סמכו הגדולים והתירו במקום רשע שתפסו ישראלית הרבה