ים של שלמה על כתובות קע

ששאל האבעי לא ידע גזירה שמא ישחוט בן עוף דאי ידע לא הוי קמבעיא לי' מאחר דלא ידע עדיין החכמים דמתירין לבעול בשבת מכאן יש מדקדקים שעושים סעודה לבעילת מצוה דהא הכא איירי שנשאת בד' ואפ"ה איכא חשש דבן עוף היכא דיבעול בליל שבת ונ"מ דהוי סעודת מצוה ונ"מ לנדרים וכה"ג וטעות בידם כי לא עלה על דעת התוס' כן דמסתמא גזירה דבן עוף דליל שבת הוי כגזירה דמוצאי שבת דהיינו צורך הנשואין ודעת, התוס' הכי דהך בעיא אי מותר לבעול בשבת איירי סתמא ואיירי אף אליבא דמתניתין דנשואין ברביעי והיכא דלא בעיל ואיירי מכ"ש אליבא דידן דנשאת בכל יום ואליבא דידן דנשאת בששי צריכים אנו לפרש דלא ידע הגזירה דישחוט בן עוף לצורך הנשואין אבל היכא שכבר נשאת ליכא חיוב סעודה כלל אלא בעילת מצוה לחוד וכן הא דאמרינן והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת קאי אפילו היכא שנשאת בששי כדפרש"י לעיל סי' ז'

יא רב אמי שרי למבעל בשבת אמרו לי' רבנן והא לא כתיבה כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי נגד כתובתה ופי' התוס' בפ' אע"פ דאיירי שקיבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו דבלאו הכי אסורה כדמוכח שם והרי"ף והרא"ש הביאו סתמא משמע דאף בלא אחריות איירי וכן יראה דהא אפילו באחריות אסור מתקנת חכמים כדאיתא בסוף האשה שנפלו לא יאמר הרי כתובתך מונחת לך על השולחן כו' אלא בשעת הדחק התיר ליחד מטלטלי עד שיכתוב לה כתובה וכן כתוב בס' אבי אסף שאם נכתב הכתובה בטעות והוא בע"ש שאין שהות לכתוב אחרת שמיחד לה מטלטלי עד שיכתוב לה כתובה ומ"מ נהגו האידנא לסמוך על עדי קנין כמו שפסק ריב"א ומ"מ לא סמכינן אריב"א אלא בשעת הדחק יום או יומים כמו שכתב הסמ"ג וכן כתב מהר"י קולין בתשובתיו וכ"ש היכא שנאבדה או שנשרפה ואיכא עדי קנין דסגי בהכי עד שיכתבו כתובה אחרת ולא סגי במה שיכתבו העדים בפנינו נשרפה ומ"מ לא יכתבו אחרת בלא רשות הבעל וכתב ר' אליק"ם לפי פי' ריב"א דסגי בעדי קנין למה אמר ר' אמי לאתפוסי מטלטלי ולא להקנות בקנין משום דבשבת היו ואני אומר אפילו מבעוד יום היו דלא שרינן למסמך אעדי קנין אלא שנכתבה הכתובה ונחתמה ואח"כ נאבדה או נמצא בה טעות דסוף סוף הקנה לה כתובה לאפוקי אם לא נכתבה כלל דאפילו בשעת הדחק לא מהני עדי קנין כדמשמע מלשון ריב"א שכתב והא דאמרינן אסור לשהות עם אשתו כו' איירי בדליכא עדי קנין ולא הקנה לה כתובה משמע דתלוי בהקנאת כתובה והיא הכתובה עצמה שכותבים העדים וחותמים והר"ן כתב אהא דאתפסוה מטלטלי אף דבשבת אסור להקנות ואיירי מבעוד יום ולא היו לכתוב לה כתובה או מצוה שאני וליתא לדבריו דהתפסת מטלטלין בעבור שעבוד חוב אף בלא מצוה שרי בשבת וכן כתב הרא"ש על אחד שנשבע לשלם לחבירו בז' בניסין ולא ידע שיהיו בשבת ופסק שיקיים שבועתו ויתן לו משכן שוה החוב דחפץ שמים הוא ואי הוי בזה קנין לא הוי שרינן לזה המלוה לקבל המשכן דהוי ליה הקונה ביום השבת אלא היו ליה למחול השבועה עד למחר אלמא דבנתנת המשכן אין שום קנין אלא דומה לפרעון חוב ומשום חפצי שמים הוא דשרינן מאחר שנשבע ובלאו הכי אסור אבל כתובה דאינו דומה לפרעון דאינה אלא שעבוד אם הוא ימות תחילה שרי וכן מוכח מר' אליקם דלעיל שכתב טעמא דלא הקנה לה בקנין משום דשבת היו משמע דאתפסת מטלטלין ליכא שום איסור ומ"ה היכא שיש אסמכתא בין ראובן ושמעון בקנין ע"י ב"ד חשוב או איזה המראה בענין שגובין זה מזה יכולין להניח משכן אחד לחבירו בשבת דאין זה דומה לא לקנין ולא לפרעון

יב אמר רב הונא אמר רב זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה שנשאת לבחור טעונה ברכה כל שבעה אבל אלמנה לאלמן אינה טעונה ברכה אלא יום אחד והא דתניא לעיל גבי אלמנה שקדו חכמים על בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בנשאת לבחור הא אמרת כל שבעה ואי לאלמן הא אמרת יום אחד איבעות אימא בבחור א"א באלמן א"א בבחור שבעה לברכה וג' ימים לשמחה וא"א באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה מדקאמר יום אחד לברכה וג' לשמחה משמע דלא מברכין יותר מיום אחד אפילו אשר ברא ולא כדעת הטור שכתב שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ג' דהא ג' לשמחה ולא לברכה קאמר אבל שהשמרה במעונו מברכים כל ג' ימי שמחה וכן משמע להדיא בפ' ב' דהלכות ברכות ברמב"ם שאפילו ברכה אחרונה שהיא אשר ברא אין מברכין לאלמן ולאלמנה אלא יום אחד ומדהביא הרי"ף הך תרי לישנא מסתמא לא פליגי אהדדי וכן פסק הרמב"ם וכן דעת הרא"ש והטור להדיא דאלמנה שנשאת לבחור מברכין כל ז' ואין חיוב בשמחה אלא ג' ימים והיכא שנשאת לאלמן יום אחד לברכה וג' לשמחה והסברא נותנת משום דהברכה היא עיקר על שמחת לבו של חתן מ"ה בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין כל שבעה אפילו נשא אלמנה ואלמן כיון שכבר נשא וגם היא אינו בתולה שתהיו בשמחה חדשה אינה אלא יום אחד אבל שמחה דהיינו בעול מלאכה דמשום תקנתא דידה הוא וכיון דאלמנה היא אינה צריכה פיתוי כל כן ודי בג' ימים שישמחנה אפילו הוא בחור לא מזדהיקין לו יותר ואם הוא אלמן אפילו הכי צריך ג' לשמחה מאחר דימי שמחה לתקנת דידה הוא ובתולה לעולם שבעה בין לברכה בין לשמחה אפילו נשאת לאלמן וכתב הר"ן וז"ל ומיהו איכא למאן דאמר הני תרי לישנא פליגא אהדדי ונקיטא כלישנא בתרא דאלמנה שנשאת לאלמן יום אחד לברכה וג' לשמחה אבל אלמנה לבחור ז' לברכה ולשמחה ולא נפישי ימי ברכה משמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכין לן ברכת חתנים וכן נהגו עכ"ל ואני אמר אף שהנראה בעיני שהך לישני לא פליגי כדפי' לעיל מדקאמר תלמודא בתחילה א"א בבחור א"א באלמן משמע דחד שנוי' הוא מ"מ לא ישר בעיני לברך ברכת חתנים היכא שמשכים למלאכתו ואפילו בבתולה היכא שפסק מלשמוח כגון במדינת הללו דלא נהיגי כל ז' ימי המשתה ומסתמא אין מברכין ברכת חתנים דלא נהיגי כמסכת סופרים לברך ברכת חתנים על הכוס בלא סעודות שמחה וכן השיב רבינו האי גאון שאינו מנהג יפה לברך אפילו בפניה חדשות א"ל במקום סעודה שמרבים בשבילם וק"ו היכא שפסקו מלשמוח ואין עושים סעודה לשמחה שושבינים דלא מברכין ומ"מ נראה לקיים דעת הראשונים שאלמנה לבחור ג' לשמחה וז' לברכה בסיגנון זו דבוודאי לא מחייבינן ליה לשמוח עמה רק ג' ימים ולא פחות ואם רוצה לשמוח יותר הרשות בידו עד שבעה ויכול לברך כל ז' וליכא ברכה לבטלה אבל אלמנה לאלמן אינו יכול לברך יותר מיום אחד אף שמחויב לשמוח עמה ג' ימים כדפי' לעיל אבל תימא על מנהגינו בגליל שלנו מאחר שמחויב לשמוח עם בתולה כל ז' ימים ולאלמנה ג' ימים למה אנו אין מקיימין דברי חכמים וגם אסור במלאכה הוא והיא כל אותן ימי השמחה כאשר כתב הרמב"ם והוא מפרקי ר"א פ' ט"ז ואין נזהרים בזה ואפשר משום דעיקר תקנה נעשה לתקנה דידה ומאחר שהוא וקרוביה מוחלין על זה אינו מחויב לשמח דחכמים נמי תיקנו שיהא טורח בסעודה ג' ימים והיכא שהיא וקרוביה מוחלין לחתן שלא יטריח פשיטא שהרשות בידה אפילו בימי חכמים הראשונים והאידנא בוודאי שערבה כל שמחה וקושי הגלות וצער המחיה כולן מוחלין על שמחה זו שערבה בעו"ה כל שמחה ומ"מ לא שבקינן לאלמנה להנשא אם לא ביום החמישי או אדם בטל כדפ"י לעיל אף שהיא רוצה למחול על ימי המשתה לא עברינן על דברי חכמים להדיא והיכא שנשאת ביום ואו כגון לאדם בטל אין מברכין ז' ברכות אלא בליל שבת דהיינו סעודה ראשונה אבל לא למחר דהא אין מברכין אלא יום אחד וא"ת א"כ גם בליל שבת לא יברך דהא הוי יום שני לנשואין מ"מ חשוב יום מאחר שהיא סעודה ראשונה לנשואין חשבינן ליה כאותו יום עצמו כאשר נפרש לקמן

יג אמר רב נחמן אמר לי הונא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ר' אבוה אמר במקהילות ברכו אלקים ממקור ישראל על עסקי מקור וכתב הרמב"ם שצריך עשרה גדולים ובני חורין ופ"י המ"מ דהיינו ר"ל לאפוקי עבד וקטן וכן בכל מקום שצריך עשרה ור' אחאי גאון כתב דאף ברכת אירוסין צריך עשרה ור' שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שאין צריך עשרה אלא בברכת נשואין והרא"ש כתב מיסתברי דברי אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי גם בועז עשה ברכת אירוסין בעשרה ולמאן דיליף ממקור וגו' גם ברכת אירוסין על עיסקי מקור הוא בא ואני אומר דברכת אירוסין בוודאי לא נקרא מקור אלא נשואין שעומדים לביאה וגם בועז לא היו אירוסין אלא נשואין שהר' עניה היתה והוא נמי כנסה מיד לקיים פריה ורבי' כדאיתא במס' ב"ב ותדע דלעיל בסוגיא שואל התלמוד וכי אלמנה לאלמן אינה טעונה ברכה חתנים והא בועז אלמון שנשא אלמנה ואפילו הכי בירך ברכת חתנים כו' ומאי פריך דילמא אלמן ואלמנה אין צריכין ברכת נשואין אלא ברכת אירוסין משמע להדיא דברכת בועז על נשואין קאי וכן דעת הרמב"ן שאין ברכת אירוסין צריך עשרה אלא ברכת נשואין ועין סימן ט"ז

כתב מהר"י קארו נשאל הרשב"א על עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נשואין וא"א להביאם שם ממקום אחר והשיב ברכת חתנים אינו בפחות מעשרה ובכתבי מהר"ר איסרלן סי' ק"מ כתב בשם תשובת המימני דאין ברכות מעכבת דיעבד דמסתברא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה אלא דנקיט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נשואין וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה עכ"ל ואין דבריו נראין דמה טענה היא זו דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריע הדבר מעצמו עכ"ל ואני אומר שאין הדבר צריך הכרע שלא אמרו שאינו אלא בעשרה ובפחות אינו יכול לברך אבל לא אמרו שהברכות מעכבות: (חסר כאן בהכ"י שורה אחד

) יד ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יודא אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ועכשיו שבירך א"כ ביחוד וברכה סגי אעפ"י שמיחד עמה שלא לשם חופה. ומזה למד הרמב"ם בפ"י דאישות