ים של שלמה על כתובות קפז

הלוהו ונגנב מיד בביתו קודם שכתב בפנקסו ומתוך זה שכח וזהו חששה גדולה תשובה נראה שאדם כותב בפנקסו כל דבר בדקדוק כדי שיהא זכור כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו בעל פה ויכול לשבע על זה ושבוע' תלוי בלב כיון שלבו אומר לו שהוא אמת כההוא דרב כהנא ורב אסי וכו' דאמר להו רב ואת לבך אנסיך דאף עונש שבועה ליכא והביא ראייה מפר"ק דנדרים דקאמר התם כשם שנידרי שגגות מותרות ומפרש שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חדא וחדא דאתא דשפיר אשתבע וההיא דגיטן פרק השולח שאמרה יהנה סם המות מבניה ונענשים התם פשעה ליתן בכד של קמח ממה שהופקד בידה כי ידעה שסופה לישבע ובנדון זה נמי אין שום פשיעת ואין שום עונש אף היה שנמצא אח"כ כדברי הגוי כי מה יוכל אדם לעשות אם לא יסמוך על כתב ידו כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו ע"פ וה"נ אמרינן גבי עדות כותב אדם עדותו ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים ואמר ר' יוחנן ואעפ"י שאין זוכרה מעצמו ואעפ"י שיש לדחות שאני התם דאעפ"י שאין זוכרה מעצמו בלא כתב ידו מ"מ ע"י כתב ידו מדכר דכיר גוף שעדות ה"נ אם ע"י פנקסו אמר לו לבו שכן הוא היינו ידיעה גמורה ואם הוא רפוי בידו יראה שיוכל לישבע על פנקסו להחזיק מה שבידו ואין כאן עונש שבועה כלל גם מההוא דחנווני על פנקסו מוכח שיש לסמוך על הפנקס כמו שכתבתי ע"כ כפי שמצאתי בתשובה ואני אומר לא מפיה אנו חיין ולית ביה עיקר ממ"נ אי לית ליה זכירה כלל אפי' במקצת מה שהלוהו א"כ אפי' בלא פנקס ופתק יכול לישבע מאחר דאינו יודע אפי' רמז מזה א"כ ליביה אנסיה כמו שכתבתי ואם מסופק קצת כמו שמשמע לשון התשובה שאינו זכור אם הלוהו או לא ובתשובה אחרת מצאתי להדיא אפי' אם הוא רפוי בידו ודבר תימה הוא דפשוט בעיני שאינו יכול לישבע כלל בשלמא בדיני ישראל היה נשבע שאינו יודע ונפטר כמו מנה ליה בידך והלה אומר איני יודע דנשבע היסת ונפטר אבל לישבע בדיני גוים על הודאי שכך היא דיניה' אי אפשר שישבע על הספק בפרט הכא דשמא אירע לו איזה סיבה שלא כתב וגדולה מזו נראה בעיני אפי' נמצא בפסקו כתב שפלוני חייב ופלוני זה אמר להד"ם ואמר אינני רוצה לישבע השבע וטול והוא אינו יודע כי אם על פנקסו דלא גרע שבועה מעדות א"ל נזכר בה במקצת אף אחר שכתב עדותו בשטר שלא יכול להעיד אף שהוא ודאי ק"ו שבועה שצריך לישבע על אמיתת הדברים אף שיש לחלק בין עדות דגזירת הכתוב מפיה' ולא מפי כתבם מ"מ קשה נילף בק"ו דהא חמיר עונש שבועה מעונש עדות כאשר פי' התוספת בהאי פירקא לקמן וכן פי' הרא"ש בתשובה גבי הא דנשבע חנוני על פנקסו שלא יכול לישבע אם אינם זכור אלא שיש רגלים לדבר וכן עיקר ושם נאריך בזה שוב מצאתי בתשובה מי שרגיל לכתוב כל עניינו על פנקסו מיד ומצא כתוב על משכון אחד ט"ו זהובים והגוי אומר שאינו אלא עשרה זהובים יכול לישבע על פנקסו שאומר לו לבו שהוא כן והדין נראה בזה אף שכתבתי שכה"ג גבי ישראל לא יכול לישבע מ"מ גבי גו' שרי מאחר שנשבע על פי דיניהם ודרך שבועה לישבע על אמיתת בבחינת הלב בלא רמיה אף שאין שם ראייה ושמיעה או ידיעה באחת מן החושים אלא על פי קושט דעתם הם נשבעים והם רגילין לישבע על כן וכן דרכי משפטם יורה שלפעמים אחד נשבע בצירוף ג' או שבעה אף שהאחרים לא ראו ולא שמעו ולא ידעו מזה כאשר ידוע לשופטים עצמם אלא שהם מצטרפים לישבע על קושט דעתם שטוען אמת בלי התל ורמיה א"כ כה"ג ג"כ נשבע לגוי ולכך הוא על פי קושט דעתו בלי התל ורמיה והוה כאלו פירש להדיא שבאופן זה הוא נשבע ולא על אמיתת הענין

כג אמר רבא ש"מ מר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר ליה לחבריה ושרי איבעי להו בעל דין עצמו מאי אם יכול להזכירו או לא רב חביבא אמר אפי' עצמו מר בר רב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא פי' שאם הזכירו הבעל דין אינו יכול להעיד אפי' שעתה זוכרו שפיר מאחר שהוא הזכירו ואם צורבא מדרבנן הוא אפי' עצמו פי' רש"י אם העד ת"ח דאי לאו דרמיא אנפשיה ומדכר שפיר לא הוה סמיך למיקם אספיקא ומעיד ואין כאן שום צד ספק כי הא דרב אשי הוה ידע ליה בסהדות' לרב כהנא א"ל רב כהנא מי דכיר מר האי סהדות' א"ל לא א"ל רב כהנא וכי לאו הכי והכי הוה מעשה א"ל רב אשי לא ידענא לסוף אידכר רב אשי ואסהיד חזיה רב אשי לרב כהנא דהוה מגמגם עליה פי' שהיה חושדו לשקר מאחר שהזכירו בתחילה ואמר לא ידענא ואח"כ בא להעיד מסתמא אינו זוכר שפיר אלא שהוא מחניף לי ועל דברי הוא סומך א"ל רב אשי מי סברת עלך קא סמכיני אנא הוא דרמאי אנפשאי ואידכרי פ' חשבתי בעצמי עד שנפל לי בזכרון אלמא אע"ג דרב כהנא הזכירו מתחילה יכול להעיד מאחר שהוא ת"ח והרמב"ם פי' ואי צורבא מרבנן הוא הבעל דין שתובע ומביא ראיה מרב כהנא שהיה ת"ח ובעל דין וכן כתב בס"ה אבל ראבי"ה פי' כרש"י וכן נראה עיקר ואדרבא אי הבעל דין ת"ח והעד אינו ת"ח א"כ נמצא שסומך העד על הבעל דין וסבר ודאי קושטא קאמר ומעיד ועוד לישנא דתלמודא משמע כרש"י דלפי' הר"מ ה"ל למימר ואי צורבא מרבנן שרי ומדאמר ואי צורבא מדרבנן אפי' עצמו משמע דצורבא מרבנן לא קאי אבעל דין עצמו והא דאמרינן בגמרא צורבא מדרבנן לאו דוקא אלא ה"ה איש ירא שמים שמוחזק לכל שהוא אדם כשר וכן פסק ראבי"ה וכן ראו' לדין עכשיו ופסק במרדכי ארוך האי דאמר לא ידענא היינו לבעל דינו אמר כן אבל אי אמר בפני ב"ד לא ידענא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וראייה מפ' גט פשוט דרבה בר בר חנא אמר מתחילה על אשה שאינה זאת שכתב עלה השובר בכתובה ולבסוף הדר ואמרינן התם או לאו דצורבא מרבנן דאין דרכו למידק ולהסתכל בנשים הוה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולי נראה דלא אמרינן הכי אלא כשהגיד שום דבר ורוצה להחזיר מעניינו או להוסיף כה"ג אמרינן שוב אינו חוזר ומגיד אבל היכא שאמר לא ידענא דהיינו שכח ואח"כ נזכר אפילו אחר כמה ימים מעיד וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו שבא מכללו ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין משמע דוקא כה"ג אבל היכא שמתחילה לא אמר שום עדות דאין שייך לומר עליו ביטול או תוספת לא והתם בפ' גט פשוט היינו טעמא שמתחילה אמר להדיא אין אתה אותה אשה שחתמתי השובר א"כ ה"ל כהגיד ממש ששוב אינו חוזר ומגיד אבל אם אמר בתחילה לא ידענא פשיטא שאח"כ יכול לומר ידענא וראייה מפ' כיצד סי' כ"ח דאמרינן במכירין בעל השור ואינם מכירין השור וכו' ואחר ג' ימים חוזרים ואומרים מכירין אותו דנאמנים וכן מוכח להדיא מן הסוגיא כמו שפי' התוספת וא"כ ק"ו היא ומה התם שהעידו בפני ב"ד אין אנו מכירין אותו מ"מ יכולין אח"כ לומר שוב הכרנו אע"ג דלא שייך לומר דשוב מידכר אגביה אלא תלוי בטביעת עין אפ"ה יכולין לומר שוב נודע לנו ונפל לנו בזכרון וכך וכך הוא דמיונו ק"ו היכא שאמרו שכחנו הענין שיכול לומר שוב נודע לי ע"י סיבה זו ונפל לי בזכרון וכן משמע להדיא בדברי הרמב"ם לקמ' סי' כ"ג שאם שכחו העניין הרי הם נחרשי' עד שיזכרו ואין חילוק בין חתומים בשטר לאין חתומים בשטר לענין זה כך נראה בעיני עיקר מסקנא דמילתא אדם הזוכר עדותו יכול להעיד עליה אפי' אחר כמה שנים ואינו צריך לפקפק עצמו ולומר אולי נתיישן הדבר ואיני זוכרו על בוריו אלא כל כמה דרמי עליה אנפשיה ומדכר יכול להעיד אפילו לא ידע עד שהזכירו העד אפי' אם הזכירו הבעל דין אם העד הוא ת"ח או ירא שמים ומוחזק לכל בכשרות מורינין ליה להעיד ואם בפני ב"ד אמר לא ידענא ואחר כמה ימים חזר ואמר שוב נודע לי אפי' הזכירהו אחרים יכול להעיד אפי' אינו ת"ח

כד זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו וכן השני אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו הרי אלו נאמנים ואם זה אומר זה כתב ידי וכן השני אומר זה כתב ידי ואין אחד מעיד על חבירו צריכין שיצטרף עמהם אחד מן השוק להעיד עליהם דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכים צירוף ומסיק בגמרא דעיקר תמצית טעמו של ר' דסבר על כתב ידם הם מעידים הלכך צריך שנים על כל חתימה וחכמים סוברים על מנה שבשטר הם מעידים מ"ה אין צריך צירוף ואפילו אומרים להדיא שאינם מעידים על מנה שבשטר לחוד אלא גם על כתב ידם אפ"ה חשבינן כאילו העידו על המנה שהוא חייב לו ומאחר שהלואה אמת כפי עדותן ג"כ השטר מקיימים על פי עדותן והלכה כרבנן ולפי זה היכא דליכא העדים לפנינו ושנים מן השוק מעידים על כתב ידן צריכים כל השנים להעיד על כל חתימה וחתימה אבל אחד מעיד על חתימת האחד והשני על השני לא מהני אלא שיצטרף עמהם אחד מן השוק דהא לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא אכתיבת עדים וכתב הרא"ש דמודה רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ואינם זוכרים אפילו על ידי ראיית השטר דלא אמרינן אמנה שבשטר הם מעידים וצריך צירוף אחר או שכל אחד יעיד על חבירו והביא ראייה מהירושלמי דלא איירי רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ולא פליגי אלא בזוכרין העדות ע"י השטר ואני אומר זו אינה צריכה רבה דפשיטא דהיכא דשכחו ההלואה, אפילו ע"י ראיית השטר איך נאמנים על מנה שבשטר הם מעידים אבל מה שסובר הרא"ש דדי בזה כשיש צירוף אחר עמהם או שכל אחד ואחד יעיד על חבירו זה אינו מוכח מן הירושלמי וע"כ אני אומר בין לרבי בין לרבנן סברי שאינם יכולים להעיד כלל אפילו על השטר דמפיהם אומר רחמנא ולא מפי כתבם וזהו מפי כתבם מאחר שאין להם שום ידיעה כלל מן העניין ואף שהתוס' כתבו בשמעתא כותב אדם עדותו על פנקסו וכו' דשטר שיש בו עדים יכולין להעיד על זה שכתב בו אפי' אינם יודעים מן הלואה כלל וראייה מהא דנמחק שטרו אם רשימו ניכר מעמיד עליו עדים וכו' וכן בהגוזל גבי שרף שטרו של חבירו אי ידעי סהדי מאי הוה כתוב ביה נכתב ליה שטרי אחרינא אומר אני אף דלא דמי כלל דהתם מה שהעדים מעידים שכתוב בו זו הוא עדות פיהם אבל עדים גופם הבאים להעיד על השטר ועיקר העדות נעלם מהם מה שהיה להם להעיד שפיר ממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף שהתוספת לא חילקו בזה גבי כותב עדותו וכו' אפשר לחלק דהתם לא בא עדיין לכלל עדות ולא הוה עד בדבר אלא שכתב על פנקסו לעדות ולזכרון מה היה ראוי להעיד אפי' אחר שכחא לגמרי מתוך הכתב וזו הוא עדותן מתחילה מה שאין כן בעדים החתומים על