ים של שלמה על גיטין שלד

כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיני' וכתב הרי"ף למימרא דהני ארב' דתנן במתניתין כולהו בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו וכן הלכתא ע"כ וכתב עליו הר"ן וז"ל וקשה מנא לי' לרב זאת למימר דרב הונא בכולהו ארבעה קאמר הכי דלמא בשכיב מרע לחוד קאמר ואמסוכן דתנן במתניתין קאי באומר מסוכן אני א"נ בקפץ עליו החולי דסתמי' מצוה מחמת מיתה י"ל א"כ מאי קמ"ל רב הונא הא מתני' היא בהדיא בפרק מי שמת דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא ודאי רב הונא ה"ק דבכל דוכתי' בגיטי כיון דאמר כתבו אע"ג דלא קנו מיני' והיינו דזכה רבינא בשמעת' דרב הונא רבי' אע"ג דגניבא לאו ש"מ הוי אלא יוצא בקולר וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' זכי' מתנה דכל, הני ד' דמתני' דינן כמצוה מחמת מיתה לגמרי וקנין דבריהם באמירה בעלמא ואם ניצול ועומד חוזר אפי' קנו מידו במקצת אבל הרב ר' יונה כתב דלא הוי מצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא כיון שדעתם לחזור שהרי מדעת עצמם הולכין לסחורה לא מקנו באמירה וכן נמי אם קנו מידו אין חוזרין דלענין מתנותיהם כבריא הן לא נשתנה דינן אלא לענין גט שאנו אומרים שכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן את נשותיהן אלא שמתוך שהיו טרודין לילך לא גמרו דבריהם הלכך ה"ל כאלו אמרו כתבו ותנו אבל לענין מתנה הוה כבריאין לגמרי ע"כ והאריך וקצרתי כי אין הכרע כלל ביניהם לשתי הדעות מתוך הסוגיא שכתבנו אלא שהרא"ש בפרק מי שמת הכריע מתוך הסברא וז"ל והרי"ף כתב וז"ל דיוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן כולהו צוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו ולא מסתבר טעמי' במפרש ויוצא בשיירא דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה כדחזינן באחתי' דרב דימי דאמר' ווי ווי דקא מית' הך אתתא קרי לי' מצוה מחמת מיתה אע"ג דלא הזכיר' מיתה בשעת המתנה דבגילוי מילתא בעלמא סגי וכן מסוכן שתקף עליו החולי ונטה למות כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפי' לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפיאה איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסי' אצלו מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסי' מיד אלמא דאחר ג' ימים נקרא ש"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא אבל במפרש ויוצא בשיירא נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר היינו לענין בהלה דמחמת טרדות הדרך הם בהילים ואין דעתם מיושבת עליהן לגמור דבריהן ולומר תנו ובהילו טפי ממסוכן אבל לענין נתינת ממון לא דמי כלל ליוצא בקולר ומסוכן לענין כשנתנו כל ממונם ודאי מדעת' שהם סבורים למות נתנו אבל במפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור ע"כ וכן יראה הדעת התוס' שהקשו מאי אתא רב הונא לאשמעינן היכא דאמר תנו אע"ג דלא קנו מינייהו וכי לא ידעינן דמתנות שכיב מרע בכולהו או מצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין ואומר ריב"ם דאצטריך לי לאשמועינן דאפי' יוצא בקולר כמו עובדא דגניב' דמייתי עלה יש לו דין מצוה מחמת מיתה דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה ע"כ ומדלא קאמר דאתא לאשמועינן כל הני ד' דאפי' מפרש ויוצא בשיירא דדינן כמו גט דהוי רבותא טפי אלא ש"מ דלא ס"ל דקאי רב הונא אהני תרתי ולא בא להשמיע לנו אלא יוצא בקולר וכן הוא עיקר ואל תשגיח בהכרעת הקאר"ו בח"מ סי' ר"נ בלי טעם וריח בפרט להוצי' ממון. נחזור לסוגי' א"ר אבא הכי ק"ל חמרא לא קאמר הבו לי' חמרא בד' מאה זוזי דמי חמרא לא קאמר פי' הבו לי ד' מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזיבוני חמרא ומיתיב לי' אלא מחמרא קאמר פי' זוזי מחמרא קאמר דניתבו לי' וכי עושין ממון מיין ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו שלחו מתם ווחמר' כדי ליפות את כחו פי' לכך לא פי' לא זו ולא זו כדי ליפו' כחו שיהא לו כל היין שלו אחריו' שאם אמ' תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשים אמרו לו שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אמרו לו אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו ע"כ וכתב עליו הרא"ש מדברי התוס' וז"ל ונראה דלא פירש כן בשביל שהיה כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי החשבון אבל השתא הכל באחריות יין והמעות ואינו מפסיד כלל ורציב"א היה אומר דפי' רש"י עיקר דאדם המקנה לחבירו עשר חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו כדאמרינן בפר' שני דבכורות הכל מודים באחד שהפקיד אצל חבירו טלה ומת אחת דמצי למימר שלך מת דמוציא מחבירו עליו להביא ראיי' ואמרינן נמי בפרק בית כור חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש ונראה דלא דמי דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר לי' שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו מעולם הלכך הוי שותף בכל היין וההיא דחצי שדה לא דמי להאי דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר ע"כ והר"ן חילוק בע"א שתלוי בדבר משום שכתב ובתוס' כתבו שלא רצה לומ' רש"י ז"ל שיהא כל ההפס' עליו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי החשבון ופירוש לפירושם דאע"ג דאמרינן בית בביתי או שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד או נפל מרעהו מת ומרעהו נפל כדאיתא בפרק ב' דמנחות התם היינו טעמא לפי שכל בית וכל שור עומדין בפני עצמו ומ"ה מרעהו מת ונפל אבל היכא שלא זכה לו חביות כך וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והאיך יאמר לו שלך החמיץ אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדווקא אמר כך רש"י ז"ל דאפי' בכהאי גוונא מרעהו חמוץ כבית בביתי דמרעהו נפול ע"כ והנה מה שחילק הר"ן בין יין לחביות לא מסתב' לחלק דס"ס ענין אחד הוא. בשלמא סברת הרא"ש שמחלק בין דבר שמבורר חלקו כגון טלה או בית דא"א שיהא דומי' ממש בתואר אחד וכל אחד מברר לעצמו למכיריו משא"כ בחביות אלא שקש' על שניהם מנ"ל לחלוקי בהני דשמא לעולם אמרינן המוציא מחבירו ע"ה מאחר שלא מצינו איפכא רמז בתלמוד שלא נאמר שלך החמיץ ולא שלי בפרט לומר שרש"י לאו בדוקא קאמר ע"כ נראה בעיני עיקר כפי' הריצב"א והרמב"ם ובפרט שלא להוציא ממון מחזקתו עוד כתב הר"ן וז"ל ור"א פי' דהאי כך וכך דמים ר"ל ומיהו להכי קאמר מחמרא כי היכי דלא לדחוי' אשאר נכסי' אע"פ שהורע כחו גם שאינו גובה מן שאר נכסים וכדאמרי' בפ' הנודר מן הירק בר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלח רבא קמי' ר' יוסף עללתא היכי מיקריא פי' אם הוא לשון תבואה ואינו גובה אלא מה' מיני' או כל דבר העולה ומשובח קאמר ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן אלמא אינו גובה משאר נכסים אע"פ שיפוי הוא לענין שאין יכול לדחותו אצל שאר נכסים ומשמע דאי אמר שוי ארבע מאה זוזי נוטל יין שוה אותו סך בשעת נתינה ואי אמר ד' מאה זוזי דמי חמרא נוטל ד' מאה זוזי בין הוזל בין הוקר מדאמרינן בסוף פרק נערה שנתפתתה ההיא דא"ל ד' מאה זוזי דמי חמרא לברתי אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי וכן גירסא זו שנוי' בהלכות רב אלפס ז"ל ומשמע דלענין זולא נמי דינא הכי ול"ש ע"כ וא"כ נראה מאחר דר"ח פירש יפוי כח בע"א א"כ אי אחמיץ חמרא יכול לומר לו שלך החמיץ והאי דקאמר אחמרא לא בעבור יפוי כח הוא זה אלא שלא לדחותו אל נכסים אחרים והמע"ה בפרט שפירוש ר"ח ברוב המקומות הוא עיקר ודברי קבלה

יג מתניתין מי שהי' מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי' יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך ליחוש שמא שד הוא אמר רב יהודא בשראו לו דמות אדם אינהו נמי אדמויי אידמו דחזי לי' בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזי לי' בבואה דבבואה ודלמא אינהו נמי אית להו אמר ר' חנינא למדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו ודלמא כו' והרי"ף הביאו הא דחזי בבואה וכו' הא לך לשון הר"ן וכתב רבינו חננאל ז"ל לשד לא חיישינן כיון דחזי לי' לאותו המושלך בבואה דבבואה ולצרה נמי לא חיישינן כדתני' דבי ר' ישמעאל משמע דס"ל ז"ל הא דמייתי הא דתני' ר' ישמעאל לאו למדחי' לרב יהודא דלעולם לאפוקי מחששא דשד בעינן בבואה דבבואה מפני שמזיקין מצוין בבורות אבל לחששא דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי ר' ישמעאל ולא מידחי דר"י ומיהו דוקא בבור א"כ בשדה הוא דחיישינן לשד כדתנן בפרק בתרא דיבמות מעשה שעמד אחד בראש ההר כו' ופרכינן עלה וליחוש שמא שד הוא אבל בעיר אפי' בלילה לא חיישינן לשד דגרסינן בירושלמי בפירקין תמן תנינן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין ע"פ בת קול והוא שראה בוביא של אדם ר' אסא בשם ר' חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראה בוביא של אדם והא תנינן מי שהי' מושלך לבור ומתרץ ר' יוחנן והוא שראה בבואה של אדם אמר ר' אבין המזיקין מצוים בבורות כדרך שהם מצוין בשדות ומ"ה נהי דלא חיישינן לצרה מפני שהיא בשעת הסכנה חיישינן לשד אא"כ ראו לו בבואה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גרושין נרא' דבתר דמייתינן הא דתנא דבי ר' ישמעאל לא צריכינן בבואה כלל אלא כי היכא דלא חיישינן לצרה ה"נ לא חיישינן לשד ע"כ אכן לא נראה בעיני לסמוך עליהם וליתן הגט אם לא היו בבואה דבבואה מאחר שר"ח שדבריו דברי קבלה פסק כן כתב הר"ן וז"ל וכל השומע קולו כו' ופי שמו ושם עירו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ופי' רש"י טעם בריש פרק המדיר דכיון שאמר יכתוב שליחותי' קעביד וא"ת הא דתנן בפרק אין בין המודר הנאה מחבירו ותורם את תרומותיו לדעתו ופרכינן לדעתו דעתו דמאן אילימא לדעת דידי' מאן שווי' שליח אלא דהבעל הכרי הא קא מהני לי' דקא עביד שליחותי' ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה"ג לא הוי שליחות דא"י הוי מאי מפרכינן הא קא מהני לי' ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחותי' וגבי תרומה אפי' גילוי דעת נמי מהני כדאמרינן בפרק ואלו מציאות כלך אצל יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל ולפ"ז בגט אי אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לא מהני ותמהני דהתם בפרק ואלו מציאות דכלך אצל יפות דוקא דשווי' שליח דאמרינן התם תרגמה אביי אליבא דרבא דשווי' שליח וה"נ מסתברא דאי לא שווי' שליח מי הוה תרומתו תרומה דאתם גם אתם כתיב לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא כגון דשווי' שליח ולפיכך נראה כמו שתירצו בתוס' דבאומר כל הרוצה שלוחי' הוא אפ"ה כיון שלא יחדו לא חשיב מהני לי' כדי שיהא אסור במודר הנאה ע"כ ותמה אני עליו שהרי התו' אחר שכתבו ותירצו דמ"מ לענין איסור הנאה לא חשיב הנאה כתבו או שמא יש חילוק דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא כל השומע דייחד ייחדי' לאו ששומע קולו ובע"כ לא קאמר או שמא יש לחלק ולא צריכא לחילוק הראשון דבע"כ צריכים לשינויא קמא דאל"כ הא בעינן שליחות גבי תרומה כמו שכתבו לעיל מיני' אלא בע"כ צ"ל דה"ק או שמא יש לחלק עוד חילוק דהכא אי אמר כל הרוצה לכתוב לא מהני דבעינן שליחות ממש ומה שמהני גבי תרומה שאני התם