ים של שלמה על גיטין שכז

גמור ומפרש בגמרא תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור פירש אם ליקט ונתן ע"ג קרקע ביד הואיל ומטו ידי' גזל גמור הוא רב כהנא הוי קאזל להוצל חזייה להאי גברא דהוה קא שדי אופיי פי' מקלות וקא נתרן תמרי אזל קא מנקט ואכיל א"ל חזי מר דבידאי שדתינהו פי' ואסור מפני דרכי שלום א"ל מאתריה דר' יאשי' את' לפיכך אתה בקי בדינם לפי שהוא דורש לרבים ומודיען. וכתבו התוס' פירש בקונטרס אופיי' מקל וקשה דרב כהנא היכי הוה מנקיט ואכיל וכי לא היה חייש לדרכו שלום. ונראה כרבינו חננאל שפי' אופיא חריות של דקל שדי כוה מך הדקל ונתרי תמרי ורב כהנא היה סבור שלא היה חושש מן הפירות אלא מן חריות וא"ל אנא בידאי שדיתינהו וגזל גמור נמי איכא לפי שהיה החריות בידו קודם שהשליכן ארץ:

לב מתניתין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחי' ותנור אבל לא תבור ולא תטחון אצלה מפני שאסור לסייע' בידי' ידי עוברי עבירה בשעת העבירה:

אשת חבר משאלת לאשת ע"ה נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה וכתבו התוס' הא דלא תני תנור ורחיים באשת ע"ה משום דתנא נפה וכברה וה"ה תנור ורחיים דיגיד עליו רעהו א"נ משום דתנור אין דרך להשאילו דמטמאה וטעון שבירה ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל בחשודה על השביעית לא מטמאה שלא חשודה על הטומא' ומיהו קשה דבפ' ע"כ תנן החשוד על זה ועל זה פי' אשביעי' ואמעשרות חשוד על הטהרו' ושמא דהתם בטומאת פירו' אבל אטומאת הגוף לא חשיד ע"כ ודוחק הוא גם רטוב"ם כתב בפ' י"ב מהל' מטמא משכב ומושב המפקיד כלים אצל ע"ה או שנתן כלי לאומן ע"ה הרי אלו טמאים טומאת מתים לכן נראה עיקר כפי' רבינו שמשין שפי' בתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהר דחשוד על שביעית חשוד אטהרות:

אבל משתטיל המים לא תגע עמה פירש לפי שמשגלגלה הוטבלה לחל' וקא מטמאה מחמת כלים טמאים וזו מסייעת לגלגול ואסור לגרום טומאה לחלה וכולן לא אמרו פי' שהתירו להשאילם כלים אלא מפני דרכי שלום וכתבו התו' שקש' לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר כדאשכחן במסכת' שביעית בפ"ה ב"ם אומרים לא ימכר לו פרה החורש' בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול לשחטה עו' תנן אלו כלי' שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית מחרישה וכלי העול כו' זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום דבמכר לא שייך דרכי שלום ועוד דקא דייק בפ"ק דע"ז מבית הלל דשרי למכור פרה לגוי דאימר לשחיטה זבני' ואפי' שייך דרכי שלום במוכר לישראל משום דנראה דחושדו כשאינה רוצה למכור לו במכר לגוי לא שייך כלל דרכי שלום ועוד ע"כ התם לאו משום דרכי שלום הוה מדלא תני להו הכא ואומר ר"ת דהכא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוי אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע בירושלמי דקאמר אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בו חול רחיים לטחון בו סמנים תנור לייבש בו אונין של פשתן משמע דאיירי שאין לו תבואה של היתר למיתלי בהו ההוא דירושלמי לא הוה תלוי גמורה כפרה לשחיטה דא"כ בלא דרכי שלום נמי הוה שרי כמו במוכר וא"ת לפי' ר"ת מאי פריך בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דבוודאי בפירוש שביעית איירי וי"ל דקסבר תלמודא דמחמיר רבנן בתבואת החשודין כאלו הוא בוודאי טבל דאוקמי אחזקת טבל כדמעיקרא ע"כ ומדבריהם יראה להדיא שאם אין ידוע שאין לו תבואה אחרת אפי' פירשה להדיא ששואלת נפה וכברה למלאכות תבואה או במקומו' הידועים שאין שואלים זה כלל כי אם לתבואה אפ"ה שרי היכא דאיכא למיתלי בתבואה אחרת של שנה השישית ומדברי הרמב"ם לא יראה כן שכתב בפי' המשנה שאם אמרה תנו לי הנפה להניף בו קמח או תנור לאפות בה פת אינה משאלת ולא חילק כלל דאיירי דווקא בידוע שאין לה בבית אלא פירות שביעית גם בלאו הכי דוחק דסתמא דמתניתין איירי דווקא בידוע שאין לה בבית כי אם פירות שביעית ע"כ נראה עיקר כדע' הרמב"ם דמן הסתם נמי אסור בפירוש כי אין כל התלויות שוין דדוקא בפרה איכא למימר לשחיטה זבין דרוב העולם קונין יותר לשחיטה מלחרישה ואף שחשודה על השביעית אינו אנמצא כל כך שתחרש בשביעית כי אוושא מילתא טפי ומונעים לעשות מיראת אחרים אבל הכא תלינן בתבואה שבא משנה זו ולא משנה ששית בפרט מאחר שחשודה על השביעת בוודאי של שביעי' הוא כי אין לה ממי להתבייש שתוכל לומר משל אשתקד הוא ואפי' לפי' התו' דמוקי לה בכה"ג בידוע שאין לה תבואה אחרת כ"א משביעית היינו דווקא משאלת משום דקתני במתניתן משום דרכי שלום ואי לאו בכה"ג אפי' בלא דרכי שלום נמי אבל סיפא דקתני שאין מסייע עמהם בכל עניין אסור אפילו יש לה לתלות בדבר היתר מכל מקום לא הקילו בדבר שאם הקילו במוכר ובמשאיל שאינו אלא גורם לדבר עבירה אבל במסייע ידי עוברי עביר' בידם לא מצינו להקל לתלות בדבר היתר וא"ל היכא דמשאלו' ופה איירי בידוע שאין תבואה אחרת והא דלא תסייע ע"כ איירי ביש לה תבואה אחרת אין זו קושיא דמתניתן בכל ענין איירי בין יודע שהן פירות שביעית בין אינו יודע בריש' דקתני מפני דרכי שלום קמ"ל דאפי' בידוע מותר וסיפא דקתני אסור לסייע קמ"ל אפי' אינו יודע אסור ומ"ה לא הקשו תוס' אהא דאינו טוחנות כו' אלא אמשאלות כו' היינו כמו שפריך בגמר' מ"ש רישא דקתני לא תבור שמסייע ידי עוברי עבירה שביעי' ומ"ש סיפא דקתני ובוררות וטוחנות עמ' הלא מסייע ידי עוברי עבירה טבל אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן הלכך חששה דרבנן בעלמא הוא ומפני דרכי שלום מותר לסייען אבל חשוד על השביעית משמע דמוחזק לן בה שחשודה על השביעית רבא אמר הכא בעם הארץ דר"מ שחשיד לאכול פירות בטומאה וטומאה וטהרה דרבנן דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא בקדשים בלבד הלכך לאו דאורייתא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען דתניא איזה עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי ר' מאיר וחכ"א כל שאינו מעשר פירותיו ופריך והא מדקתני סיפא משתטיל את המי' לא תגע מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה עסקינן פי' דס"ל להאי דפריך דטעמן דמשתטיל את המים אסור משום דהוכשרו עכשיו הוא ועד עכשיו לא הוכשרו ופריך מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה עסקינן שיהא שום נדנד עבירה דטומאה דהא לא הוכשרה ואי בנאמן על המעשרות קא מיירי אמאי קתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום רישא וסיפא בטומאה ובטהרה ובפירות מוכשרין ורישא כל זמן שלא גילגלה בטומאת חולין ולא גזרו בה רבנן מפני דרכי שלום וסיפא טומאת חלה דאורייתא שאסור לטמאה ביד הלכך אין מסייען. וכתבו התו' רבא נמי אית ליה רוב עם הארץ מעשרין הן והקילו בדמאי דפ' אעפ"י ובפ' במה מדליקין וסבר הכא דאע"ג דרוב עם הארץ מעשרין מכל מקום איסור דמאי איכא ואסור לסייען ע"כ והנה מאי שכתבו דרבא אית ליה נמי דרוב עמי הארץ מעשרין כן איתא להדיא בפ"ק דשבת גבי לא יאכל זב עם זבה וכן בפ' ב"מ גבי ספק דבריהם לא בעו ברכה ובפ' ב' דכתובות גבי חיישינן לגומלין כתבו נמי דרבא לא בעו למיסמך ארוב עם הארץ מעשר' לעניין לסייע ידי עוברי עבירה תראה לו להחמיר ע"כ ממילא הלכה כרבא לגבי אביי אף דקמ"ל רוב ע"ה מעשרין ואף דמוקי לה מתניתן כר"מ ואנו ק"ל כרבנן אין נ"מ בזה אליבא דהלכת' דאף לרבנן משכחת שפיר כגון בזה שמוחזק לן שמעשר פירותיו אבל בסתם ע"ה אסור לסייעו משום איסור אוכל טבל וא"כ תימא על הרמב"ם שפירש המשנה אליביה דאביי ובספרו נמי כתב בסתמא דאשת חבר טוחנת ובוררת עם אשת עם הארץ ולדברי רבא אסור אם לא במוחזק שנתן מעשר ועוד תמהני על הרמב"ם שפסק בפרק י"ב הל' תרומות וז"ל ישראל שעושה פרותיו בטומא' אין בוצרין עמו ואצ"ל שאין דורס' עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה אבל מוליכן עמו חביות לגת ומביאן מן הגת דמשמע להדיא דמשום טומאת חולין לא חיישינן וזהו דווקא לרבא דלא חיישינן לטומאה כלל בחולין כ"א בתרומה ואפשר בזה לומר להרמב"ם דאביי לא פליג על רבא בהא דלא חיישי' לסייע' בעושין חולין ע"י טומאה והא דלא מוקי ליה אביי מתניתן בהכי משום דמשמע ליה מדקתני אבל לא משתטיל מים דאיירי בטומאה מכלל דרישא איירי שלא הוכשרו ולא שייכא טומאה לגבי' ויש לו סיוע קצת מן הסוגיא דפריך ורמינהו טוחני' ומפקידי' אצל אוכלי שביעית ואצל אוכלי פירותיהן בטומא' ולא חיישינן לאחלופי אבל לא לאוכלי שביעית ואוכלי פירותיהן בטומאה אלמא דאסור לסייע לעושין בטומאה אפילו לחולין אמר אביי בכהן החשוד לאכול תרומותיו בטומאה עסקינן דה"ל טומאה דאורייתא ומדמשני ליה אביי הך קושיא דאינו אלא לרבא ש"מ דאביי ס"ל כרבא אבל דעת התו' אינו כך ס"ל כאביי מחמיר בטמאה שאפילו בחולין אסור לסייע לעושין בטומאה ואביי לא משני אלא אליבא דרבא וכן מצינו בכמה מקומות כו' ואין נפקותא בזה מאחר דק"ל כרבא נחזור לסוגיא ופריך אי הכי דאיירי בכהן החשוד כו' אמאי מפקידין תרומה אצל ישראל ע"ה ולא אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה אמר רבי אליעאי הכא במאי עסקינן בכלי חרס המוקיף צמיד פתיל וליחוש שמא הסיטן אשתו נדה אמר ר"י לא קשיא כאן בפירו' שהוכשרו וכאן בפירו' שלא הוכשרו ותימא לי על הרמב"ם שכתב שאין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ מפני שלבו גס בה אבל מפקידין אותה אצל ישראל עם הארץ בכלי חרס המוקיף צמיד פתיל ובלבד שלא יהא פירות מוכשרין גזירה שלא תסיטם אשתו ע"כ. ובסוגיא שלנו משמע היכא דלא הכשירו אפילו לא מוקיף צמיד פתיל מפקידן אצלו אכן השיגו הראב"ד ועוד דבסוגיא שלנו משמע דבישראל ע"ה מפקידין אפי' היכא דהוכשרו מפני שאין לבו גס בה ומה שאמרנו דבטומאת חולין לא חיישינן היינו לסייעו עמהם בשלהם אבל ליגע שפיר חיישינן ואין לו להפקיד פירותיו והן בחזקת טומאה בין אצל כהן ע"ה בין אצל ישראל ע"ה דבחולין כולן גס בה לכדתניא המוליך חטין לטוחן כותי או לטוחן ע"ה הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית פי' שאין חשוד להחליף בשאינו מעושר ובפירות שביעית אבל לא לטומאה דחיישינן שוא נגעו ואף שאין כ"כ ראי' נון הברייתא דאיכא לאוקמי בכהן ע"ה ובתרומה איירי וכותי איכא למימר דגרע מישראל משום הכי חיישינן אף בתרומוה מכל מקום פשיטא מאחר שהוא בחזקת טומאה אין חילוק בין תרומה בין חולין וכולן בחזקת טמאים הן לנזהר שאוכל פירותיו בטהרה והמסקנא בסוגיא לאחלופי לא חיישינן כדתניא הנותן לשכנתו עיסה לאפות קדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית פי' ואיירי כשנתן לה שאור ותבלין ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום ול מעשר