ים של שלמה על כתובות קסח

מונעין תכשיטין ממנה אפילו תוך ימי אבילו' אף שאין הכרע כל כך לדבריהם ראוי להקל דאבילות דרבנן וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא וכתב הרמב"ן שמונין השלשים מימי אבילות ולא מז' ימי המשתה אע"פ שנוהג דברים שבצנעה לא דמי לקובר את מתו ברגל שמונה השלשים מיום הקבורה אע"פ שלא נהג אבילות אלא עד לאחר הרגל דהתם נהג דין שלשים ברגל שהוא גיהוץ ותספורות אבל הכא תוך שלשים שבעת ימי המשתה שרי בגיהוץ ותספורות דמלך ביופיו תחזנה עיניך וכן כתב הרא"ש והוא מדעת הרמב"ן ואמרינן בגמרא דווקא אביו של חתן או אמו של כלה שהוא מכין לו הסעודה ואמה מכין לה תכשיטין שהוא תמרוקי נשים שהוא דבר המתקלקל אם לא יעשה שבעת ימי המשתה ולא ימצא אח"כ מי שיכין עוד אבל איפכא לא וק"ו שאר קרובים וכתב בעל הלכות והרי"ף גיאות דבשאר קרובים או איפכא מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקוברים את המת ונוהגים שבעה ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי משתה וכתב הרא"ש שכך משמע מדברי הרי"ף וסיים ולא מסתברא כלל דמה תועלת יש במהירת ויבזו המת ויפסקו בין אבילות ובין החופה ובין שבעת ימי המשתה גם לא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן ואמה של כלה ואיפכא לא וגם איכא פסידה אבל כשאנו מקדימים אבילות למשתה גם החופה יאחר עד אחר שלשים וכתב הטור וז"ל אם לאו שיש לו בנים קטנים או לא קיים פריה ורביה ויפה כתב וכן הוא דעת הרמב"ן והרמב"ם וראבי"ה ומהר"ם ואני אומר שאף הרי"ף שכתב אינו נוהג ז' ימי המשתה ברישא אין ראיה שסובר כן דיש לומר הכי קאמר אין מכניסין את המת לחדר כו' כדי לסבב לדבר שיקבע רגל את עצמו וידחה אבילות מעליו וינהוג שבעת ימי המשתה ברישא אלא כלומר אבילות נוהג ברישא וממילא מאחרים החופה עד אחר אבילות גם מה שסבר הרא"ש שלא תעשה עד אחר שלשים אם יש לו בנים גדולים לא כן דעת הרמב"ן אלא לאחר שבעה וכן כתב הרמב"ן ז"ל ולא מאחרין ליה כשאר נשואין כיון דטרוח ליה וקאי עליה וכן הטור הביא דעת הרמב"ן אחר דעת אביו לפסק הלכה

תו מסקינן בגמרא לא שנו שהתירו לדחות אבילות אלא שנתן מים על גבי בשר שאי אפשר למכור או בכפר אף שלא נתן מים על גבי בשר לפי שאין שם קונין אבל בכרך גדול אפילו נתן מים ע"ג בשר יש קונין הרבה ובכרך אמצעי בלא נתן מים על גבי בשר מיזדבן ואין דוחין אבילות ולפי שאין לעמוד מהו כרך גדול ובאיזהו ענין מתקלקל ואיכא פסידה או לא משום הכי אין נוהגים האידנא דין זה וכן כתב גדול הדור מהר"ר שלום מווינא אם לאו שמת אחד מן הקרובים אפילו אביה ואמה אחר החופה נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ קובע ונוהג ימי אבילות ואף דין זה נראה דווקא במקום שנוהגים שבעת ימי המשתה אבל במקום שלא נהגו בכך ופסק שמחת החתן עם השושבינים אחר יום או יומים מיד היכא שפסקו נוהג ימי אבילות וגו' אם מת לאחר שפסקו מלשמוח דנוהג כשאר אבל גם מה שכתבתי לעיל אם מת לה בתוך שלשים יום אין מונעין תכשיטין בתוך ז' לא נהגו כן אלא כל היכא שמתחלת לישב ז' ימי אבילות מונעין תכשיטין ממנה והולכות בבגדי חול אבל בגדי פשתן לבנים אין מונעים ממנה כדי שלא תנוול אם הוא בתוך שלשים לשמחתה ובארץ אשכנז נהגו באביה ואמה עד י"ב חודש לילך בבגדי חול ולימנוע תכשיטים ממנה ובשאר קרובים שלשים יום אף שאינו מן התלמוד ואין הכרע למנהג זה מ"מ אינו כ"כ להדיא נגד התלמוד אבל היכא שנשאת בתוך י"ב חודש פשיטא דאין מונעין ממנה בגדים ותכשיטין כל שלשים יום לנשואין ואין לחוש למנהגא דודאי דין התלמוד דאין מונעים כו' דוחה מנהגם שאין לו סעד ורמז כלל

מסקינן בברייתא מן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס ביום ג' ולא מיחו בידם חכמים משום שגזרו שמדות בתולה הנשאת ביום ד' תבעל להגמון תחילה ואיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ולא עבדי איסורא ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ומשני כהנות דאסור אף באונס והקשה ר"ת הא היא מחויבת למסור עצמה להריגה דאמרינן בע"ז כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרוג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים ותירץ ר"ת דביאת גוי כביאת בהמה דרחמנא אפקריה לזרעי' ומשום הכי התיר בת ישראל שנשתמדה ונבעלת לגוי ושוב חזרה ונתגיירה עם הגוי והתירה לו דלא שייך לומר ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דביאת גוי כביאת בהמה וליתא לדבריו דלא אפקריה לזרעיה אלא לענין יחוס שזרעו חשוב כזרע בהמה אבל ביאתו הוי ביאה ושגגה גדולה שגג הא אמרינן בהדיא בסוטה מקנין על ידי גוי ולא ע"י בהמה והכא הכי פרישו ולידרוש להו דאונס שרי ולא תמסור עצמה להריגה אלא תהיה לפניו קרקע עולם ולא תעשה מעשה הא דאמרינן תיהרוג ואל תעבור היינו היכא שתעשה מעשה שתביא עליה או כה"ג וכל שכן הבועל שהוא עושה מעשה אפילו אנסוהו גוים והביאו על הערוה שהם עושים המעשה אפילו הכי היכא שיכול להשמט ממנה ע"י שימסור עצמו להריגה הרי הוא יהרוג ואל יעבור אם לאו שכבר נתקשה ותקפוהו גוים והדביקו על הערוה שאז הוא אונס גמור או כשיודע בעצמו שלא נתקשה כדפירשתי בפרק הבא על יבמתו סימן ג' וכן נמי גבי רציחה דמחויב למסור היינו שיעשה מעשה אבל אין אומרים לו הנח שנדרוך אותך על התינוק להתמעך כה"ג לא יהרוג אדרבה אמרינן מאי חזית דדם התינוק סומק טפי מדמו ואפילו בע"ז אינו מחויב למסור עצמו היכא שכפפו קומתו להשתחוות לע"ז מאחר שאינו עושה מעשה והראש מקיים פסק דר"ת להתיר אותה לגוי שנתגייר משום דלא אמרינן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל אלא היכא שלא היתה אסורה לו אלא ע"י ביאה זו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו לא קרינא ביה ונטמאה כו' ונהי דאסרה לבעל מ"מ לא נתוסף איסור לבועל בבעילה כיון דבלאו הכי אסורה לו וכן מוכח בסוף פרק ארוסה גבי מקנין ע"י גוי דפריך פשיטא מהו דתימא ונטמאה ונטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה לו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו כו' כלומר חדא הא דאמרינן ונטמאה לבעל היכא דקרינא ביה ונטמאה לבועל לאפוקי גוי דלא קרינא ביה ונטמאה לבועל כיון דבלאו הכי אסורה ליה לא קרינן ביה ונטמאה קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל קרינא ביה ונטמאה לבעל ע"כ וא"כ לפי דבריו היכא שזינתה עם בעל אחותה ואח"כ מת אחותה שרי לו ולא נהירא לי דלפי פרושו לא צריכה לקיים ונטמאה לבעל ולבועל א"כ הא דמסקינן לקמן בסוגיא דבת שבע היתה מותרת לדוד משום דאונס הוי ומה לי בכך וכי בעבור שאנסה תהא לו מותרת יותר א"כ חוטא נשכר אלא ע"כ טעמא מאחר דלא קרינא ביה ונטמאה לבעל לאוריה דאונס הוי שרי אף לבועל וכן כתבו התוס' בסוף ד' אחין ה"נ מאחר דלא קרינן ונטמאה לבועל שרי לבעל א"כ ולמה מקנין ע"י גוי אלא בוודאי קמ"ל דקאמר התם בסוטה ה"פ קמ"ל דשפיר קרוי זה ונטמאה לבועל אף דבלאו הכי אסורה לו ולא בעי קרא למעוטי אלא היכא דשרי לאחד שרי אף לשני שוב מצאתי שפסק הגאון אהרא"י שלא להתיר היכא שזינתה עם בעל אחותה כו' אלא שחילק מטעם אחר לאיסור ומ"מ נראה לקיים פסק רבינו תם כמו שכתב ר' יואל מפריז דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומעשה הראשון חלף והלך לו

ו תניא וכן אם פרסה נידה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל אבל בעל בעילת מצוה דלא תקיף ליה יצריה כ"כ אשתו ישנה עמו בבית וכתב מהרר שלום מוינא הא דפירסה נידה ולא בעל כו' לא דווקא בתולה אלא אפילו אלמנה לאלמן היכא שלא נבעלה לו ופירסה נדה שצריך לישן בין האנשים ואף שבתוספות פ"ק דיומא מפקפקין לחלק בין אלמן לבחור מ"מ דברי ר"י עיקר שלא חילק ואינו תוס' מטוך אלא מתלמידי ר' יחיאל מפריז ובפרק החולץ לא הביאו אלא דברי ר"י שלא חילק והיכא שלא בעל בעילת מצוה אבל היתה ישנה עמו בקירוב בשר ופירסה נידה נהגו העולם שלא להצריך שמירה ומהרא"י נתן טעם לדבר דכיון דחזינן דלא תקיף יצריה בוודאי לא יעבור וראייה מפרק כיצד הרגל דאמרינן שור חוזר לתמותו כי ראה שורים ג' פעמים אע"ג דתקיף נמי יצריה ליגח אפ"ה אמרינן מאחר דלא נגח נח יצריה ולא אמרינן היום או למחר הדר ליה יצריה ה"נ כה"ג ולא נהירא לי כלל דאינו דומה אדם לבהמה דגבי אדם אמרינן אינו דומה למי שיש לו פת בסלו ומשום הכי בתחילה היו פת בסלו ונח יצריה אבל השתא דקמה עליו באיסורא ליכא פת בסלו וחיישינן דלמא תקיף יצריה וכה"ג איתא להדיא בפ' החולץ ממש כהאי סברא גבי רב מכריז מאן איכא ליומא כו' ופי' ר"י ועוד לישנא דסוגיא משמע להדיא דלא אמרינן נח יצריה אלא היכא דבעיל אבל היכא דלא בעיל אלא ישן בקירוב בשר או אפילו שימש דרך איברים עד שהוציא זרע ונתקרר בה לא דאמרינן לא שנו אלא שלא בעל בעילת מצוה כו' ולא אמר סתמא לא שנו אלא שלא בעל דהא אפילו באלמנה נמי איירי כדפי' אלא בא לומר דלא מהני אלא בעילת מצוה דהיינו בעילה גמורה אבל בעילה דרך איברים או אפילו העראה לא מהני לענין זה דנימא נח יצריה ולעולם ישן בין האנשים וכן עיקר ומסיק ואע"ג דבאבילות אפילו בעיל צריך לישן בין האנשים שאני האי אבילות דקילא ליה לפי שהקילו ביה חכמים שנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ימי אבילות אתא לאקולי אף בתשמיש המטה אבל ברגל אף שנוהג נמי ימי הרגל תחילה התם לא קולא ליה דדינא הוא הכי שהרגל קדמה למיתה וקבע לכל אבל הכא דמת ליה מת קודם החופה והוא קובע רגל לעצמו ודחה האבילות קולא ליה וכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם וכן כתב הרא"ש אחריו ולפי טעם זה היכא שנכנס לחופה ואח"כ מת לו מת בתוך חופתו אינם אסורים ביחוד וכתב הרמב"ן וכן לשון הגמרא מוכיח ואני אומר אדרבה מלשון הגמרא מוכח דעיקר קולא היינו דנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות אבל מה שהזכיר הוא דקולא ליה מאחר שהוא קבע רגל לעצמו וחכמים סבבו הדבר להכניס המת לחדר כדי לדחות האבילות [אינו] מבואר בתלמוד אלא נראה הטעם כמו שכתב הראב"ד משום דז' ימי המשתה אית ביה אפושי שמחה ושושבינים ולבני החופה אבל רגל לית ביה אפושי שמחה ועוד אומר אני דברגל שאני שהרי אסור בתספורות ובגיהוץ אבל הכא דשרי בכל דבר ואפילו דין שלשים אינו נוהג קיל ליה כדפירשתי לעיל וא"כ לפי זה אפילו מת לו מת אחר החופה ובעל כבר צריך הוא לישן בין האנשים כו' ודווקא אבילות דהכא אבל שאר אבילות חמירא ליה מנדה אף שנדה כרת ואבילות דרבנן לפי שלבו של אדם נכנע בזמן אבילות משום הכי אף שנדה אינה מוזגות לו הכוס ואינו מצעת לו המטה כגון הוצאת סדינים ומכסה שהוא דבר של חיבה ואינה רוחצות פניו ידיו ורגליו פירש אפילו לשפוך לו מים כשהוא רוחץ אבל נגיעה ממש בלאו הכי אסורה גבי אבילות אמרו אף שאינו רשאי