ים של שלמה על כתובות קפד

דחוב זה הוא קודם הרבה או בלא האי טעמא גבי מסירות לא שייך למימר מיכסף אלא כנגד בעל חוב ונראה שאפילו יש לו נכסים לשמעון בעת שמחל מ"מ אין המחילה מועלת מאחר דכל נכסי' דאינש משעובד לבעל חובו מדאורייתא עד שישלם לו ודוקא מלוה בשטר אבל בעל פה ואית ליה נכסי פשיטא דהוה מחילה ואין כאן מקום שתהא ח"ו עליו שיעבוד היכא דאיכא נכסים בהדי' אבל בשטר שפיר נופל עליו השעבוד אפי' גבי נכסים אחרים ולא כה"רן כמו שכתבתי בפ' דו"ה אבל אין להקשות ס"ס איך יכול למחול כל החוב דהא ס"ס מחוייב לשלם כפי דמים שקנה ממנו מכח דינא דגרמי כדלקמ' בפרק הכותב ובהגוזל קמא סי' כ"ו הוכחנו דכל דיני דגרמי הוי דאוריית' וא"כ איך ימחול כל החוב הא יש לו עליו שיעבוד כפי מה שקנה ואף אם תאמר דמלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא מ"מ לא גרע ממלוה על פה שלא יכול למחול אפי' יש עליו חוב על פה וצ"ל לפי זה שלא שייך לומר נשתעבד האחרון מכח דר' נתן ולא יכול למחול אלא היכא שכבר נתחייב לאחר אבל הכא קודם המחיל' אינו חייב לשו' אדם ולית גבי' הלואה שהרי אינו חייב לו מידי אלא במה שמחלו נתחייב לו מכח דיני דגרמי א"כ כבר נמחל השיעבוד ולא אתא לכלל דר' נתן ויתר דיני' ממוכר שטר חוב לחבירו ומחלו אכתוב בפרק הכותב בעז"ה אבל החילוקים דשייכו בדר' נתן כתבתי בפ' דו"ה סי' י"ח

יב כתב הראב"ד ז"ל היכא דפרע שמעון לראובן אחר שאמר שטר אמנה הוא וחזר ובא לגבות מלוי ואמר אינו אמנה שפיר גבה לי' מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים אמרינן לאשתמוטי מינייה הוא דקאמר לגבי לו' נמי לא תפסינן לי' בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידיה הוה מפקינין מיניה דלוה ויהיבנ' ליה השתא דפרע להו מדידי' גבי מיניה דלוה דלא גרע מאחרים והרב ר' יונה ז"ל היה אומר דאם תבע בעל חוב בב"ד לגבות משטר זה ובא המלוה ואומר שטר אמנה זה יש לדון זה כדברי הראב"ד שלא אמר זה אלא לדחות את ב"ת אבל אם אמר המלוה בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן דהודאות בעל דין כמאה עדים דמי ולגבי ב"ח אינו נאמן וכתב הרא"ש ומסתבר הוא ואף ששלשה עמודי עולם הם השוו שאם תובע ראובן מתחילת כו' שחוזר שמעון ותובע בשטר זה אפ"ה לא הוכשר בעיני וחלילה לי לחלוק עליהם אלא שאם בא לפני מעשה לא הייתי מוציא ממון בשטר זה אם הלוה היה טוען אמת הוא שהוא אמנה או פרוע דהודאות ב"ד כק' עדים דמיא ולאו כל כמיני' לחזור ולומר לא נתכוונתי אלא לדחות זה מעלי ולעשות עצמו רשע שהיה בא להפקיע את ממוני אף שאינו רשע גמור דיכול לומר לאישתמוטי הוא דבעינ' מ"מ לאו כל כמיניה לחזור ולטעון טענה גרוע ולסתור דבריו הראשונים שלא כשורה וזה נשבע בנקיטת חפץ שפרע או אמנה הוא ואם טוען אמת שאני חייב לו אבל מחל לי מאחר שאמרתי שאינו חייב לי' או הוא פרוע יכול להשביעו היסת שלא מחל לו אלא להפקיע מב"ח נתכווין וכן אם מחל לו שמעון וחייבו הב"ד ללוי לשלם למלוה שני שהמחילה אינו מועיל כמו שפי' לעיל והלך שמעון ופרע וחוזר וטוען מלוי יכול לגבות ממנו שמחילה זו לא היה מחילה לגבי אחרים ולגבי דידי' נמי לא הוי מחילה רק שנשבע היסת שלא כוון במחילה זו אלא לדחות הב"ח מעליו

יג נחזור לסוגיא רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימנא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה ואמר רב שישא ברי' דרב אידי ש"מ מדרב כהנא עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מ"ט עולה הוא ועדים אעולה לא חתמי אבל אם אמרו שלא ידעו בשעת שחתמו ואח"כ נודע להם בבירור שאמנה הוא מהמני כך כתב הרא"ש וכן כתב הר"ן בשם הריטב"א בפות"ה סי' רי"ז אבל קשה הוא לברר שיכול לומר אפילו אם הודתי בפניכם שאמנה הוא לא כיונתי אלא שלא להשביע את עצמו ונוטל אלא [דווקא היכא] שנשבע בפניהם או שבא עם הלוה ויחדם אותם לעדות שאמנה הוא

יד אומר ר' יהושיע בן לוי אסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו שנאמר אל תשכן וגו' וכתב הר"ש בר צמח שאם אינו רוצה להחזיר ללוה שטר פרוע ראו' לנדותו עד שיחזירנו ופירוש שאסור לשהות אותו בביתו בעבור שפרע בעבור הלוה שכר כתיבת השטר ועל הלוה מוטל לשלם ואפ"ה אינו עושה כדין שהיה לו לכתוב על השטר מבחוץ או למטה וכן כתב הר"ן שאסור וה"ה אם נפרע החצי שאסור להשהות כל השטר אלא יעשה שטר אחר או יכתוב מבחוץ עליו או למטה שהחצי פרוע אף שהר"י והרא"ש מתירין אין להקל כי אני ראיתי כמה קלקולים ועיוותים באו מזאת ודכוותי' וכן דעת הרי"ף שכתב הא דריב"ל סתמא איתמר ספר שאינו מוגה אמר רב אמי אסור להשהות בביתו יותר מל' יום עד שיתקנו שנאמר אל תשכן באהליך עולה ופי' רש"י ס"ת נביאים וכתובים וכתב הרא"ש שמשום הכי פי' כך משום דבימי רב אמי לא הי' עדיין נכתבים ספרים אחרים אבל לא בא רש"י למעט ספרים הנמצאים עתה אם נמצא איזה טעות בגמרא או בפוסקים או מספרי' אחרים שיכול להתיר את האסור ולחייב את הזכאי ואין עולה גדולה מזו ואני אומר שרש"י לא כיון לדבריו דא"כ לא היה לו לפרש מידי מאחר שאינו בא למעט ואדרבא אני אומר דדוקא ס"ת נביאים כתובים הוא דשרי עד ל' יום אבל גמרות ופוסקים אפילו שעה אחת אסור להתרשל אלא יתקן המעות מיד היכא דאיכא למטעי

טו אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מודעה היו דברינו אינם נאמנים מר בר רב אשי אמר מודעה היה דברינו נאמנים מ"ט מודעה ניתן לכתוב כדי להציל את האנוס אבל אמנה לא ניתן לכתוב וכן הלכתא כמר בר רב אשי בכל דוכתא חוץ ממפך שבוע' וכו' ומדתלי טעמא באין ניתן לכתוב ש"מ דאיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר בלא טעמא דאין ניתן לכתוב לא מהימנו לומר אמנה היו כדמסיק לעיל כיון שהגיד שוב וכו' וכן פי' התוס' והרא"ש א"כ גבי. מודעו' דמהימני איירי דווקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ולא כהרמב"ם והר"ן שכתבו אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ"ה מהימני ולא נהירא דא"כ היה להם למסור מודעה שמחויבים לחתום כדי להציל האנוס ומדלא עשו כן לא מהימני אלא מכח הפה שאסר היא הפה שהתיר גם משמעות הלכה אינו משמע אלא כדפי' דומיא דאמנה הוא דאיירי דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ומ"ה חזר מר בר רב אשי בדבריו אמנה אינ' נאמנים וכו' דבחד עניינא איירי אבל אם יש שטר מודע' שחתמו הם קוד' שטר המכירה אפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים וכן פסק הר"ן והוא פשוט אמ' וכו'

טז עדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנים וכי אתו לקמ' דרב נחמן א"ל זילו וקיימו תנאייכו וחותו לדינא עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אין תנאי אמר רב פפא תרוייהו בשטר מעליא קמסהדי והאי דאמר תנאי הוי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף ליה רב הונא ברי' דרב יהושיע אי הכי תרוייהו נמי אמאי ליהמנו פי' רש"י כיון שהעידו על כתב ידם קיימו השטר כמו שהוא כתוב בלא תנאי וכי אמרו תנאי היה דברינו הוה להו כמגידים וחוזרים ומגידים ומסיק אלא אמרינן הכי למעקר סהדותייהו קאתי כלומר במה שאמרו כתב ידינו הוא מסקי דיבורייהו ואמרו אבל תנאי היה עד אחד נמי למעיקר' סהדותי' קאתי ונמצא שאין בשטר חתום אלא עד אחד וכן הלכה בימי רב האי נחלקו בזה רב האי גאון וסייעתו מפרשים דאיירי אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר מהימני וכן פסק הטור והרבה מפרשים חלקו עליו ואמרו דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכן נראה מפי' רש"י דאיירי דוקא בהעידו על כתב ידם וכן פסק הרמב"ם וכן הכריע הרמב"ן ואמר דאי בשכתב ידם יוצא ממקום אחר אין סברא שיהיה עד אחד נאמן באומר תנאי כמו שאינו נאמן לומר בשטר מקוים פרוע הוא ק"ו בתנאי שהוא קצת מגיד והוה כחוזר ומגיד והר"ן כתב שאין נראה לו דברי הרמב"ן דאפי' עד אחד נאמן בכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמילתא אחריתי וגלוי מילתא בעלמא שמעיד על השטר שבתנאי נעשה ואינם דברים של טעם בעיני שלפי דבריו ה"לל אי הכי אפילו תרוויהו נמי אלא למילתא אחריתי הוא וגילוי מילתא בעלמא וכו' ומדאמר למעקר סהדותא קאתי משמע שעוקרי' דבריהם בתוך כדי דבור ומפרשי' שתנאי היה ומהימני משום שהפה שאסר הפה שהתיר הוא שהרי הם קיימו השטר שאומרים כתב ידינו הוא וכמו שפי' רש"י וכן כתב הרשב"א בתשובה דההוא תנאי היה דברינו דנאמנים דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכתב עוד הרשב"א על ראובן שכתב משכונא ת"ק דינרין על חצירו של שמעון אחיו ומתו ראובן ושמעון ויורשי ראובן טוענין שלא היתה משכונא זה אלא היתה לתנאי שיקנה ראובן זה קרקע לאשתו וכבר קיים תנאו ונתבטל כח שטר משכונא זה ויורשי שמעון אינם מודים בתנאי זה ויש ליורשי ראובן עדים בתנאי זה והשיב שנאמנים העדים ואפי' כתב ידן של עדי השטר יוצא ממקום אחר לפי שאין אלו העדים מכחישין את העדים אלא בירור בעיקר העדות הוא כתב הרא"ש בתשובה שטר שכתב בו נשבע פלוני ואינו אומר בשטר אם בהזכרת השם או בתורה שואלין בעדים דעדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנים עכ"ל ואם יש עדים ללוה שבתנאי נעשה ואין המלוה מודה לי מקבלים עדות שאפי' עדי השטר עצמן נאמנים לומר תנאי היה דבריהם אפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ויפטר הלוה אפי' בלא שבועה ואם אחד מעידי השטר אומר תנאי היה ואחד אומר לא היה תנאי בטל השטר ונשבע הלוה היסת ונפטר אבל אינו נשבע שבועת התורה להכחיש העד שאומר אינו תנאי כיון שהעדים מכחישים זה את זה ע"כ והיכא דעדים מכחישים אחד אומר תנאי והשני אומר בלא תנאי בטל השטר או העדות וזהו נשבע שבועת היסת והרמ"ה כתב נשבע' שבוע דאוריית' על פי העד כיון דמהימנ' רחמנא לעד אחד לעניין שבוע' הוה לי' כשנים והאחד שאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ע"כ צריך לישבע שבועת התורה נגד העד ואף שהרמ"ה גדול מופלג בדורו היה אבל דברים כאלו כי ניים אמר דלא הימני תורה עד אחד לשבועה אלא במקום שהאמינ' תורה שנים לממון וכי היכא דשנים מוכחשים עד אחד נמי מוכחש בין בשטר בין בעל פה ואין כאן אלא שבועת היסת וכן פסק הטור גם