ים של שלמה על כתובות קעח

בין ע"י ב"ד אפילו אם ידינו תקפה עליה' מ"מ אין מוחים בידם ודוקא קודם שנהגו דת יהודית בגדלות אבל אם הגדילו ונהגו דת יהודית בגדלות ולא מיחו שוב אין יכולים למחות ודינם כישראל משומד לכל מילי ורי"ף הביא הא דרב הונא בפ' החולץ ולא הביא הא דרב יוסף אם הגדילו ותמה עליו הרמב"ן והרא"ש ולי נראה דמלתא דפשיטא הוא דיכולים למחות דאין זכין לאדם בעל כרחו ועוד הך זכי' מדרבנן הוא. דהא לקטן אין שליחות וזכיי' משום שליחות איתרבי כמ' שפי' התוס' פשיטא שיכול למחות ונראה הא דהגדילו אין יכולים למחות היינו שנודע להם שגיירו אותם הב"ד או אביהם אבל אם הי' קטנים מאד ולא זכרו דבר ממה שגיירו ואח"כ כשהגדילו נודע להם הדבר יכולים למחות אף אחר שנהגו דת יהודית כמה שנים כל זמן שלא ידעו מגיירות והיכא שבא ישראל על הגיורת שנתגיירה פחות מבת ג' שנים לא יהיבנא לה קנס שמא תמחה בגדלות ותאכל בגויית אלא מניח הקנס ובושת ופגם וצער ביד ב"ד עד שתגדיל ואי לא תמחה בגדלות אז יהבינא לה כן הוא מוכח בגמרא לדברי ר' יוסף וכן פסק הרמב"ם פרק י' מהל' מלכים אבל לענין כתובה מי שנשאת בקטנותה פסק מהרי"ח דיהבינן לה כתובה אף בקטנות קודם שגדלה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והיינו טעמא שפסק כרבא נגד אביי שכן ס"ל בסוגיא ולא נהירא דלא אמרינן בגמרא הכי אלא דרבא לא בעי לאקשויי לרב יוסף דקאמר יכולים למחות מכתובה דשמא מ"ה יהבינא לה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"ה פריך ליה מקנס אבל לפי האמת שהשיב רב יוסף דיהבינא לה לכי גדלה בין על קושיא דקנס שהקשה ליה לרבא בין על קושיא דכתובה שהקשה ליה אביי כן הלכה דלא יהבינא לה אלא לכי גדלה וכן פסק הרמב"ם להדיא בין לענין כתובה בין בקנס של אונס או מפתה בקטנות שיהי' הכל תחת יד ב"ד עד שתגדיל ולא תמחה ומהכא שמעינן להדיא שישראל מותר בגיורות קטנה ולא חיישינן שמא תמחה והוי גוי' למפרע ומהרי"ח פסק שאף בת ישראל שרי להנשא לגר קטן ולא נראה לי דבשלמא גבי גיורת קטנה מאחר דתיקנו לה רבנן נישואים לקטנה לא חלקו בענין אבל קטן דלא תקינו ליה רבנן נישואים אלא דלא חשבינן לי' כבעילת זנות גבי גר לא שרינא לכ"ע מאחר דאיכא ריעותא ועוד גיורת מסתמא תחת בעלה לא תמחה מה שאין כן באיש וחיישינין שמא ימחה

לו מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת ג' וקטן פחות מבן תשע שנים שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתה מאתים דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה ופליגי בגמרא הא דקטן בא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ ומתניתין דפלגינהו לתרתי הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום כאלו נותן אצבעו בעין דמיא אבל קטן שבא על הגדולה עשאה כמוכת עץ ומוכת עץ גופא פליגי בה ר"מ ורבנן ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר ומתניתין פלגינהו לתרתי וכ"ע מודה בקטן שבא על הגדולה דלא עשה ולא כלום וכתבו הטור והרא"ש דאיירי דלא השיר בתולי' דאי השיר בתולי' לא גרע ממוכת עץ והלכ' כשמוא' דלא חשיב ביאתו ביאה ושריא אף לכ"ג אף דהלכ' כרב באיסורי מ"מ עיקר פלוגתייהו איקבע לענין ממון אם יש לה כתוב' והלכ' כשמואל בדינא וגם פשטא דמתניתין דפלגינהו לתרתי מסייע לשמואל וכן פסק הרמב"ם והרא"ש ומדברי התוס' נראה היכא דבעל בהטי' ולא השיר בתולים דכתובתה מנה מדאיירו בקטן שלא השיר בתולים ומ"ה כתובתה מאתים לשמואל דביאתו אין ביאה הא גבי גדול הוי ביאה וכתובתה מנה דחשבינן לה כבעולה וק"ו בהטי' ממש שמצינו נמי גבי כ"ג פרק ג' דחגיגה דאי בעיל בהטי' פסולה לכהן גדול ונ"ל דאף הערה בה חשבינן כבעולה לענין כתובה דהוי כביאת קטן שהוא בן ט' שנים שלא השיר בתולי' דהוי בעולה כ"ש העראה שהוא הכנסת העטרה שאז משיר הבתולים כדמשמע בפ' סורר ומורה ואפילו לא השיר הוה כביאת בן ט' שלא השיר הבתולים והיכא דנבעלה שלא כדרכה נראה לי דלענין כתובה חשבינא לה כבעולה ומן הסברא הוא דהא נפגמה בבעולה ואף דלענין קנס ונערה מאורסה אפילו באו זה אחר זה שלא כדרכה כולם חייבים והיינו משום דעדיין בתולה ממש היא אבל כתובה דתקנו רבנן או מה שכתוב בתורה ישקול כמוהר הבתולים היינו דווקא מה שנותנים לבתולות שמשמרת עצמם מכל צדדים דומיא דבתולה הנאמר גבי רבקה ואיש לא ידעה דאי לאו הכי א"כ זונה המפקרת עצמה שלא כדרכה תהא לה כתובה מאתים ומאחר שהשכל גוזר שלזו אין לה מאתים א"כ אין חילוק בין מפקרת לפעם אחת למפקרת כמה פעמים וכן לא מחלקינן בין אונס בין ברצון גבי שלא כדרכה כמו נבעלה כדרכה ותדע דאפילו מאן דממעט בוגרות לכה"ג ולא חשבינן לי' כבתולה מ"מ לענין כתובה פשיטא דאית לה מאתים אלא משום דהכל תלוי בפגימה וזו הואיל ולא נפגמת וחשבינן לה כבתולה ומוכת עץ אף שג"כ לא נפגמת בבעילה מ"מ מאחר דאתעביד בה מעשה והטי' כל בתולי' אין שם בתולה עלי' וממילא גבי שלא כדרכה אף דלא ממעטת מבתוליה כמו גבי קנס מנערה המאוחרת וכן לגבי ג"כ צר צריכין אנו למדרש מבתולי' למעט שלא כדרכה אבל מבתולי' לחוד לא ממעטינין מ"מ הכא שנבעלה לית לה מוהר בתולות וליכא למימר דע"כ איתקש כתובה לקנס דכתיב ישקול כמוהר הבתולות זה אינו דהא בוגרות לית לה קנס ויש לה כתובה וכן הכנסת העטרה לאותן דלא מחייבו בפרק הבא על יבמתו בקנס ומסתמא לענין כתובה הוה כבעולה דהא השיר בתולי' כדמוכ' התם ואף אם לא השיר לא גרע מביא בן ט' בשלא השיר בתולי' דביאת' ביא' ועושה בעול' כדפרישת ודווקא לענין כתובה אבל לאסורה עליו פשיטא שאסורה לו גבי אשת כהן היכא שנבעלה שלא כדרכה אף שכתב הרמב"ם והטור כל שכתובתה מנה לית לה טענת בתולים משמע אפילו לאוסרה עליו מ"מ האי כלל לאו דוקא הוא דהא נשאת לראשון ויש עדים שלא נסתרה אפ"ה כתובתה מנה ולאוסרה עלי' באשת כהן מצי לאוסרה עליו בטענת בתולים כדפרישת בסימן ל"ד ואלו החילוקים צריכים עיון רב כי הדין משתמיע בין בוגרת ומוכת עץ ולא כדרכה בין כ"ג ובין קנס ומוציא שם רע ובין מוהר הבתולות והנראה בעיני כתבתי

לז אמר רבא בין הכיר בה שהיא מוכת עץ בין לא הכיר בה מאתים ולרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה וכן הלכתא כרבא בהאי דהדר בי' ממאי דאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום והלכה כרבנן דר"מ אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אין לה כלום כדתנן לקמן הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות ומקח טעות לגמרי משמע ולא כלום וכן הלכה והא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה איירי כשהוא מודה שבתולה היא או שטוען פ"פ מצאתי והיא מכחישתו שנאמן להפסיד כתובתה אפילו היכא דאיכא ס"ס ואינה נאסרת עליו כדפי' לעיל סי' כ"ו

לח מתניתין האוכל אצל חמיו ביהודה ומתייחד עמה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים תניא א"ר יהודה ביהודה בראשונה היו מיחדים את החתן ואת הכלה קודם כניסת לחופה כדי שיהא לבו גס בה ובגליל לא היו עושין ביהודה בראשונה היו מעמידין שני שושבינים אחד לו ואחד לה למשמש את החתן ואת הכלה ובגליל לא היו עושין כן פי' ומשמש במעשיה שלא ינהגו מנהג רמאות החתן יאבד בידים מפה הבתולים והיא שמא תביא מפה שיש עלי' דם ממקום אחר והא דאמרינן ביהודה היו מיחדים את החתן ואת הכלה כו' א"כ מאי צריך למשמש הלא אינו יכול לטעון כלל ופריך בגמרא ומשני מקומות יש ביהודה שמיחדים ואינו טוען טענה כלל ויש שאינם מיחדים וטוען טענת בתולים ומשמשין אותם ומסיק וכל שלא נהג מנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים ופריך אהייא קאי כל שלא נהג אילימא ארישא דמיחדים כל שנהג מנהג זה מבעי ליה ואלא אסיפא דמשמוש כל שלא משמש מבעי דשלא נהג משמע שקאי אחתן ואם החתן לא נהג משמוש בכלה כ"ש שיכול לטעון מאחר שהם משמשו אותו שלא נהג רמאות והוא לא חש למשמשה מפני רמאות אמר רבא ה"ק כל שלא נהג מנהג גליל בגל"ל שאינם מיחדים אלא נהג מנהג יהודה בגליל כלומר שהי' מיחד עמה לא יכול לטעון דלא תימא מאחר שנוהגים בגליל דלא מיחדים כלל אף שזה יחד באקראי בעלמא מסתמא לא חציף כולי האי קמ"ל דלא יכול לטעון טענת בתולים היכא דיחד ונראה מדלא תני איפכא כל שנהג מנהג גליל ביהודה שיכול לטעון ש"מ ביהודה לעולם לא יכול לטעון דאין אפטרופוס לדבר זה וחיישינן שמא יחד א"ל שיש עדים ברורים שבוודאי יודעים שלא יחד עמה רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש ופי' התוס' דרב אשי לית ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומ"ה אינו נאמן א"ל משמש וחיישינן לרמאות ואני כבר כתבתי בסי' כ"ו דכ"ע אית להו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל דנאמן בטענה פ"פ וטענת דמים כשהיא מכחישתו דחזקה אין אדם טורח בסעודה כו' ולית מאן דפליג ואם איתא דרב אשי פליג לעיל הוה ליה לאפלוגי והכא שלא יכול לטעון משום שנהגו למשמש החתן והוא שינה המנהג אלמא דאיכא רגלים וידים מוכיחות דאיכא רמאות אפילו אין אנו יודעים להדיא שהוא שינה במזיד אלא שנשתנה בדבר שלא משמשו אותה אנו תולין שבגרמתו נשתנה ורמאי הוא אבל היכא שאיכא עדים שהוא ביקש מהם שישמשו אותה והם לא רצו איהו דאפסידו אנפשייהו אבל בגליל ובכל שאר ארצות שאינם נוהגים למשמש יכול לטעון כדאמרינן לעיל בפרקן להדיא דדוק' האוכל אצל חמיו ביהוד' הוא דאינו יכול לטעון הא בגליל ובשאר ארצות יכול לטעון כו' אע"פ שאין נוהגים שם משמוש וכן כתב הרא"ש בשם ר"ת ועיקר

לט אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהן כתובתה מנה ב"ד של כהנים היו גובים לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בם חכמים תנא ואלמנת כהנים מאתים זוז פי' התוס' והרא"ש לאו דאיירי שכתב בלשון תוספות דאז אפילו מאה מנה יכול להוסיף אפילו בלא כהנים נמי אלא שתקנו לבתולה בת כהן ד' מאות זוז דחזי לכי והוה ככתובה מעלייתא ונ"מ אי אבדה כתובתה גובה בתנאי ב"ד ד' מאות זוז ואר"י אמר שמואל לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחת המיוחסות בישראל אם רוצים לעשות כדרך שהכהנים עושים כלומר אם יש תקנה