ים של שלמה על כתובות קפג

של אביו כמו שפירש רש"י מ"מ נראה ה"ה אפילו טעון יורש מ"מ נאמן במגו מאחר שאכלה שני חזקה היה יכול לומר לא היתה של אביך מעולם וכן גבי מטלטלים אם אמר לקחתי ממך נאמן במגו לומר להד"מ וכן מוכח בסוגיא להדיא ולא כמו שפי' רש"י דדוקא בהכי איירי וכן דעת התוספות והרא"ש ואף לפי רש"י דוקא לרבי יהושיע הוא דאמרינן הכי דסבר לעיל בפי' גבי משארסתני נאנסתי אינה נאמנת במגו אבל לר"ג דהלכתא כוותיה נאמן בכל אפי' כה"ג אבל האידנא דנשבעים היסת היכא שטוען הוא ברי אף שנאמן במגו מ"מ צריך שבועת היסת דאלו הוה טעון להד"ם נמי מחויב שבועת היסת אבל היכא דאמר ליורשים שדה זו של אביך היתה והוא לא טען מידי דנאמן מכח פה שאסר פה שהתיר ואפילו היסת לא צריך וכן גבי לעיל משארסתני נאנסתי כו' בפ"ק דנאמנת במגו אפילו הכי לא בעי היסת לפי שהוא אינו טוען ברי ואינו מכחיש אותה ואלו היתה טענת מוכת עץ אני תחתיך ג"כ היתה נאמנת בלא היסת אלא שיכול להחרים

ח ופריך בגמרא ולימא מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתי לך שהוא נאמן ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן ומשני דקיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ועדין קשה לי ליתני ומודה באומר לחבירו גזלתי כו' אלא ש"מ דאף בגזילה הגוזל את חבירו בעדים אין צריך להשיב לו בעדים וכן כתב הר"ן

ט העדים שאמרו כתב ידינו היא זה ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואומרים מיד תוך כדי דבור אנוסים היינו או קטנים היינו או פסולי עדות היינו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים וא"ל להימנוהו במגו דאי בעו אמרו פרוע הוא כיון דשטר מקוים הוה הוה כמגו במקום עדים ועוד כיון דחתימו על השטר ונתקיים הוי כמגידים ושוב אין חוזרים ומגידים כדאיתא בסוגיא ועוד בשני עדים לא אמרינן מיגו משום דלא ידעי לכוון לדעת אחת דאין אחד יודע מה בלב חבירו וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקו כן פי' בתוספות וכל הני שינויי כולן אמת ואליבא דהלכתא דלא אמרינן מגו נגד שטר מקויים וכן גבי ב' עדים המעידים לית לן מגו אבל שני אנשים הנתבעים נראה דאית להו מגו דכל אחד טוען בפני עצמו ומתחייב ממון כטענותו מ"ה אית להו נמי מגו בפני עצמו ודוקא היכא שבא לפסול את השטר לא אמרינן מגו אבל החזרתי או פרעתי אמרינן שפיר מגו נגד השטר כמו שכתבנו בפרק המוכר את הבית סי' ל"ו ואמר רמי בר חמא לא שנו דנאמנים העדים מכח פה שאסר פה שהתיר דוקא אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע בין שאמרו שגיזם להם לאבד ממונם ולשרוף דאין אדם יכול להציל את עצמו בממון של אחרים והא דנאמנים גבי פסולים איירי דוקא בפסול קורבא אבל פסולי מחמת עבירה אפילו שאמרו עשינו תשובה מ"מ מאחר שמבטלין השטר במה שעשו עצמם רשעים אינם נאמנים כן כתב הטור להדיא ואף שפי' רש"י במשנה פסולי עדות היינו כגון קורבא או משחקים בקוביא לא פליג אהא שכתב הטור ואדרבא מדלא פירש גזלניתא אלא כלומר משחקי בקוביא שאינה פסולה אלא מדרבנן וקלליה ובכה"ג דוקא אי אמרי פסולים היינו ועשינו תשובה מהימנו אבל לא לשאר פסולים וכתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו נהי דאין נאמנים לבטל השטר מ"מ מחויבים לשלם ללוה ההפסד מכח דינו דגרמי שחתמי שקר דלגבי דידהו מהימני דהודאות בעל דין כמאה עדים דמי ע"כ ונראה ה"ה בסיפא דמתני' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו' נהי דאינם נאמנים מ"מ משלמים ונראה דוקא כה"ג שאמרו שקר הוא אבל היכא שאמרו אמת הוא החוב רק שאנו פסולים בעבירה היינו ובידיעת הלוה נעשה או שטר אמנה והלוה צוה לנו לחתום פטורים אף שהלוה אמר להד"ם דלגבי הלוה הוי להו הפה שאסר הוא הפה שהתיר כתב הרשב"א בתשובה עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינן נאמנים דכיון דקיי"ל חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול צריכים הם לבדוק אם הוא גדול וכל שלא בדקו משווי נפשייהו רשעים ואין אדם משים עצמו רשע

י אמר רב יודא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינם נאמנים דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה לפסולי פטר דמלוה אי דקאמר מלוה תע"ב אלא דקאמרי עדים ואי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימניה דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון ש שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני הפה שאסר הוא הפה שהתיר אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שהוא חייב לאחרים וא"כ בעל חובו בא לגבות משטר זה כדרב נתן דאמר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מן האחרון ונותנין לראשון ת"ל ונתן לאשר אשם לו וא"כ זה שאומר אמנה אינו נאמן לחוב בהודאתו לאחרים וה"ה דלא מצי למימר פרוע הוא ואפילו ששטר זה הוא ביותר מכפל מה שחייב וחב נמי לעצמו בהודאתו מ"מ אינו נאמן ודווקא שהוחזק השטר בב"ד או ביד שליש הא לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי מצנע ליה כדמוכח בסוף פרק זה בורר ואיירי הכא אף שלא נודע לנו בעת הודאתו שהוא חייב לאחרים כיון שנודע לן אח"כ איגלויי מילתא למפרע שחב לאחרים ולא מהימן ודווקא שיש נאמנות בשטר אבל אין נאמנות בשטר יכול הוא לומר פרוע הוא דהא בעל חובו לא יכול לגבות שטר זה אלא מכחו ואין לו כח יותר ממנו שאם הוא היה תובע היה לו להשבע שלא נפרע והלוה אמר פרוע הוא וכן פסק הרא"ש והטור וכל כה"ג שאין לעולם לבעל חוב השני יותר שיפסיד עליו ממה שיש למלוה הראשון והוא דברי ר"ת כאשר כתב הא"ז פ' ח"ה כתב הרא"ש בתשובה ששאלת ראובן יש לו חוב בשטר על שמעון ושמעון על לוי אחיו ובא חבירו לגבות מלוי וטען לוי אתי גמלני חסד והלוינו להחזיק ידי והתנה עמי שלא יתבעני לפרוע אלא לכשארצה וב"ד מכירין טענתו קצת שהיה אמת אי הוה טענה או לא תשובה יראה אם תנאי זה מפורש בשטר שלא יוכל לכופו אלא לכשירצה אין לוי משעובד לראובן יותר מלשמעון אבל אם אין התנאי מפורש בשטר אע"פ שידוע הוא ששמעון לא היה נוגש את לוי אחיו לפרוע מ"מ בכל עת שירצה יגבנו מלוי אח"ז עכ"ל והיכא שמת הוא ונשארו יורשין הם גובין מלוי ונשבעין שלא פקדני אבא שפרוע וחוזרין ופורעין לראובן מהא דר' נתן והיכא שהיורשין אומרים ידענו שהוא פרוע י"א שהוא משביע היורשין היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו חוב זה מאביהן ויש לו לזכות בו וי"א שהוא נשבע שלא פקדני שמעון וגובה וסברא ראשונה הוא דעת בעל העיטר ועיקר שהרי בנים כרעיה דאביהון נינהו בכל מילי כדאמרי' בבבא בתרא וכי היכא דאביהם קיים היה נאמן לומר פרוע דע"כ בליכא נאמנות בשטר איירי דאי איכא נאמנות בשטר אפילו אביהם הוה חי לא הוה נאמן דחיישינן לקנוניא וא"כ הם מחויבים לישבע שלא פקדני אבא במקום אביהם והם אומרים שהוא פרוע ועוד היאך שייך לישבע שלא פקדני שמעון מה"ש לו ליפקוד לאחרים הלא הוא היה מפקיד לבניו לגבי הא דר' נתן אי אפשר לומר אלא שחייב לראובן בשטר דאי בעל פה או בכתיבת ידו ואינו מקויים הוה נאמן במיגו דפרעתי והוה משתבע ה"נ משתבע דאמנה הוא והיכא שלוי חייב לשמעון בעל פה בלא שטר ובא ראובן להוציא מר' נתן פשיטא בעיני שנאמן המלוה לומר פרוע הוא ואפי' שבועה אינו צריך אף שראבי"ה נסתפק בכה"ג מ"מ נ"ל מאחר שהמלוה גופא אינו תובעו ואומר פרוע הוא א"כ אין משביעין על טענת שמא והיכא שקבל הב"ח על לוי בפני ב"ד להוציא ממנו מכח דר' נתן והב"ד עדיין לא פסקו לשלם והלך לוי לשלם לשמעון אפי' בפני עדים נראה שחוזר ומשלם אף לראובן אף שבטור כתב בזה הלשון אחר שנתחייב בדין וכו' מ"מ עיקר כמו שפסק הא"ז דאפי' קודם שפסקו לשלם ואפשר הטור נמי ה"ק אחר שנתחייב בדין כלומר שתבעו בדין והודה שחייב רק שלא גמרו אם ישלם לו חוזר ומשלם לזה דמשעת העמדה בדין נשתעבד לו כתב הרא"ש בתשובה אע"פ שראובן מיתה בלוי שלא יפרע לשמעון לא מיקרי ראובן מוחזק בהכי דלא משתעבד לוי לראובן מדר' נתן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו

יא הקשו התו' וא"ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה ומשני בחד שינוייא משום דאין אדם מוחל החוב שלו אבל השתא שאומר אמנה לא מפסיד מידי שסבר הלוה אינו גזלן וישלם לו ולא נהירא מאחר שאמר אמנה הוא ואינו חייב הוה כאלו מחלו כמו שכתבתי בפ' הגוזל בתרא סי' נ"ד בשם מהר"ם מי שאומר בודאי אינך חייב לי אינו צריך לשלם לו אפי' הוא יודע שחייב לו שכבר מחלו ואם תחלק הכא לא אמר אמנה הוא ואינו ת"ל אלא להפקיע מב"ח ה"ה אם מחל ליה נמי יאמר כך והר"ן כתב טעם אחר משום דמיכסיף ליה מקמי ב"ח שיאמר לו למה מחלת את החוב בכדי כדי להפקיע חובי ושלא לשלם לי אבל גבי שטר אמנה מצי אמר קושטא קאמר ודברים של טעם רק שאינו מספיק אלא היכא שהיה חייב לו לוי אחר שנשה מראובן אבל אם נשה לוי משמעון קודם שנשה מראובן שיכול לומר מחלתי לו קודם שלויתי ממך מאי איכא למימר אלא עיקר כמו שכתבו התוס' בשינויי בתרא מאחר דהא ר' נתן הוא שיעבוד דאורייתא אינו יכול למחול ולהפקיע חובו שלא כדין דדוקא המוכר שטר לחבירו דמכירת שטר הוא מדרבנן יכול למחול אבל לא במידי דאורייתא והא דמכירת שטר חוב מדרבנן הוא תקנת חכמים כדי שיוכל האדם למכור חובו מפני דוחקא כאשר כתב הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה לא הכריע אי כדברי הרי"ף אי כדברי ר"ת שסובר מכירת שטר חוב דאורייתא אבל בתשובה כתב שבפ' מי שמת משמע כדברי הרי"ף והא דאמרינן בפ' החובל שיכולה האשה למחול הכתובה לבעלה היינו טעמא משום שעדיין לא הגיע זמנה של החוב לגבות דדלמא היא תמות מתחילה ואין כאן שיעבוד כלל וכן דעת הרמב"ם להדיא בפ' עשירי דהלכות זכייה ואף שדעת הרא"ש אינו כן אלא בשינויי' קמא דתו' מ"מ הטור גופא פסק היכא שחייב לאחרים שאינו יכול למחול וכן דעת הר"ן וכן פסק המרדכי ובפסקי התוס' מצאתי כן משמע כשינוי' בתרא עיקר ומ"ה כל מילי שהוא דאורייתא כגון מלוה ושכירות וגזילה מוציאין מדר' נתן ואינו יכול למחול ואף מסירות כמו שכתבני בפ' דו"ה פ' י"ח אבל כל מילי שהוא חייב מדרבנן משום קנס יכול למחול ונאמן נמי בטענת אמנה במגו שיכול למחול היכא דלא שייך למימר מכסף כמו שפי' היכא