ים של שלמה על כתובות קעו

דקבל אבי' קדושין פחות מבת ג' ועכשיו היא גדולה ופיתוי פיתוי ואינו אונס הלכך לא הוי אלא חדא ספיקא שמא באונס שמא ברצון אחר שהגיע לי"ב שנים ויום אחד שעכשיו היא גדולה לאפוקי היכא [כאן היו חסר ד' תיבות] והיא נאסרת והיינו דס"ל לרש"י פתוי קטנה אונס כדאיתא בהבא על יבמתו וכן דעת התוס' ולא חשבינן ליה כס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק זינתה בקטנות דהאי ס"ס שם אונס חד הוא והוי כחדא ספיקא והרמב"ם כתב בהלכות סוטה דאפי' קטנה שזינתה ברצון נאסרה מאחר שאבי' קבל בה קדושין ודווקא' גבי קטנה בת מיאון אין לה רצון ואפילו לכהונה לא נפסלה ותימא הא אמרינן להדיא בפ' ד' אחין דפיתוי קטנה אונס הוא ומשרי שרי בישראל וממילא אי איירי בקטנה בת מיאון א"כ אפילו לכהונה שרי' אלא בקטנה דאורייתא ואל תשגיח בדברי המגדול עוז שרצה ליישבו ולא ראה באור השכל כמו שכתבתי עליו בהחובל והמ"מ כתב אולי לשם דרך דיחוי קאמר התלמוד ובמסקנא אינו כן ותימא לי הלא בפ' הבא על יבמתו פסק רבא שהוא בתרא להדיא גבי כהן לא ישא קטנה דחיישינן שמא תזנה אבל בישראל משרי שרי דפיתוי קטנה אונס וכן חולק עליו הראב"ד והר"ן והא דאמר ר"ל בפ' נערה המוציא ש"ר על הקטנה פטור דנערה מלא כתיב כו' ואי דפיתוי קטנה אונס הוא פשיטא דאין כאן הוצאת ש"ר י"ל דקמ"ל אפי' באשת כהן ומאחר שמותרת לבעלה א"כ ק"ו שלא הפסידה כתובתה ומ"מ נראה שאם רוצה לגרשה וליתן לה כתובה הרשות בידו ואינו עובר על חרם ר"ג שגזר שלא לגרש בע"כ מאחר דזילא ביה מילתא ומאוסה עליו וג"כ פוגמת משפחתו שכל ימיה לא תצא מכלל רינון היא ובני' ומש"ה נראה דאפי' בנשואין שתקנו רבנן דאע"פ שמותרת אפילו לכהן כמו שכתב הרמב"ם מ"מ משום טעמא שפרשתי יכול להוציאה אף בע"כ דאין לך מום גדול מזה מה שנמצא מזנה תחתיו ואדעתא דהכי לא נסבה והכי תקינו לה רבנן נשואין להיות כא"א לכל דבריו ואיהי דאפסיד אנפשה כי אינו דומה לאונס ממש. כתב הטור שאפי' נתיחדה עמו תחילה ואח"כ טוען טענת בתולים מ"מ כיון שאומר ברי לי שלא בא עליה שוי' לנפשו חתיכה דאיסורא

כה כתב הרא"ש בשם ר' יונה הא דאמרינן דנאמן לאוסרה עליו היינו במכחישתו ואומרת שבתולה היתה או בשותקות אבל אם אמר' אמת שפ"פ ונאנסה תחתיו באשת ישראל נאמנת ומותרת לו אף שהוא ספיקא דאורייתא מפני שהיא טוענת טענת ברי והוא טוען טענת שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון וברי ושמא ברי עדיף והסכים עמו הרא"ש בראי' וכן הר"ן והטור ונ"ל אפילו טוענת מוכת עץ שרי לי' ולא אמרינן אי איתא דקושטא הוה טוענת מתחילה קודם בעילה מאחר שאין גנאי בדבר וא"כ לענין איסורא נחמיר זה אינו דנוכל לומר דסברה לא ירגיש בכך כי לפעמים פתחה צר וכן שמעתי שיכולין הבתולות שנבעלו לרמאות בעליהן ודומים לו כבתולה וכן פסק התוס' דאנן לא טענינן לה מוכת עץ לשרי' לבעלה מאחר שהיא בעצמה לא טענה אלמא היכא דהיא טוענת מותרת לו

כו אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסיד כתובתה וק"ו טענת דמים היכא שלא מצא כלל ואיירי בין באשת כהן בין באשת ישראל אף שלא נאסרה עליו מ"מ כתובתה הפסידה וכדאמר רב נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ונראה דהאידנא שכל טורח הסעודה על אבי הכלה כגון בארץ אשכנזי לית לי' חזקה וא"כ חזקה דגופא עדיף מחזקת ממונו אפילו בברי. וברי דהולכין אחר הרוב דבתולה נשאת וחזקה דגופא וכן כתב הרשב"א להדיא ודבריו ישרים ודוקא היכא שמכחישתו או שותקת אבל אי אמרה נאנסתי תחתיו או מוכת עץ נעשית תחתך פשיטא דמהימנה לענין ממון לכ"ע אפילו [חסר תיבה א'] ספיקא וכתב הרמב"ם והוא מחרים סתם על מי שטוען שקר לחייבו ממון ומדלא פליגי אמוראי אהא שמעתתא משמע דהכי הלכתא וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורוב האחרונים ומה שכתבו התוס' דרב אשי דלקמן פליג ליתא כאשר אפרש בסי' ל"ה וכתבו הגאונים דוקא למנה ומאתים האמינהו אבל לא לתוספת דמנפשו כתב וכן דעת הרי"ף ולא כדעת הרשב"א שמחלק בין פ"פ לטענת דמים אלא לעולם אינו נאמן על התוספת א"ל בראי' ברורה כמו שכתבו הרמב"ם וכן דעת הר"ן ואף הרא"ש שכתב שנראה לי' מכח סברא אף לענין תוספת מ"מ אינו חולק עליהם והטור יוכיח שלא הביא אלא דעת הגאונים ומ"מ יכול להשביעה בנקיטת חפץ שהיתה בתולה ואח"כ תטול התוס' אבל היא אינה משבעת אותו על עיקר כתובה שלא ראה בתולים שנאמן בלא שבועה לפי שחזקה שאין אדם טורח כו' אבל תוכל להחרים על מי שטוען עלי' שקר כן כתב הרמב"ם בשם הגאונים וכתב עוד הרמב"ם ואם רוצה נקיימה אחר שהפסידה כתובתה חוזר וכותב לה מנה לפי שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה ונפל מחלוקת בין הגאונים יש שפסקו כתובת אשה דרבנן כדמשמע הכא להדיא ויש שפסקו כתובת אשה דאורייתא דהלכה כרשב"ג במשנתינו דסובר בפרק בתרא דכתובת אשה דאורייתא וכן ר"ע בפ' אלו נערות והלכה כר"ע מחבריו והרא"ש כתב אף שכל הגאונים הסכימו שהוא דרבנן מ"מ מה שאנו נוהגין שכותבין מאתן דחזי ליכי מדאורייתא היינו שתגבה חמשים שקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוהו אקרא כסף ישקל כמוהר הבתולות משמע שיש להן מוהר ולא כדעת הרמב"ם שמגבין לה חמשים סלעים מדינה שהן שמינית בסלע צורי ודברי הרא"ש נראים דאי כדברי הרמב"ם מאי תקנו שלא תהא קלה בעיניו מאחר שהוא כ"כ מועט אבל מ"מ קשה כתובת אלמנה שכותבים לכ"ע דחזי לכי מדרבנן לא תגבה אלא כ"ה סלעים מדינה וכ"ע מודים שכתובת אלמנה היא לעולם החצי של בתולה כדמשמע לקמן במתניתין דכהנים וכן פוסקים התוס' להדיא דאף של אלמנה היא של צורי בפרק מציאת האשה לכן אני אומר דכתובת אשה דאורייתא הוא מקרא דכסף ישקול כו' כי משמע בכמה מקומות בהאי מסכת שהוא לימוד גמור ומ"מ ק"ל שפיר דהלכה כרב נחמן ולית מאן דפליג כמו שכתבתי לעיל והיינו טעמא דמדאורייתא אם אינו רוצה להנשא או להיות אצלו עד שיעשה לה מוהר כתובה הדין בידה אבל היכא שהיא אינה תובעת או מוחלות לו וכ"ש התנה עמה מתחילה הרשות בידו אבל חכמים תקנו שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה והם תקנו גם כן לוותר משלהן שאם יטעון עליהם שיהא נאמן אף נגד כתובה שהוא מדאורייתא ומש"ה הכותב כתובה דחזי לכי מדרבנן הכתובה פסולה וכן פסק מהר"ם ועיקר והר"ן כתב בסוף כתובות ועכשיו נהגו לכתוב בכתובה דינרין גדולים של כסף צריף שמונה זוזי של כל דינר ודינר וחשבון של הדינרים כתב שהרמב"ן כתב שהדינרין הגדולים הם דינרי צורי שיש בכל דינר ודינר שמונה דינרין מדינה כדאמרינן בפ"ק דקדושין דקרי אינשי לפלגא דזוזי איסתרא כלומר פלגא דזוזי דצורי הוא סלע מדינה ונמצא מטבע מדינה שמינית שבצורי שהרי יש בכל סלע צורי ד' זוזי ומצא הרב ז"ל ששמונה גרעינין של חירוב עושין אריונץ לפי משקל הארץ הזאת ואמרו הגאונים ז"ל שהפרוטה משקל חצי שעורה ובגרעיני של חירוב הנקרא גרה יש בה משקל ד' שעורות ונמצא דלפום מאי דק"ל דקצ"ב פרוטות בדינר כלומר בדינר של צורי שיש בדינרי צורי ג' אריונץ ונמצא במאתים של מדינה שהם כ"ה דינרי צורי ע"ה אריינץ שהם ד' אוקיס וחצי אוקי' וג' אריינץ של כסף צריף לפי משקל הארץ הזאת ע"כ ואף שדעת הר"ן כדעת הרא"ש מ"מ הבאתי אותו כדי לידע שיעור סך כתובה ועיקר דבר זה תמצא לקמן פ' מציאת האשה סי' ז'

כז ירושלמי טענת בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר"י אומר אם נסתרה עם הבעל לאלתר פי' נסתרה עמה כו' היכא דאשכח ב"ד ולא טעין מיד לא מהימן בין שטוען בעלתי מתחילה ולא מצאתי דם או פ"פ בין שטוען לא בעלתי עד עכשיו דמסתמא שקורי קא משקר דלא מוקי אנפשי' אבל אם אין ב"ד מצוי לו וטוען בב"ד הראשון שמצא שבעל מיד ולא מצא בתולים נאמן לא נסתרה פי' אין אנו יודעין בוודאי שנסתרה עמו אחר החופה יכול לטעון עד אחר כמה ימים לומר לא בעלתי מאחר שישראל קדושים אינו משמשים מטותיהם ביום כדאיתא בשבת ויראה שמשביעין אותו על כך מאחר שיש נידנוד וגימגום בדבר: כתב' הרא"ש בתשובה אינו נאמן אלא בב"ד הראשון שימצא אם הב"ד קבוע בעיר ואם אין קבוע ב"ד אי שתיק כל יום אינו נאמן אא"כ השכים בבקר לבד או אם אמר בבקר בפני עדים לא מצאתי בתולים אפילו לא בא לב"ד מיד נאמן לטעון לפני ב"ד לאחר זמן

כח ההוא דאתא לקמי' דרב נחמן א"ל פ"פ מצאתי א"ל הלקוהו מכות מרדות מברכתא חביטא לי' פי' קס"ד ה"ק וכי הזונות של עיר ששמא מברכתא חבוטות ומונחת לפניו שיוכל לברר טענה זו ופריך והא רב נחמן הוא דאמר מהימן ומשני אין מהימן אבל מלקין אותו מכות מרדות דודאי מאחר שבקי בטענה זו א"כ חשוד על הזנות ומלקים על לא טובה השמועה ורב נחמן דאמר מהימן לא איירי במלקות רב אחא אמר כאן בבחור כאן בנשוי פי' אף רב נחמן הוי איירי במלקות אי הוי בי' דין מלקות והא דאמר מהימן ולא מלקין בנשוי והא דאמר מלקין בבחור ומהימן כך נ"ל עיקר אף שרש"י ורי"ף והרא"ש והר"ן מפרשים כאן בבחור ולא מהימן ומלקין על שהעיז פניו והוציא ש"ר על בת ישראל מ"מ נ"ל עיקר כפי' הראשון שהוא פי' האחרון של התוס' וכן פסק בהג"ה מיימוני בשם ראב"י וכן דעת הרמב"ם שלא חילק בספרו בין בחור בין נשוי וכן יראה מדאמר ר"א לעיל סתמא פ"פ כו' נאמן משמע בכל ענין בין בבחור בין בנשוי וכן כמה מעשים מביא התלמוד ודוחק לומר דכולהו איירי בנשוי ומה שהקשה הרא"ש שאין מסתבר להלקותו מחמת זנות מאחר שהוא נאמן דשמא קים לי' מתוך השמועה ותימא לתמיהתו א"כ איך הבין הוא תירוץ ראשון דמשני דמהימן ומלקין אותו ומ"מ אני אומר לענין הלכה מלקין האידנא על טענה זו וכן הרמב"ם לא כתב דשמא קים לי' מתוך השמועה ואפשר דרב נחמן כבר ידע בי' שחשוד הוה

כט ההוא דאתא לקמיה דר"ג א"ל ר' פ"פ מצאתי א"ל שמא הטית פי' ר"ג השיב לו כך בלשון שמא אולי ילמוד