ים של שלמה על כתובות קפב

והלה אומר איני יודע פטור דלא אמרינן ברי ושמא אלא היכא דאיכא מיגו כדפיר' בסי' מ"א א"כ אפילו בלא האי טעמא דברי וברי היא לא מהימנת אלא בעדים ואיירי הכא בדליכא כתובה בקנין כגון במקום שאין כותבין או שכותבין ונאבדה והיא כותבת שובר לאותן דסברי שלא יכול לטעון פרעתי אפילו בנאבדה כמו שנפרש בפ' הכותב בעז"ה

בת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא כלומר לפי יופיה וחשיבתה ולא יותר וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה אפילו היא חיגרת או סומא וכן מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות לעשות לאיש ואיש כרצונו אמרו עליו על ר' יודא בר' אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואמר כלה נאה וחסודה ואמרינן על רב שמואל בר' יצחק שהיה מרקד אתלת' ואמר עליו ר' זירא מכסף לן סבא כלומר שמיקל בעצמו בפני ההמון והוא מזלזל בכבוד התורה לאחר פטירתו איפסיק ליה עמודא דנורא בינו לבין העם וכזה אין מראין אלא לאחד בדור או לשנים ואמר ר' זירא מהני ליה שטותא כלומר שהיה נוהג בשטותא מכאן משמע שמצוה גדולה היא עד מאוד שרבי זירא לא תלה ליה האי עמודא אלא בזכות זה מ"מ יזהר מי שהוא ראש לציבור איך ומה יתנהג שלא יתבזה בעיניהם ודבריו לא יהיו נשמעים ויצא שכרו בהפסדו והבא לטהר מן השמים מסייעין ליה

ג א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוסי מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתה כוותיה ואפילו ביום ראשון אסור אלא להסתכל בבגדיה ותכשיטיה ולא בפניה כלל ושאר אשת איש אפילו כה"ג אסור ונראה דווקא להסתכל קאמר דומיא דהמסתכל בקשת שהוא דרך עיון והבטה אבל דרך ראיה בעלמא שרי אפי' בשאר אשה ואף שמדברי הרא"ש נראה דאפילו ראיה בעלמא בפניה אסור מ"מ לא נהירא דא"כ לא תמצא לעולם מי שיכיר אם היא פנויה אם אשת איש שיוכל להעיד עליה ודוקא ת"ח אמרינן בפ' גט פשוט דלא דייק בנשים להכירה משמע הא ראייה בעלמא שרי אפילו לת"ח ושאר בני אדם דייקי אפילו להכירה ואף דת"ח אמרינן התם שאם דייק משמע משום איסור אלא שכך היא מנהג אלמא דלא אסרו אלא דרך הבטה והסתכלות בדמותה והתבוננות בצורת קלסתירה ואפילו במלבושיה אסור כה"ג כדאיתא בפ' ע"ז. וכן כתב הרמב"ן אסור להביע ביופיה של אשה והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות בה כו' משמע כמו שפירשתי ואפ"ה מי שיוכל להזהר ולהוסיף אזהרה ושמירה והוא פרוש בכל מילי דשמיא ויודע שלא יחשבו לו כיוהרא נקרא איש קדוש ותע"ב

ד ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אמרו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים ואף שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול פרשת דרכים הואי ולא ניכר שעבר מפניה אלא כאלו פינה לצד אחר שצריך לו ונראה דהשושבינים ההולכים עם החתן או הכלה לא יעבורו מלפני המת חדא דחתן ג"כ בשעתו דומה למלך כדאיתא בירושלמי למי החתן דומה למלך ועוד השושבינים לא יכווין לזלזלו בכבודו אפילו החתן מוחל ולא יהיה נראה שהוא צוה אלא משום העבירם אותם מלפני המת והקילו בו א"ל בפרשת דרכים והיכא שיש אבל בשבת וכפי מנהג אשכנזים שהולכים בבוקר בשבת אחר התפילה לבית האבל נראה דילכו השושבינים וכל עיקרי הציבור בתחלה עם החתן לביתו והאבל עם קרוביו יוצאים אח"כ מבית הכנסת וילכו לביתם אף שנאמר טוב לילך אל בית האבל מלכת אל בית המשתה שאני הכא שמצינו שמעבירים את המת מלפני הכלה וכן איתא בהגהת מיימני להדיא וז"ל והא דמעבירין את המת משמע כשיש אבל וחתן בבה"כ שהחתן ושושביניו יוצאים תחלה ושוב יוצא האבל ומנחמיו והקרובים לשניהם אם ירצו אוכלים עם החתן כי כבודו קודם ע"כ משמע דקרובים אבלים לחודא אסורים לאכול עם החתן וכן המנהג וכן נוהגים שמת בו אביו ואמו אם חל בשבת אבל בסעודה שלישית נוהגים לאכול עם החתן ואפילו הקרובים של אבל אם ירצו מותרים וכתב עוד באותה הג"ה ולמחר בהשכמה כשמוליכין הכלה לבית החתן אם יש מת בעיר מוליכין הכלה תחלה קודם שיקברו המת או ימהרו בקבורת המת קודם שיגיע הכנסת כלה ע"כ והרמב"ן הביא בתורת אדם שדוקא הכנסת כלה קודם אבל כל שבעת ימי המשתה וז' ימי אבילות אז הבראתו של אבל קודם להבראה של חתן וה"מ שיש בידו כדי סיפוק שניהם אבל אין. בידו כדי סיפוק שניהם משתה החתן קודם משום כבוד חיים וכן תנחומי אבלים קודם לשמחת חתן וכלה שנאמר טוב לילך אל בית האבל וגומר וכן כתב הטור מ"מ נראה בעיני בשבת שאינם בהבראה ואין מנחמים אותם בשבת כמו בחול אלא כעין שאילת שלום ומנהג בעלמא היא על פי המדרש פשיטא דהחתן קודם כמו שפירשתי ולא כיש מורים וראשי הוראות שמוליכין החתן עמהם והולכים לבית האבל לנחמו דבודאי עוז גדול בידם דאין להתערב אבילות בשמחה אבל מנהג יפה כשיש חינוך זכר שנולד והולכין עם החתן לאותו בית בשבת לבקרו והוא במקום אותו סעודה שרגילין לטעום שם בלילי שבת והוא מצוה רבה כמו שכתב מהרא"י בת"ה והבאתי במרובה בסי' ל"ו והוא מנהג אשכנז ומצוה היא בידם אבל לא בע"א כלל

ה ת"ר מבטלים ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר' יודא בר' אלעי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין שם כל צרכו וכמה צרכו חד אמר י"ב אלפי וחד אמר י"ח אלף וחד אמר שיהיו אנשים הרבה שיגיעו משער העיר עד הקבר ולית הלכה כוותיה אלא כרבי יוחנן דאמר עד ס' רבוא ויהיב טעמא למלתא דנטילתה כנתינתה מה נתינתה שנתנה לו התורה בסיני שכל הנשמות היו לשם ס' רבוא אף נטילתה של התורה בס' רבוא וכן פסק הרמב"ם כוותיה ומסיק ה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני עם תלמידים אחרים אין שיעור אפילו יותר מס' רבוא ומשמע מכאן שחובה הוא לבטל ת"ת למאן דקרי ותני מפני הוצאת המת מדמדמה נטילתה כנתינתה והא דנקט רבי יודא בר אלעי לחוד אדרבה אני אומר ראייה משם דהא אפילו ר' יודא בר אלעי שהיתה תורתו אומנתו אפ"ה היה מבטל ואי לאו דחובה הוא לא היה מבטל מאחר שתורתו אומנתו ולאו דוקא מת מצוה אלא כל מת סתמא קאמר והא דנקט במגילה פ"ק מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף לאו דוקא אלא אגב מילי אחרינא דהתם נקט מת מצוה וכן פי' התוס' והרא"ש והא דאמרי' בפרק אלו מגלחים מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה וה"מ דליכא חברותא אבל איכא חברותא מותרים השאר פי' כשנחלקו בני העיר לחבורה שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמם וסתמא קאמר משמע אפי' למאן דקרי ותני היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאת המת כולם בטלים מת"ת למאן דתני וקרי אבל שאר מלאכות בלא ת"ת כולם בטלים בשעת הוצאה אפילו למאן דלא קרי ותני וכן קודם הוצאה אי ליכא חברותא שמיוחדים או קברנים ממונים על כך כולן בטלים דלא מחלק בפרק אלו מגלחים בין מאן דתני וקרי לאינו קרי ותני רק הכא גבי ת"ת הוא מחלקינן ואוקמי אקרי ותני דוקא לענין הוצאות עי"א כל זמן שמוטל לקוברו אין מבטלין ת"ת בעבורו אפילו קרי ותני רק שיש בו כדי צרכו אפי' אי ליכא חברותא דמן הסתם היכא שיש יורשים אין צריך לשאול אחריו דבודאי הם ישתדלו למורישן כל צרכי הקבורה אבל היכא שאין לו יורשים או עני וג"כ ליכא חברותא דהיינו ממונים או מיוחדים לכך צריך לבטל מת"ת עד שיהיה לו כל צרכיו דהיינו שיהיה מעסקי' אחרים זולתו והיכא דלא קרי ותני כתבו הגאונים דבעשרה נקרא כל צרכו וסגי בהכי ואין צריך לבטל תורה בהוצאות המת וכן כתב הרמב"ם דמסתברא דסגי בעשרה דיכולי' לומר קדיש וברכת אבלי' ואיכא שורה ובאשה כתב הרא"ש דדינק כקר כקר ותני כיון שאינו מצווה על הלימוד אין לאזולי בה מפני חסרון לימודה מאחר שמשגחת על לימוד בעלה ובניה מצוה לכבדה כדאיתא בפרק הי' קורא גדול הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות וגו' במאי זכיין באקרויי בנייהו בי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ומנטרין לגברייהו עד דאתי מבי רבנן ואמרו נמי כן יתן לידידו שינה אלו נשים של ת"ת שמנדדות שינה בעולם הזה מכל הלין משמע דוקא באשת ת"ח דקרי ותני אבל באשה אחרת לא עדופי מבעלה ומ"מ ודאי נראה אם היא אשה חשובה ובעלת צדקה וגומלת חסדים לפי יכולתה ורשותה ואית לה שמא במתא ראוי לכבדה כי עומדים מפני גומלי חסדים כמו מפני לומדי תורה כדאיתא בירושלמי סוף מסכת בכורים הלין דקיימי מקמי מיתי לא קיימא אלא מקמי דגומלי חסד ומצינו במדרש שחכמי התורה היו מכבדים בעלי צדקה והיו מושיבם ביניהם ושיעור ההוצאה היינו ללות את המת לפחות ד' אמות ונהגו בגולה עד קצה רחוב היהודים ודוקא אדם בינוני אבל אדם ידוע שהוא רשע אסור להתעסק בקבורתו וק"ו שלא לבטל לימודו בעבורו ותינוקת של בית רבן אין מבטלים מלימודם אפי' למאן דתני וקרי דאפילו לבניין ב"ה אין מבטלים אותם מלימודן ק"ו להוצאות המת שהוא לכבוד המת בעלמא ומ"מ נראה דוקא למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני פי' שימוש ת"ח ומלמד עם אחרים דאין לו שיעור אפילו תינוקת ראוי לבטלן לכבודן

ו אמרינן בירושלמי בפרק אלו עוברים נמנו בעליות בית ארוס בלוד התלמוד קודם למעשה רבי אבהו שלח לר' חייא בריה ללמוד בטבריה שלחו ואמרין ליה גומל חסדים הוא שלח ליה המבלי אין קברים בקסרון שלחתיך לטבריא כבר נמנו בעליות בית ארוס התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרן הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעש' קודם לתלמוד מכאן נראה כל מידי דאית ביה מצוה אם אין שם מי שיעשה דראוי לבטל ת"ת ממנה ובפרט בזמן הזה שאם יראו ההמון שיקילו במצוה לא ידונו אותו זכות אלא כמתרשלות מן המצוה וישאו ק"ו בעצמם להרע ולהטיב לא ידעו ובפרט האידנא שיש בעו"ה כמה עונות בשנה שמבטלים מת"ת בלאו מצוה דאין נמצא האידנא שיעסוק בתורה כל ימיו בלי בטול זמן והבא לטהר יראהו לו מן השמים הדרך הנכון

ז ומודה רבי יהושיע באומר שדה זו של אביך היתה ונקחתיה ממנו שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה של אביו אפילו בשעת שאמר לו שדה זו של אביך היתה לא היו עדיין עדים מעידים והוא ג"כ לא תבע אותו אפילו הכי אינו נאמן עד שיביא ראיה שלקחה הימנו ואף דמתניתין איירי שהיורש לא ידע שהיתר