ים של שלמה על כתובות קעז

מתוך דבריו וירגיש דפעמים אדם לא קים לי' כדי שתהי' מותרת לו אם ירצה אבל אם הי' משיב יודע אני שבודאי לא הטיתי ובודאי פ"פ מצאתי הי' אוסרה עליו אם היא אשת כהן או פחותה מבת ג' שנים א"נ איירי באשת ישראל ולא בא בעלה אלא להפסיד כתובתה ור"ג בא עליו בדרישה וחקירה אולי יגמגם ויודה שאינו בקי בפ"פ או תנוח דעתו ויקיימה בכתובתה הראשון א"ד א"ל ר"ג שמא במזיד הטית ועקרת לדשא ועברה פי' הדלת והבריח ונראה בעיני הא דא"ל שמא במזיד הטית אינו חשש שמא בכוונה בא עלי' בעלילה לאוסרה או להפסיד כתובתה דא"כ בוודאי לא מהני בדיקות של ר"ג נגדו דבוודאי יטעון ויאמר לא הטיתי אלא ה"פ שמא במזיד כלומר ברוב כח הבעילה לא הרגשת בדוחק מתוך רוב מהירות וכח התשמיש וכן כתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל שואלין אותו שמא הטית ומתוך כך נראה לך כפתוח או שמא לא בעלת בנחת אלא בכח ומתוך כך לא הרגשת בדוחק ונראה לך כפתוח ואל תשגיח ברמב"ם של דפוס שכתוב בו שמא בעלת בנחת אלא ט"ס היה בספר הנעתק וכך ראוי להיות שמא לא בעלת כו' והר"ן ג"כ הביא הרמב"ם באותו לשון של טעות וז"ל והרמב"ם כתב או שמא בעלת בנחת הרבה יותר מדאי ועוד לשון בנחת אינו נופל על לשון מזיד האמור בתלמוד אלא לשון כח ומהירות [חסר כמה תיבות] והיכא שהוא משיב לא כי אלא וודאי פ"פ מצאתי נאמן לכל מילי כדפי' וכן עיקר

ל ההוא דאתא לקמיה דר"ג בר ר' א"ל בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' עדיין בתולה אני א"ל הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה השיבו אותן במקום התורפה על פי חביות של יין והיו מריחין לה לפיה אם נכנס בה ריח היין מלמטה למעלה דרך פ"פ לבתולה לא הי' ריחה נודף לבעולה הי' ריחה נודף אף לזאת השיבה ולא הי' ריחה נודף א"ל זכי במקחך עדיין בתולה היא והא דלא בעי מעיקרא סבר גמרא הוי שמיע ליה מעשה לא חזינ' אולי לא קים לי במילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל ונראה האידנא לא שרי לבדוקי דדלמא לא סלקא מילתא שפיר על בורי' דלא בקיעין אנו בכך אלא מתחילין ע"י ב' שפחות אם אפשר אי אתרמי שפיר אח"כ מושיבין וכן פסק הטור בשם רמ"ה וכן דעת הרמב"ם שכתב סתמא בודקים אותה ולא כתב בביאור הבדיקה לפי שאינו ראוי לבדוק א"ל כי אתרמי כבר מילתא או ר"ל שחוזר ובועל ע"י עדים ר"ל שהם מכינים לו הסודר ומיחדים אותם בחדר ובועל וזו היא הבדיקה שבודקים אותה וכך ראוי לפסוק ומהא דאמרינן נן בסוגיא גמרא הוי שמיע ליה מעשה לא קחזי מצאתי כתוב דמוכח מי שקבל דבר מרבותנו בלא ראי' לא יסמוך על שמועתו להקל אלא להחמיר

לא ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל ר' בעלתי ולא מצאתי דם א"ל בתולה שלימה נבעלתי אלא ממשפחת דורקטי שהוא דור קטוע אני שאין להן לא דם נידה ולא דם בתולים בדק בקרובותיה ומצא כדבריה א"ל לך וזכי במקחך אשרך שזכית לאותה משפח' שלא תיתי לידי ספק נדה ר' חנינא אמר תנחומין של הבל ניחמו דתני ר' חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפה לאשה ותנא בשם ר"מ אמרו כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין איתמר רב ירמיה אמר זכה במקחך א"ל משום דלא אתא לידו ספק נדה ופליג אר' חנינא דאמר תנחומין של הבל ניחמו ור"י בר אבון אמר לא ניחמו תנחומין של הבל אלא נתחייבת במקחך א"ל להדיא ומדלא הביא הרי"ף והרא"ש הך שקליא וטרי' משמע דלא פליגי לענין הלכתא דאף לר' חנינא לא יכול לומר הטעוני ומקחי טעות הוא אף שאשה שדמיה מרובים כו' מ"מ גם זו ראויה להוליד ואין כאן מקח טעות

לב ההוא דאתא לקמיה דרבי א"ל ר' בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' בתולה אני ושני בצורת הוה וראה ר' שפניה שחורים מחמת הרעבון וציוה עליה להכניסה לבית המרחץ והאכילוה והשקוה אותה עד שחזרה לקדמותה והכניסה לחדר ובעל ומצא דם א"ל רבי לך וזכי במקחך ובס"א גרסינן פניהם שחורים והכניסם למרחץ והאכילם והשקם כו' ולא דווקא שצריך איהו לכך אלא אפשר אגב דידה עביד ומעשה דרך צדקה בעלמא הוי וברי"ף גרסינן אלא בשנת בצורת הוא ומשמע שהיא אמרה כך ואפשר שמעשה כך הי' אבל לפי פסק הלכה אפילו אינה נתנה טעם לדבריה למנה לא מצא דם אלא טוענת יודע אני בעצמי שבתולה הייתי ובעילה זו שיבעל היא בעילה ראשונה הב"ד חוקרין אחר הענין אם יש בה צד חולי או רעבון שאפשר לתלות בה מחמת יבש לחלוחית שבה מאכליה ומשקיה ומ וממתינין עד שתתרפא ותבריא לבעילה פעם שנית וכן כתב הרמב"ם והטור

לג גרסינן בפרק אלו נערות סי' וא"ו החרשת והשוטת והבוגרות ומוכת עץ אין לה טענת בתולי' הסומ' והאיילנות יש לה טענת בתולים ולא אמרינן דחובטות בקרקע ואינה מראה לאמן וה"ה לחגרת וכן פסק הרמב"ם ולית הלכתא כסומכוס משום ר"מ דאמר סומא אין לה טענת בתולים ם וכן איילנות יש לה טענת בתולים ולא אמרינן דלית לה דם אלא אית לה ופריך התוס' ובוגרות אין לה טענת בתולים והאמר רב במסכת נדה בוגרות נותנין לה לילה הראשון ובועל כמה בעילות ותולים בדם בתולים לפי משנה ראשונה אלמא אית לה טענת בתולים דאי לית לה אמאי נותנים לה לילה הראשון הא דם נדה הוא ומשני אי דקא טען טענת דמים ה"ל הב"ע דיש לה דקא טעין טענת פ"ע מצאתי פי' אי דקא טעין לא מצאתי דם נאמן לאוסרה עליו ולהפסיד כתובתה דכל בוגרות יש לה דמים אלא דקטעין טענת פ"פ דבטענה זו אינה נאסרת ואינה מפסדת כתובתה דדרך הבתולה כשמגיעים לימי הבוגרות אבריה מתפרקות ואף שיש לה דמים הפתח פתוח ור"ח ורי"ף גרסו איפכא אבל כמו שכתבתי הוא גרסת רש"י וכן דעת הרמב"ן וכן משמע בירושלמי דאמר בוגרות כחביות פתוחה דמיא וכן כתב הרמב"ם וז"ל יש גאונים שהורו שהבוגרות אין לה טענת דמים ויש לה טענת פ"פ ואין דרך התלמוד מראה דבר זה וטעות היו בנוסחאות שלהם וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי כמו שבארנו ור"ח כתב שמוכת עץ נמי בבוגרות לפי גרסתו דאין לה טענת דמים אבל יש לה טענת פ"פ ואנו סוברים דאפי' טענת דמים אין לה וכ"ש פ"פ וכן דעת הרמב"ם והטור והא דהחרשת והשוטה אין לה טענת בתולים לפי שהב"ד טוענים בעבורה שמא נאנסה תחתיו או מוכת עץ היא ועל זה נאמר פתח פיך לאילם והרמב"ם השמיט דין זה ואפשר לפי שלא תקנו לה כתובה לחרש ולשוטה לא תקנו אפילו נשואין כדאיתא בפרק חרש ומ"מ כתבתי לשם דשפיר אשכחן בהו נשואין וכתובה

לד מתניתין בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חליצה מן האירוסין כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים הגיורת והשבייו' והשפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים אבל בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואים כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים:

ואפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון או שהיא מודה שלא נבעלה לראשון אנו אומרים שבחזקת בעולה לקחה וכן איתא בברייתא להדיא לקמן והיינו טעמא שאנו אומרים דעתו שהוא סבר שהעדים או היא לשבחה היו אומרים כן וכן פירש התוס' ועיין לקמן פרק ג' סי' ו' אבל לענין איסורא היכא דהוי אשת כהן או קבל אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים אפילו אשת ישראל ועדים העידו בוודאי שלא נסתרה או שהיא מודה שלא נבעלה עם הראשון נאסרה לו. אם לא שטוענת מוכת עץ הייתי או נאנסה תחתיו כדפרישת לעיל. ובגמרא פריך למה אין לה טענת בתולים ליחוש שמא תחתיו זינתה ומשני בשקידש ובעל לאלתר פירש שלא פרשה ממנו משעת קידושין עד שהכניסה לחופה ובעל דליכא למימר שזינתה תחתיו ופי' התוס' דהכי פריך אמאי אין להן טענת בתולים כיון דבעלמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלום והכא אית לה מנה א"כ מחזיקים אותה בעולה מבעלה הראשון א"כ הוא סבר בחנם אטרח לב"ד ואטעון טענת בתולים שבוודאי לא יאסרוה עלי ולכך הי' לנו להפסיד כתובתה כדי שיבוא לב"ד ויטעון ולא יטעה שהיא מותרת לו ואפילו באשת ישראל הי' לנו להפסידה גזירה שמא יראה כהן שזו לא תאבד כתובתה ויסבור שאינה נאסרה לעולם אף כשיבא לב"ד ולא יבא לב"ד ומ"ה משני בשקידש ובעל לאלתר משמע לפי' כשלא בעל לאלתר יש לנו להפסיד כתובתה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולם לא חילקו בזה ש"מ דלא ס"ל וכן נראה דאי אפשר שיקשה התלמוד וליחוש שמא זינתה וכו' ועיקר קושיא תהא קאי על הכתובה ומכח גזירה ועיקר חסר מן הספר ואין דרך התלמוד מראה כן וגם מנא ליה למקשן למפרך וניחוש כו' דלמא לעולם לא גזרינן כלל לומר שמתוך כך יטעה כו' ע"כ נראה דכפשוטו פריך אתנא דברייתא כנסה הראשון לשם נישואים ויש עדים שלא נסתרה עמו אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה הראשון ש"מ דקפסיק למלתא דבשום ענין לא יכול לטעון בין לענין כתובה בין לאוסרה עליו מדקיהב טעמא למלתא שהרי כנסה ראשון והלא כבר אנו יודעים שכנסה הראשון כדתניא ברישא כנסה הראשון לשם נישואין ואין זה כנתינת טעם למלתא אלא ש"מ דקפסיק למלתי' כלומר אין כאן טענת בתולים לא לממון ולא לאיסור שהרי כנסה ראשון והשתא פריך שפיר מאיסורא אמאי ק ניחוש כו' ומשני כשקידש ובעל לאלתר וכמו שהשני קדשה וכנסה לאלתר כך הראשון נמי כנסה לאלתר דאל"כ איכא למיחש שמא, זינתה תחת הראשון ונאסרה על השני משום זונה כמו שפי' התוס' והשתא שפיר קאמר שהרי כנסה הראשון כלומר מיד אחר הקידושין ואחר שכנסה ליכא למיחש אפילו אם לא מת לאלתר מאחר דאיכא עדים שלא נסתרה עמו א"כ איכא נמי עדים שלא נסתרת עם שום אדם דבהכי מיירי שהעדים ראו וידעו שלא נסתרה אפילו עם בעלה מיום חופתה עד שמת

לה אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד היכא דאית ליה אב פשיטא שיכול האב לגיירו דניחא ליה במאי דעביד אביהו אלא אפילו בלא אב כי בא להתגייר מעצמו או אפילו אין לו דעת כלל ואמו הביאתו להתגייר עמה מגיירים אותם הב"ד ומטבילים אותם כדרך שמגיירים לגדול כי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמר רב יוסף אם הגדילו יכולים למחות פי' בין שנתגייר ע"י אביו