ים של שלמה על כתובות קפח

השטר שהיו מתחילת עדות על גוף הלואה והתחיל עדותם כראוי שוב אינם ראוים להעיד מפי כתבם ולפי' סברה זו אתו שפיר הא דמסקינן בפ' ד' אחין גבי ליתקן זמן בשטר קדושין ומשני שם אי לינחו גבי סהדי אי דדכרי ליתי וליסהידו ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתי לאסהיד ורחמנא אמר מפיה' ולא מפי כתבם והיינו ממש כמו שפי' אלא שהתו' והרא"ש כתבו שם להדיא שאף גבי שטר קדושין אם היו מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא הוה זה מפיהם ולא מפי כתבם אלא דחיישינן שלא יעידו שכך ראו בשטר אלא יעידו מעצמן כאילו הם זוכרים מעצמם והם אינם זוכרים אלא על פי השטר ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומ"מ איכא למימר דוקא כשזוכרים החתימה כמו שמשמע הלשון שאם הם מעידים שחתמו א"כ זו הוא עדות פיהם אבל כשהם אינם זוכרין אפי' החתימה א"כ נתבטל עדות הראשון שהיה להם להעיד והוי הכל מפי כתבם ועוד היכא שאינם זוכרים מה שחתמו אלא שמכירין חתימתן איכא למימר בע"כ זייף חתימתן כמו שמצינו בפ' אט פשוט גבי רבא שטעה בחתימת עצמו אף דלא חיישינן להכי מן הסתם כמו שכתבתי לעיל סי' כ' אבל הכא דאיכא ידים מוכיחים שאינם זוכרים אפי' ע"י ראיית השטר ואינו מן הדרך לשכוח כל כך שלא לעיקר הדבר על לבו וכן כתב הרמב"ם וז"ל מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה אסור להעיד וכו' שאין אדם מעיד על כתב ידו אלא על מנה שבשטר וכו' כתב עוד קל שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאינו זוכרו אלא מתוך הכתב יכול להעיד והואיל והדבר כן עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחושים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אלא שיצא כתב ידם ממקום אחר או שיש עדים שזהו כתב ידם שאז מקיימין השטר ושוב אינו משגיחים בדבריהם שאומרים אין אנו זוכרים העדות דשמא חזרו בהן וכו' עכ"ל ומ"מ נראה מדכפ' הרמב"ם בדברים לעיל אבל אינו זוכר העדות ולא ימצא בלבו זכרון כלל ואח"כ נמי כתב אבל אין אנו יודעין ואין אנו זוכרים וכו' משמע דוקא בכה"ג שאין להם שום זכירה בעולם אבל אם קצת מסתפקים בדבר ויש כעין דמיון לפניהם יכולין להעיד וכן ראוי לדין מפני תקון העולם ואז צריך נמי צירוף כדברי הרא"ש עד שיזכרו העניין אפי' אחר כמה ימים ומה שהשיג הטור בסוף סי' מ"ו על הרמב"ם וכתב עליו ונראה שאפילו אם אין זוכרין שלוה או שחתמו מעולם כיון שמעידים שזהו כתב ידם מקיימין על פיהם אין זו השגה כי הוא סובר כדעת אביו הרא"ש (בו יגלו) שס"ל אפילו אינו זוכרים כלל יכול לקיימו רק ע"י צירוף ומ"מ תמה אני על הטור דמניין לו להקל אפי' אינם זוכרים כלל מן החתימה שמא הרא"ש לא כתב אלא ששכחו ההלואה אבל זוכרין שחתמו אותו השטר ואפשר שהרא"ש ג"כ חולק על הרמב"ם ומודה היכא ששכחו הכל שאסורין להעיד אבל לא מסתבר לומר דאף הרמב"ם סובר כדברי הרא"ש דבעי צירוף ואסור להעיד קאמר היינו בלא צירוף וכן פי' מהרר"י קארו וכתב שכך פי' ר' ירוחם בספר מישרים ולפי זה צ"ל מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו משום דס"ל לבעל הטור דלא בעי צירוף כדעת הרי"ף בפ' ד' אחין וכתב נמי שכן דעת מהרר"י קולין בשורש ע"ד וכתב עוד שדעת הטור הוא דעת התוספת שכתבו דאפי' אומרים בפירוש על כתב ידינו אנו מעידים אין צריכים לצרף עמהם אחר ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים וה"ה כשאומרים שאין זוכרים ההלואה ה"ל כאלו אומרין על כתב ידינו אנו מעידין דלא חיישינן לדבריהם וחשבינן כאלו על מנה שבשטר הם מעידים והנה טעה כמה טעיות חדא בע"כ הרמב"ם לא ס"ל הכי שהרי כתב ואסור להעיד וכו' ואם היה מהני בצירוף אין שייך בו איסור ומה שכתב שכך כתב בספר מישרים שקר הוא כך כתב הרי"ף חולק על הירושלמי בעניין שחילק אם זוכרין ההלואה אבל מהרמב"ם נראה כמו הירושלמי וכן הרא"ש וכן האמת ששניהם סוברים כמו הירושלמי שצריכין לזכור ההלואה ולאפוקי מדעת הרי"ף דפרק ד' אחין אבל כשאין זוכרין ההלואה בזה אפשר שאין שוין שהרמב"ם פוסל העדות לגמרי ולדעת הרא"ש סגי בצירוף או אפשר אף שהרא"ש מודה לדברי הרמב"ם כשאין זוכרין כלל אפי' [ההלואה] כדפירישית ועוד מה שכתב שדעת הטור הוא דעת התוספת הלא הרא"ש "ש שפסק כדעת הירושלמי דבעי צירוף כשאין זוכרין ההלואה כתב נמי הוא שכתב הטור דאפי' אמרו בפי' על כתב ידינו חשבינן כאלו מעידים על מנה שבשטר ואפשר משום שזהו ברור יותר אומרי' על כתב ידינו היו מעידים אבל כשאומרים בפי' שאין זוכרים ההלואה אף התוספת מודה לדברי הירושלמי וכן בספר מישרים כתב להדיא בשם התוספת כדעת הירושלמי ועוד הא הטור גופא כתב מעצמו בתחילת סי' מ"ו דאם אין העדים זוכרין ההלואה דבעי צירוף בלי שום מחלוקת וא"כ איך סותרין דבריו זה את זה אלא בוודאי מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו שסובר שהרמב"ם אוסר להעיד אפי' בצירוף והוא מכשירו ע"י צירוף כדפי' ומה שסבר על דעת מהררי"ק אמת שכך כתב וז"ל מיהו בלאו הכי לא נהירא לי דאמר רב יהודא ורבינו משה בר מיימין מדתנן בפרק ב' דכתובת זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי ואמר בגמרא כשתימצא לומר לדברי רבי על כתב ידם הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידים פירוש אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה ואפי' מר יהודא גאו"ן ורמב"ם לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא אבל באיסורי לא עכ"ל ותמיהנו על מה סמיך לחלוק על הגאונים אפי' אם פשוט לו דלשון הסוגיא משמע דלרבנן לעולם על מנה שבשטר הם מעידים אפי' מעידים להדיא על כתב ידן כדעת התוס' ס"ס מניין לחלק על הגאוני' הלא האשר"י ס"ל נמי הכי ואפ"ה פוסק כמותם כמו שפירש לעיל גם מה שרצה לחלק בין דיני ממונות לאיסורא לא נראה בעיני לחלק שהרי הרמב"ם כתב קל הוא שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאין זוכרין אלא מתוך הכתב וכו' ואפ"ה כתב שאם אין זוכרים כלל שאסור להעיד כ"ש באיסורין

כה אמר רב יהודא אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן או הלך למדינת הים צריכים שנים מן השוק להעיד על חתימת המת אבל הוא ואחד לא מצטרפי להעיד על חתימת המת דא"כ נפיק ג' רבעי ממון אפומיה דעד אחד החי ואנו על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה שני וכתב הרמב"ם והטור אחריו שה"ה נמי אותם שנים שמקיימים חתימת השני לא יהא שום אחד קרוב לאותו העד המעיד על כתיבת ידו שהרי ג' רבעי ממון יוצאים ע"י קרובים והיכא דליכא שנים אלא הוא ואחד כיצד יעשה יכתוב בפני עדים חתימת ידו על החספא וישליכנו לב"ד כדי שיקיימו הב"ד כתיבת ידו מתוך כתב ידו שעל החרס שלא יהא צריך הוא להעיד על כתיבת ידו שהרי נתקיים בלא עדותו ויעיד עם אחר על כתיבת ידו השני ועיין בפ' ח"ה סי' ק"ט ולאו דוקא אחספא אלא ה"ה בריש מגילתא כדאמרינן בגט פשוט דליכא למיחש למידי וחרס דנקט לרבותא דאפי' בסוף החרס יכול לכתוב דלא יכול לזייף דהשטר שכתב על החרס פסול כן כתבו התוספת וכן דעת הרמב"ם שכתב אפי' על חרס משמע דכ"ש אריש מגילתא ומסיק בגמרא אבל אמגילתא לא לכתוב דלמא משכח איניש דלא מעלי' ויכתוב עליה מאי דבעי הנני הח"מ חייב לפלוני אלף זוז וכו' ותניא הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין ומסיק הרי"ף דוקא שאמר לא היו דברים מעולם אבל נאמן לומר פרעתי ולא מצי אומר ליה שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה מנכסים משועבדים וכן דעת הרמב"ם ואעפ"י דהוא נאמן לומר פרעתי מ"מ לא לכתוב אמגילתא דשמא יטעון האמת לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי ואפי' בשבועה אינו נאמן אלא בעל השטר יוציא ממנו וכן דעת הרא"ש שנאמן לומר פרעתי ומה שהניח אצלו השטר היינו משום דכתב ידו לית ליה קול ופעמים שאדם שוכח שמסר לו כתיבת ידו אבל התוספת כתבו ואין נראה לר"י כי מניין לו החילוק כי הסברא נותנת דבכל שטר אין רגיל הוא לפרוע עד שיחזור לו שטרא וכן כתב בספר מצות גדול שמורי ר' יודא חולק בשם ר"י וכן דעת הראב"ד והרשב"א כמו שכתב ר' ניסי' וכן דעת הר"ז וכן דעת רשב' אף שמהר"ם כתב בפרק גט פשוט בסופו אף שרשב' חולק על רי"ף והמיימוני מספיקא לא מפקינן ממונא ונאמן לומר פרעתי בשבועת היסת נראה שאם היה ידע מהר"ם מרובי החולקים כגון ראב"ד ורשב"א ור"ז אולי הכריע כמותם וק"ו שלא ידע מר"י בעל התוספת שהרי לא הזכיר אלא רשב"ם ודרכו לבנות יסודו' על ר"ת ור"י ואולי כתב שלו לא מצא וכן האשר"י נמי לא הזכירו כי לא נמצא כתוב בחבורי התוספת אלא שר' יהודא קבל בעל פה מר"י שאין לחלק בין שטר בחתימת ידו לחוד לשטר שהוא בעדים ובפרט האידנא שמדקדקים בשטר על חתימת ידם ורוב הסוחרים מקפידים ומאמינים אכתיבת יד כמו בעדים ועוד יותר ליכא מאן דפליג דאינו נאמן לומר פרעתי ודינו כשטר מעליותא מאחר שכתב ידו יוצא ממקום אחר ואינו טורף ממשועבדים דקלא לית ליה ואי אין כתב ידו יוצא ממקום אחר פשיטא שנאמן לומר פרעתי במגו דלהד"ם דאפי' בשטר העדים הדין כך הוא ואם יש בו נאמנו' אפילו אינו מקוים אינו יכול לומר פרעתי אעפ"י שיכול לומר להד"ם ושטר חספא בעלמא הוא מ"מ מאחר שמודה' על כתיבת ידו ויש בו נאמנות א"כ הודאות ב"ד כמאה עדים דמי וק"ו בשטר שיש בו עדים וכן פסק בעל העיטר ואל תשגיח בדברי הטור שכתב אפי' נאמנות אין מועיל בשטר שאינו מקוים ויכול לומר פרעתי כי אינם עיקר בעיני דלית כאן מגו מאחר שהודה על עצמו שיהיה נאמן מי שכנגדו הוה כמגו במקום עדים ומ"מ אף לפי דבריו היכא שאמר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי אם אינו מקוים פשיטא שנאמן ואם כתוב בו נאמנות אפילו על האי גונא שלא יכול לומר אמנה הוא או לא לויתי ממך שהרי האמינו בכתב ידו אכן הטור כתב עליו שבעל התרומת חולק עליו וז"ל ובעל התרומות כתב שהוא נאמן כיון שאין הכתב כלום אלא ע"י הודאתו בנאמנות שאפשר שהאמינו ואעפ"כ פרעו ולא תבע את שטרו ולפי שהיה בוטח בו כיון שאינו יכול לקיימו כי אם על פיו ע"כ ודעת זו היא המחייב בעיני' ובעלי התוספת ס"ל הך סברא מדמסיק התוספת בריש גיטין ובפרק קמא דב"ח דטענינן מזויף ליתמי וללקוחות דאל"כ לא שבקי' חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים