ים של שלמה על כתובות קעג

באותן דקדשי כבר מ"מ נהגו לקרות כתובה בנתים כדי לברך כל אחת לבדה על כוס שלה לאפיקי נפשייהו מפלוגתא וכן נמצא בשם רש"י ומה שכתב נמי בשם אביו לברך ברכה אחרונה על כל כוס וכוס נראה בעיני דלא גרע מד' כוסות לאותן שמברכין על כוס האחרון ותו לא ולענין ברכת הכוס כתב הרא"ש הורה ר' ניסים אם היו מקום שאין מצוין יין ולא צמוקים לשרות אותם במים יברך על השכר דאי אפשר בברכה בלא כוס אבל ברכת אירוסין במקום שאינו מצוי יין אלא שכר מברך בלא כוס דלאו מצוה מן המובחר הוא וכן כתב הטור בסי' ס"א אבל הרמב"ם כתב שנהגו לסדר ברכת אירוסין אפילו על שכר והטור הביא נמי דבריו סי' ל"ד לפסק הלכתא ונהגו העם כרמב"ם והאידנא נהגו שלא לברך המקדש עצמו ואפשר הטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע דומיא דקריאת הפרשה שהיא חובת גברא אפ"ה אינו קורא בעצמו ולקחו מנהג זה מקריאת ביכורים ק"ו כה"ג ובחידושי מרדכי כתב שרש"י מצא בתשובת הגאונים וז"ל הכי אמר רב שלום גאון מקום שאין בקי לברך ברכת אירוסין או נשואין אלא חתן לבד חתן מברך לעצמו אבל אם יש אחר לברך לא יברך החתן משום יהורא ונ"ל דווקא משום יהורא הוא דאסור אבל משום שלא לבייש ליכא איסורא דהא איירי בדליכא אנשים מרובים אלא מועטים וא"כ ליכא כאן תקנת שלא לבייש האחר שאינו יודע מאחר דליכא כאן פרסום גם מילתא דלא שכיחא הוא

ח ת"ר ברכת חתנים בעשרה כל שבעה פי' כל שבעה ברכות אמר רב יודא והוא שבאו פנים חדשות רב אשי אמר יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו אם לאו אפושי שמחה בעלמא הוא ומברך כל ז' ימים שהשמחה במעונו ואשר ברא ופי' פנים חדשות היינו שלא היו שם אתמול ונראה דווקא שלא היו ג"כ בברכת נשואין אבל אם היו בברכת נשואין במקום חופה ושמעו הברכות אין מברכין בשבילם וכן כתב הרמב"ם ולא כהרא"ש והוא דעת הרמב"ן שכתב אפילו היו גבי ברכת נשואין רק שלא אכלו עדיין בסעודה קרוי פנים חדשות ולא מסתברא כלל דלא מקרי פנים חדשות אלא כשלא שמעו הברכות דומיא דגבי אבילות ופנים חדשות כתב התוס' ורש"י היינו אנשים חשובים שמרבים שמחה בשבילם פי' שידוע ששומחים בעלי הסעודה לקראתם וק"ו קרובי החתן והכלה ובגמרא לא נאמר עד כמה מברכין בשביל פנים חדשות אם כל היום או פ"א ביום ור"ת כתב יום ולילה עמו ולא מסתברא כלל ועוד מסתמא פ"ח דז' ימים בחדא מחותא מחינהו ואותם שבאו ביום אחר אין מברכין אלא ביומו ותו לא אף כל ששה ימים אין מברכין בעבור פ"ח אלא יומא כגון אם בא קודם סעודת ערב אז סעודת ערב ושחרית מברכין בשבילו ואם בא ביום אחר סעודת ערב אז אין מברכין אלא סעודת שחרית ותו לא אפילו אם אירע שהיום גדול שאכלו עוד סעודה קודם מנחה אפילו הכי אין מברכין ז' ברכות בעבור פ"ח דלא אמרי' מברכין בעבור פ"ח אלא סעודות הקבועות כגון בוקר וערב דמסתמא לא עדיף כבוד בו"ד מכבוד המקום דהא השבת שקרוי פנים חדשות ע"ד המדרש דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת שאמר הקב"ה פ"ח באו לכאן שהכל שמחו לקראתה ומרבים שמחה בשבילה ומברכין ז' ברכות אפילו בא באמצע ז' ימי המשתה כשעושה סעודת מריעים ערבית ושחרית ומ"מ סעודת שלישית אפילו זימן הקרואים אין מברכין ז' ברכות ובתשובת מעיל צדק כתב לברך אף בסעודה שלישית וליתא כאשר כתב הרא"ש והטור ואף שרבינו מנחם מעיל צדק היו מן המורים האחרונים הלא מהר"י לוי שהי' גדול בדורו תלמיד מהרי"ו מגדולי המורים כתבו שאין לברך כלל בסעודה שלישית ז' ברכות ואל תשגיח בבני רוסי' שאינן בני תורה ומברכין אף בסעודה שלישית ובכמה מקומות בטלתי הדבר ובכמה מקומות לא שמעו לי וחששו לניחושא כאלו דומה למיעוט השמחה ולא חששו לעונש ברכה לבטלה בלא תשא וה"ה י"ט ראשון של גליות מהאי טעמא דשמחים לקראתו ומרבים בשבילו שמחה קרוי פ"ח וכן כתב הטור אף שמצאתי בשם הגאון מהר"ש מווינא היכא שחל שבועות ביום א' אחר החתונה אז יש לברך ז' ברכות אבל אם חל ביום ב' אין לברך דאז הפסיק יום ראשון השבוע ואפילו אם חל ביום א' ביום שני אין לברך ממ"נ אי חול הוא אין כאן פ"ח אי י"ט הוא הרי הפסיק יום א' בין שבוע שעברה ותימא מה חילוק יש בין שבוע שעברה לשבוע שבא לענין ז' ימי המשתה להיכא שפסקו ומ"מ לא מיושב לפי דבריו למה לא יברכו ביום ב' של שבועות נהי דראשון חול הוא מאחר שס"ס לא פסקו בשמחה ובברכה ועוד מאי חילוק בפסקו מאחר שחזרו לשמוח בתוך ימי המשתה אני אומר דהכל תלוי בסעודה כל היכא שעושים סעודת מריעים נוהג ז' ימי המשתה כדעיל בסי' י"ב אפי' פסקו כבר מ"מ יכול לחזור אם הוא בתוך ז' כגון שבת וי"ט ט או פ"ח ומ"מ נראה שאין לברך ז' ברכות ביום שני ס"ס כבר אזלי ליה פ"ח ביומא קמא בשלמא שבת וי"ט ב' קדושות והוי כפ"ח אחרים ואף שכתב בטור י"ט ראשון ושני נ"ל ט"ס הוא מדלא כתב ושני י"ט של גליות א"נ איירי כשחל י"ט ראשון בשבת דאז י"ט שני הוי כפ"ח וכן מסתברא אבל אי חל יום ראשון של י"ט ביום ב' שפיר יש לברך ז' ברכות אם הוא בתוך ז' כדפרישית והרא"ש כתב אף שבירך בליל שבת מ"מ מברך אף בשבת משום דכבוד יום עדיף והוי כפ"ח אחרים משמע דבפ"ח בעלמא אין מברכין רק פ"ח והוא רחוק מדעת ר"ת ולא נהירא כלל דמסתמא פנים חדשות הוי כיומא חדתא לברכה ומברכין כל היום כמו יומא קמא דאמרינן בגמרא מברך כולהו סתמא קאמר לילו ויומא ה"נ לענין פ"ח ואפשר הרא"ש גופא לא כתב הך טעמא דכבוד יום עדיף כו' אלא לאותם שפירשו יומא קמא הוא סעודה קמייתא כדאמרי' בפסחים יומא קמא לא תלושו בחלבא כו' ומיהו אם לא אכלו בני החופה עד הלילה מברכים ז' ברכות אפילו למאן דפי' יומא קמא אינו קאי על סעודה רק על היום וא"כ סעודת לילה הוי כיום שני אפילו הכי מברכין מאחר שלא אכלו עדיין בני החופה לא גרע מפנים חדשות ומשמע הא אלמן ואלמנה אין מברכין אלא יום אחד אפילו בפ"ח א"כ אי לא אכלו עד הלילה שאין מברכין לפי מה שהעיקר אצלינו יומא קמא קאי על היום ולא על סעודה כמו יום אחד דקאמר גבי אלמנה אבל אין נראה כאשר כתבתי בסי' י"א דלעולם מברכין בסעודה הראשונה כאשר נמצא בתשובה דאפילו אם נפרש יומא קמא כפשוטו מ"מ הסעודה חשובה כיומא קמא מאחר שעשוי' לכבוד החופה שעשוי ביום עוד כתב הרא"ש מסתבר דהשמחה במעונו לא בעי עשרה לכ"ע ואשר ברא י"א דבעי עשרה כגון הרמב"ם ומסתברא דלא בעי דלא הוזכרו עשרה אלא כשמברכים כל ברכת הזיוג דומיא דבועז ומקור ישראל דלעיל וכן כתב הר"ן שמשמע כך מדברי הרמב"ם שכתב אפנים חדשות שמברכין כל ז' ברכות והוא דאיכא עשרה משמע דאשר ברא לא בעי עשרה וכן עיקר מדקאמר רב יהודה והוא שבאו פ"ח כו' משמע דברכת חתנים דקאמר לא קאי אאשר ברא א"כ עשרה נמי דקאמר אברכת חתנים לא קאי אאשר ברא וגבי שהשמחה במעונו אף הרמב"ן מודה דלא בעי עשרה אבל לענין שצריך סעודת מריעים אין חילוק בין אשר ברא בין השמחה במעונו ושניהם אין להזכיר אלא בסעודת מריעים אבל חתן עם בני ביתו לבד לא מדקאמר תלמודא אפושי שמחה בעלמא הוא כו' כלומר סעודת הקרואים ומריעים וכן כתב הרמב"ן וכן משמע מלשנא דגמרא לקמן אי אמרת מחמת הילולא כו' משמע דעיקר שמחה בקרואים איירי ולענין זה אין לחלק בין תוך ז' בין לאחר ז' ואדרבה איכא למימר דאפילו אחר ז' שכבר גמר כל ימי המשתה א"כ נימא דלא בעי אח"כ קרואים אלא לברך כל שלשים יום שהשמחה במעונו עם בני ביתו דהא כל שלשים יום איקרי כלה אפ"ה בעי קרואים מחמת הילולא כ"ש בתוך ז' דאילין הו' קרואים א"כ שמעינן דפסקת שמחתם וכל היכא דפסק שמחתם בטל הכל כדלעיל סי' י"ב ומה שהקשה הר"ן א"כ לפי זה נמי אשר ברא לא יברך ותלמודא סתמא קאמר אשר ברא מברכין כל ז' ואני אומר דכ"ש הוא דאפילו שהשמחה במעונו לא מברכין כ"א אסעודות מריעים ק"ו אשר ברא שמזכיר חתן וכלה בברכה ומאחר שפסקה סעודת מריעים ופסק מלשמוח א"כ אין שם חתן וכלה עליהם וכן נוהגים והראי' מאחר שאין מברכין בשום ענין ז' ברכות בלא סעודה אפילו בשחרית בשבת כדעת מסכת סופרים אלמא דעיקר הברכות לא נתקנו אלא לשמחת הסעודה עוד כתב הרמב"ן פנים חדשות שכתב תלמודא אפילו לא אכלו כלל אלא עומדים שם והיא דעת רחוקה עוד כתב רבינו ניסים פירושים אחרים בפנים חדשות דברים שאינו עולה על הלב ומ"ה לא כתבתים ואם יש שני חתנים כתב הטור שמתברכין כאחד וכן כתב הרא"ש בתשובה וכן כתב הרשב"א שאם ב' חתנים עושים חתונה בבית אחד מסתברא שמברך על שניהם כאחד בשני חבורות שאוכלין זו לעצמם כו' ודעתי נוטה שכל כת וכת מהחתני' מכניסין לחדר אחד לעצמו כדי שיהי' ניכר שם ב' חתונות ואין מברכין לזה בפני זה וזה בענין ז' ברכות שעושין מחמת כניסתן לחופה ובברכת אירוסין אבל לענין ז' ברכות שנוהגין אין צריך ע"כ ובתשובת תשב"ץ כתב וז"ל ואני הצעיר ראיתי דמשום עין הרע נמנעו להכניס שני חתנים לחופה אחת לפוטרם בחד ברכות ע"כ ודין ב' תינוקת כתבתי בפרק כיסוי הדם סי' ט'

יט מסקינן משבעה עד שלשים בין אמר לקרואים מחמת הילולא בין לא אמר להם מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו היכא דאיכא קרואים משלשים ואילך אי אמר מחמת הילולא אין ואי לא לא ואי אמר מחמת הילולא עד אימת עד תריסר יראי שתא וסי' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח ומעיקרא מאימת פי' רש"י קודם החופה אבל אחר ברכת אירוסין מכי רמי שערי באסינתי פי' שהי' מטילים ושורים שעורים בעריבות מים לשכר או שזורעים בעציץ שעורים לסי' חתן וכלה לומר פרו ורבו כשעורים הללו וכתב בס' המצות והאידנא דערבה כל שמחה אין לומר כלל אחר ז' לא אשר ברא ולא השמחה במעונו וכן כתב הטור אבל שהשמחה במעונו מברכין אחר אירוסין קודם החופה כשמתחילין להכין צרכי סעודת החופה ודוקא כשעושים סעודת מריעים וסעודת אירוסין והיכא שלא הכין עדיין לחופה פסק ר' שמואל בן חפני דאפילו בירכו ברכת אירוסין אין מברכין שהשמחה במעונו ורב פפא דבירך משעת אירוסין משום דטריח פי' שהכל הי' מוכן לחופה וכן פסק ראב"י ור' אפרים בר יצחק וריב"ן משפש"א פליגא ואמר דלא גרע משבוע הבן דלולי צערא דינוקא היו מברכין שהשמחה במעונו ורב פפא בשעת שידוכים הוי ולא באירוסין מ"ה אמרינן היינו טעמא