ים של שלמה על כתובות קפה

תלמודא דקאמר מהימן משמע לגמרי דאין לו עליו שום דין ודברים מ"מ שבועת היסת דרב נחמן לא פטור דלא גרע מאין לו עדים כלל ולפי מה שפי' דאינו נאמן בתנאי אלא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובתוך כדי דבור ה"ה בלא שטר נמי אחר שנחקר עדותן בב"ד אין יכולים לומר שום תנאי היה וכן כתב הרמב"ם וז"ל וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו בב"ד שבא מכללן ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין לו אף שכתב עליו הטור וז"ל וא"א הרא"ש כתב דבתנאי שומעין לו אפי' אחד אומר תנאי ואחד אומר אינו תנאי שומעין לזה שאומר תנאי ע"כ ואיני יודע מה אשיב חורפי דבר אמאי תולה בדברי אביו הלא גמרא להדיא הוא כמו שכתבנו ומן הגמר' אין ראייה כמו שפי' דאיירי דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובתוך כדי דיבור אומרי' כן כמו שפי' אבל לא אחר שנחקר עדותן כלל וכתב הטור ואם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוה שום שיור בשטרא לא יכלו למימר תנאי היה דברינו דאינהו גופייהו מרעי לסהדותא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומיהו אם העדים מעידים שהיה במכר תנאי ואומרים מה שכתבו בשטר שלא היה בו שום שיור לא נאמר לבטל התנאי אלא רצו לומר שבגוף המכר לא היה שיור לכשיתקיים התנאי נאמנים ודבר ברור הוא אלא צריך לדקדק הדיין מהו תנאי דמכר ומהו תנאי שאינו בגוף המכר ונראה שאם אומר לא אמכור זה אלא בתנאי שתניח לי דרך או רשות בו וכל כה"ג קרוי תנאי בגוף המכר ואם אומר בתנאי שתעשה לי כך וכך או על מנת שלא יהיה זה וכל כה"ג קרוי תנאי שאינו במכר וממילא אם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוה שום שיור בשטרא ולא שום תנאי אז אין יכולין להעיד אפי' על תנאי שאינו במכר כתב הטור סי' ת"ב מדברי בעל התרומות וז"ל טען הלוה השטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטור וקיימתיו כבר והמלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי ובלא שום שיור בעולם אין הלוה נאמן לומר בתנאי נעשה ואם אין מפורש בו שבלא שום תנאי היה והלוי אומר בתנאי היה וקיימתיו ואין המלוה מודה לו שהיה שום תנאי ביניהם ואין העדים לפנינו נשבע המלוה כעין של תורה ונוטל חובו שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר והרי הוא כטענת פרעון ואפי' אם יש בו נאמנות אינו מועיל שהרי אין הנאמנות רק כנגד הפרעון ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאמר שעדיין לא קיימו הלוה הואיל ומודה לדברי הלוה ובא להוציא מן הלוה על המלוה להביא ראיה ואינו נאמן במיגו שאין אומרים מיגו להוציא ממון ואם אין לו ראייה נשבע הלוה היסת ונפטר וכו' והנה מה שכתב שאין אומרים מיגו להוציא ממון לא נהירא דהא שטר בידו ועומד לגבות בלתי טענתו אלא שהודה שהיה תנאי ויש לו מיגו בזה שקיים תנאו ובא להעמיד השטר בחזקתו וכמו שכתב התוס' להדיא בפ' חזקת הבתים והבאתי לשם סי' כ"ד ועוד אפי' בלא מיגו אם אתה רוצה לחשוב הודאתו הודאה תחשוב נמי הודאתו הודאה במה שקיים תנאו ולמה רוצים אנו לחלק דבריו להאמין בזה ולא בזה ולפסול את שטרו גם כתב המרדכי ברי' ב"מ בשם רב האי דאם תלה הודאתו בדברים אחרים אין הבעל דין יכול לומר הודאתו יקבל ושאר דבריו בטלים אלא הודאתו בתשלום דבריו ועל זה אמר הפה שאסר הפה שהתיר ע"כ וסתמ' קאמר משמע אפי' בלא טעמ' דמיגו ועוד דאי משום מיגו מאי קמ"ל בהא דלא אמרינן מקצת דברי' נקבל וכו' הא מהימן משום מיגו אלא ודאי אפי' היכא דליכא מיגו לא מסלקינין בהודאה להאמין מקצת ולבטל מקצת כדפי'

יז ת"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואומרים ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו אפי' ע"י ממון או קטנים או פסולים אפי' בעבירה הרי אלו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים אחרים שכתב ידם הוא או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אין אלו נאמנים ופריך מדקתני אין אלו נאמנים משמע דמגבינין מיניה אמאי תרי ותרי נינהו אמר רב נחמן הא דקתני אינו נאמנים לא למגבי בו אלא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין אילו נאמנים דקתני פי' ר' שמשון נ"מ שאם היו אותם החתומים בשטר ומתו עדי שובר שהאחרונים אינם נאמנים לפוסלן ואוקי ממונא בחזקת לוה שהשובר שיש לו כשר ומ"מ אין הלשון סתם דבריית' משמע דאיירי דוקא בשובר אלא נ"מ כדפי' רש"י שאם תפס לא מפקינין מיניה אף שמוכח בפ"ק דב"מ גבי תוקפו כהן מוציאין מידו והבאתי פ' כיצד הרגל סי' ח' דלא מהני תפיסה בספק הנ"מ בספק ממש אבל הכא שטוען המלוה ברי ושטר מסייעו כשר ומ"ה נראה אפי' העדים מעידים להדיא שאף עתה הם פסולים אפי' היו עדיין חיים לפנינו וא"כ הוי כעדות אחר ואילו העדים הראשונים היו עומדים לפנינו ובאו שנים ואומרים פסולים הם פשיטא דמהימני אפ"ה לא מהימני כה"ג הכא גבי שטר דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם בפרט שכבר מתו ולא יצא עליהם שום ערעור בחייהם, ע"כ לא חשבינן להו אלא תרי נגד תרי ולא מהימני לפסול השטר וכן פסק הרא"ש ולא כדעת התוס' דמפרשי' דוקא שהעדים אחרונים אינם פסולים עכשיו אלא שאמרו כבר היו פסולים כשחתמו השטר ועכשיו הם כשרים שעשו תשובה אבל אי אמרו פסולים הם עכשיו נאמנים דלא גרע מאילו עומדים לפנינו וכו' ואין נראה שסתם בריית' יהא איירי דוקא בעשה תשובה והתלמוד לא מחלק בזה וכן הרי"ף וכל המפרשי' לא חילקו ומ"מ נראה שאם היו חיים לפנינו אפי' הם החתומים בשטר יפולים שנים אחרים לפסול אותם דלית להו חזקה שהרי הורע כחן בפניהם אף שמדברי הרא"ש משמע דאין חילוק מ"מ כדאי הן התוס' בכהאי גוונא לקיימו דבריהם היכא דלא אשכחן להדיא כנגדם דבריית' לא נאמר אלא מתו ומ"ה אינם יכולין לפסול אפי' בפסלוני' של עכשיו דיש להם חזקת כשרות בחייהון אבל בפניהון דוודאי מצי פסלי ואף שר' יונה ורמ"ה חלקו על פי' רש"י בהאי דמהני תפיסה מ"מ התוס' והרא"ש ומרדכי והר"ן מסכימי' לדעת רש"י וכן עיקר והיכא שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אלא על ידם מקיימים השטר דנאמנים לפסול השטר ומקרעינין ליה מ"מ אי טען ליקבע ליה זמני ואקיימנו ממקום אחר יהבינן ליה ואי מקיים לא קרעינן ליה אבל כל היכא דלא טען לא טענינן ליה וקרעינן ליה ולא חיישינן דלמא ליומא אוחרא משכח סהדי למקיים ליה כיון דאפי' משכח ליה אכתי הוו תרי ותרי וספק פסול היא ולא מגבינן ביה מ"ה קרעינ' ליה להדיא כל זמן שלא טען כן פסק הר"ן בשם הרשב"א ועיקר

יח בר שטיא זבין נכסיה ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין ותרי אחרינא אמרו כשהיה חלים זבין כלומ' כשהיה בכחו ובישוב דעתיה אמר רב אשי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שעיא ואין חילוק בין הוא עכשיו לפנינו שוטה או תלים לא אזלינן בתר השתא מאחר שעתים שוטה ועתים ברי וכתבו התו' והרא"ש דוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי אבל מטלטלין לעולם הם בחזקת המוחזק כדמוכח בפ' השואל ובכמה דוכת' ומסיק לא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקת של אבותי' באותה קרקע שמכר אבל לית ליה חזקת אבותיו אלא שהוא עצמו קנה בעתים שוטה בעתים חלים אמרינן ממ"נ אם מכירתו אינה מכורה א"כ לית ליה חזקה בגוה דג"כ כשהיה שוטה זבין ואינם שלו וע"כ המוכרים שלו אינם יכולין להוציא ממנו דחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא בדוקא שבדקהו יפה שהיה חלים ואזלינן נמי בתר האי חזקה ולומר מכירתו מכורה אפילו היכא דאיכא עדות מכחשת ואומרי' כשם שקנה כשהיה חלים ג"כ מכר כשהיה חלים והעדים אחרים טענו שלא דקדקו יפה ואל תשגיח בדברי הר"ן שכתב דהאי שמעתא דאיירי דוקא שקנה בר שטיא הקרקע בשאר קניינים כגון בכסף או בחזקה בפני עדים ואותם העדים אפילו שראו המקח לא דקדקו אם היה שוטה או ברי ומ"ה אין מוציאים הנכסים מיד הלוקח להחזירן לבר שטיא שמא נמי כשקנה היה שוטה אבל אם באו בעלים הראשונים מוציאי' הנכסי' מידו של לוקח כדי להחזיר להן שהרי מבר שטיא יכולין להוציאו ובהכי איירי שמעתת' אבל אי הוה בשטר הוה ליה חזקה דאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ בדקוהו והוה מוקמינין בר שטיא בחזקת נכסים ולא הוה מפקינין מיניה בעדות מכחשת וליתא דא"כ אמאי אמר לא אמרן אלא דאית ליה חזקת דאבות וכו' ה"ל למימר לא אמרן אלא שקנה בשטר וק"ו היכא דאיכא חזקת דאבותיה אלא כמו שפי' ומ"מ נראה היכא שבעלים הראשונים מודים שמכרו לו כשהיה ברי לא אמרינן כשם שהם מכרו לו בעת שהיה ברי מסתמא כך מכר הוא דלא אמרינן הכי אלא כשנוכל להפוך העניין ולומר ומה עתה כשהיא שוטה מכר דלמא נמי כשהוא שוטה לקח ולא דקדקו העדים יפה אלא מאי אית לך למימר וכו' וכן משמע לישנא דתלמודא כשהוא שוטה זבין אבל מודים אם היא כמו שיש לו חזקת אבותיו מה חילוק בירושה או במכר וכן אם הקנו לו הקרקע ע"י אחר במתנה דקנה קניין גמור הוא כמו חזקת אבותיו ואוקמינ' בר שטיא בנכסיה ודוקא במכר הוא דאמרינן הכי אף שהקנו לו ג"כ ע"י אחר לא זכה בהן זכיה גמורה דזכיית המקח אינו באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קאי' מקני ליה ואם אין בו דעת להמחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכייה לשוטה מידי דהוי אקטן דאית ליה זכייה הואיל ואתא לכלל דעת גם זה היה עתים חלים כן כתב הרא"ש בשם הרמ"ה ודברים של טעם ומ"ה נראה גם כל מה שכתב הר"ן שאי אתו בעלים הראשונים היכא דליכא עדים שטר שיכולין להוציא אף מבר שטיא דליתא דג"כ אוקומני אחזקה שמסתמ' לא מכר זה אלא כדי שיתחייב הוא בדמים וא"כ בוודאי הם דקדקו עם עדי של אותו מכירה שהיו מכיריו יפה ולא היה שוטה ועוד נראה דלא כל כמיניה לומר שוטה היה בעת שמכר לו דא"כ שויה נפשייהו כרשעים להוציא ממנו ממון שלא כדין ואם אח"כ כשלא נצרך למעותיו נחזיר והלכך כל היכא שירש הבר שטיא הקרקע או שנתנו לו במתנה ע"י אחר או שמודים הבעלים הראשונים שמכרו לו כשהיה בריא ואח"כ מכר בעדות מוכחשת אוקימנ' הקרקע בחזקת בר שטיא אבל אם קנה בר שטיא והמוכרים אינם לפנינ' בין קנה בשטר בין קנה בחזקה הו' אוקימנ' בחזקת הלוקח והבעלים הראשונים לעולם אין יכולין לחזור ולומר שוטה היה כשקנה ממנו אפי' בלא שטר

יט אסר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישים את העדים אפי' שלא בפניהם והומה נמי שלא בפניהם נהי