ים של שלמה על גיטין שכ

כלל מחייב אבל אי ליכא כפירת שתי כסף לא מחייב. ואם יש לאפוטרופוס חלק לכ"ע בין מינהו ב"ד בין מינהו אבי יתומים ישבע והראב"ד ז"ל כתב שצריך שיהא בטענה שתי כסף והודאה במקצת או שתהא האפוטרופסות קיים בידו שהוא הודאה אבל אם אין בטענתו בענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם על ידי גלגול על האפוטרופסות ע"כ ואין לו הכרע בזה

יא פסק כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכי אמרינן אתי לאימנועי דמשמע שאפוטרופוס יכול לחזור בו דוקא קודם שיחזיק בנכסים אבל משהחזיק לאו כל הימנו ואינו יכול להסתלק, וכן מפו' בתו' דב"ב אפוטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומי' יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומי' אין יכולין לחזו' בהן אפוטרו' שמינהו אבי יתומי' לא ישבע וכו' ע"כ בתו' ומדמפליג בין מינהו אבי יתומי' למינהו ב"ד ש"מ דרישא בין כך ובין כך משהחזיק בנכסי יתומי' אינם יכולי' לחזו' בהם עכ"ל וכן פסק הטו' והר"ש בר צמח פי' היינו כשעומד בעיר אבל אם הולך מעיר יביא הנכסים לב"ד והם ימנו אפוטרופוסי' כמו שכתב הרמב"ם פ"י מהל' שאלה ע"כ כתב הטור מלשון הרמב"ם וז"ל קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד ממונו בדרך רעה אין ב"ד מונעין ממנו את ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופוס אלא א"כ צוה המוריש שלא יתנו לו אלא א"כ שהוא כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן פלוני. החרש והשוטה דינם כקטנים ומעמידים להם אפוטרופוס. וראיתי עוד להעתיק שאלות מדברי הרא"ש שהביאו הטור שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יתומים שהיו להן שטר על ראובן ונכתב השטר בשם שמעון לחיזוק ומפורש בו שהוא של יתומים פלוני אם שמעון יכול לדון בשטר זה להיות דיין לכוף לראובן לפרוע. ובעל העיטור כתב שאפוטרופוס מעיד תשובה כ"כ ר"י מילתא פשיטא הוא דמעיד כשאינו מקבל פרס ואינו נוגע בדבר ראובן היה אפוטרופוס דיתמי ונשבע לשאת ולתת בשלהם ולהוציא עליהם ועל נכסיהם ולפרוע המס שלהם והיו סמוכים על שלחנו ונפטר והוציא בנו פנקסו שהוציא בפרנסת היתומים ובנכסיהון ובמס ותבע מהיתומים אחר שגדלו. יראה לי שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס דשמא נתפרע ולא נמחק שמעון ולוי נתחייבו ממון לקטנים וכתבו ליתומים שטר עליהם ונכתב בשם היתומים ושיגבו על יד ראובן ושיהא כח ביד ראובן לכתוב שובר על השטר ומסר ראובן השטר ליד יהודא, ומשכן יהודא את הלווים ואמרו הלווים שמה שמסר ראובן ליהודא לא היתה מסירה לפי שנכתב השטר בשם היתומים. תשובה יראה כיון שראובן היה אפוטרופוס של הקטנים לגבות הממון ולכתוב עליו שובר הרי הוא כאילו כתב בשמו והקטנים הוזכרו בשטר כדי לידע שהממון שלהם וראובן אפוטרופוס שלהם בידו לגבות הממון ולעשות כל מה שנראה לו טוב ליתומים וכאן שנראה לו טוב למסור השטר ליהודא מסירתו מסירה כי אפוטרופוס יש לו כח לעשות בממון הנמסר לידו לטובת בעליו כאילו היה שלו

יב מתניתין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חיי' ומסיק בגמ' איתמר רב אמ' מנסך ממש שמואל אמ' מערב מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך אמ' לך מנסך קם ליה בדרבה מיני' ואידך כדר' ירמיה דאמר רבי ירמיה משעת הגבהה הוא דקני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הניסוך. ואע"ג דקי"ל הלכה כשמואל בדינא הכא ק"ל כר' ירמיה וכן פסק הרמב"ם ועיין בפרק אלו נערות סי' ג' ומסיק אמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב. מ"ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו א"ה אפילו במזיד נמי השתא לאזוקי קא מיכוון אודועי לא מודע ליה ור' יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומאי טעמא אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני והלכה כר' יוחנן דחזקי' איתותב

יג מתניתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים ותניא עליה מפני תיקון העולם ולפי מה דאנו ק"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק האי תיקון העולם אמזידים חייבין קאי ומסקינן בסוגיא ת"ר היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו. היה עושה בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי ביום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ובתר הכי אשכחי' וא"ל וכתב הרא"ש מדברי התוס' והקשה ר"ת דבפרק האומר בקידושין פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומוכח התם דתרווייהו מודו באומר ליה עד אחד נטמאו והלה שותק נאמן וכן אמר לו אכלת חלב אע"ג דאינו בידו נאמן. ואדרבא נמי קשה דאע"ג דמהימן ליה הכא כשאינו בידו היינו משום שהיה תחלה בידו אבל היכא שלא היה בידו מעולם לא. ואור"ת דהכא מיירי במכחישו או אומר אינו יודע. אבל התם מיירי בשותק ושתיקה כהודאה דמיא וכן מוכח בפרק האשה רבה דבעי למיפשט מיניה דעד אחד נאמן באיסורין וקאמר דלמא שאני הכא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא ומתוך כך היה אומר ר"ת המטהר יין חבירו מן הגוים אי אשכחן זימנא קמייתא וא"ל נתנסך יינך מהימן כרבא ואפילו מכחישו כיון שהי' בידו אבל אי לא א"ל בזימנ' קמיית' או אדם א' שלא היה בידו לא מהימן ואם מכחישו או אומר איני יודע אבל אי שתיק מהימן וכגון שאומר לו העד נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת רגלים לדבר דומיא דאכלתי חלב דכיון שאמר לו שהוא יודע בדבר ושותק ודאי הך שתיקה כהודאה דמיא אבל בענין אחר הא דשתיק משום דלא ידע. ע"כ. ועוד כתב וריצב"א היה אומר דאפילו היכא דהי' לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתלא לדבריו דמה ששתיק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא מתיישב ומחשב בדבר אם אומר אמת אם לאו הך שתיקה לאו כהודאה דמיא כיון שיש לתלות השתיקה דלאו להודות שתיק כי ההיא דאמרינן בפרק המפקיד גבי גזלתי אחד מכם ואינו יודע איזהו וכל אחד אומר אותי גזל ומוקי לה כגון ששתיק בשעה שכולם תובעים אותו דלא הוי שתיקה כהודאה משום דמימר אמר כל חד וחד אמינא דלמא האי הוא. ונ"ל דאף ר"ת לא פליג אדרבי' ריצב"א כי סברא ישרה הוא וכמה פעמים מצינו בתלמוד שאם נתנה אמתלא לדברי' דמהימנא ולפעמים לא הוי שתיקה כהודאה היכא שיש עדות מוכחשת במת בעלה ושתקה עיין בפרק האשה רבה סי' ד'. ומה שאמרנו דשתיקה הוי כהודאה דוקא בשאר איסורין אבל באומר אשתך זינתה אפילו אומר בפניך זינתה וכ"ש במקום שהיה לך לידע. שאינה נאסרת שאין דבר ערוה פחות משנים דק"ל כרבא לגבי אביי אם לא שהודה לו להדיא דאז שווייה אנפשי' חתיכה דאיסורא עיין לשם בפרק האומר סי' כ"ד ועיין נמי בפ"ק דיבמות סימן יו"ד חי"ת

יד פסק כתב הרא"ש שי"ד חילוקים יש בענין נאמנות באיסורין. א' כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן לומר שהוא מותר כדמוכח בפרק האשה רבה גבי חתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן לומר שהוא שומן וכ"ש אם הוא אומר חלב הוא דנאמן לומר כיון דלא איתחזק לא איסור ולא היתר:

ב' היכא דאתחזק היתרא ואמר עד א' איסור הוא אינו נאמן כדמוכח פ' הניזקין דף נ"ד טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו, נאמן משום דאתחזק מהיתר':

ג' היכא דאיתחזק איסור' ועד א' א' היתר הוא אינו נאמן כדאיתא בפרק האשה רבה גבי הקדש טבל וקונמות דנאמנים הבעלים משום דבידם לתקן הוא אחר דאין בידו לתקן לא:

ד' כל אדם נאמן לומר על שלו אפילו איתחזק איסורא כדאמרינן גבי הקדש וקונמות הואיל בידו לתקן ולפדותו:

ה' עם הארץ וחשודין אינם נאמנים על שלהן כדתנן במסכת דמאי ומייתי לה בכתובות החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינם נאמנים משום דחיישינן לגומלים אלמא דאיהו גופי' לא מהימן אטבל דידי' ואע"פ שחבירו מסייע ועוד אמרי גבי מדומע אף בחול שואלו ואוכלו על פיו משמע דווקא מדומע אבל שאינו מדומע לא:

ו' האומר טבל שלי מתוקן אמרו לו האיך ואמר אמרתי לו לפלוני לתקנו הלכו ושאלוהו ואמר לא תיקנתיו הרי הוא בחזקת טבל אע"ג דכל מקום שהאמינה תורה אחד הרי הוא כשנים מכל מקום כיון שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תיקנתיו הרי הוא בחזקת טבל גמור:

ז' האשה שאמר' א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפ' שאס' הוא הפה שהתיר ח' אשה שאמרה מת בעלי נאמנת דאשה דייקא ומינסבא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ט' חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנים ואפילו הן בני יומן בירושלמי מפרש והוא שמת בישוב הדעת דאמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

יו"ד אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרינן בכתובות דאפילו עד אחד אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן ואע"ג דעביד לגלויי היינו טעמא משום דהוי שבח כהונה ורווח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו:

י"א כל דבר שהוא בידו של אדם אפילו איתחזק התירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור אפילו מכחישו או אמר אינו יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליה' לומ' ולאו מטעמ' דאי בעי מטמ' להו דאי טמאנהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אעפ"י שכבר נכתבו ועוד אמרינן בפרק האשה דאי סבר תורם משלו על חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי נבעלו ואפי' תרם משל חבירו:

י"ב דבר שאין עתה בידו או לא היה בידו מעולם ואתחזק התירא אינו נאמן כהא דתניא טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן והוא שמכחישו או שאמר איני יודע י"ג. אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא כדמוכח בקידושין בפרק האומר גבי הא דפליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד דמודו תרוייהו באומר לו עד אחד נטמאו טהרותך והלה שותק דנאמן וכן אמר לו עד אחד אכלת חלב ואע"ג דאינו בידו ומפרש טעמא בפרק האשה רבה משום דשתיקה כהודאה דמיא ודוקא כשאמר לו העד נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת רגלים לדבר דומיא דאכלת חלב דכיון שאמר לו שיודע בדבר ושתק ודאי הך שתיקה כהודאה דמיא אבל בענין אחר הא דשתיק משום דלא ידע ולא הוי כהודאה ועד אחד אינו נאמן לאסור כיון שאינו בידו:

י"ד:

אפי' דבר שאינו ברשותו עתה אי בזמנא קמייתא דאשכחי' א"ל עדיין נקרא בעליו ומהימן כדאמר רבא כיון דלא מצי א"ל אלא השתא. ע"כ פי' דמאי ה"ל למיעבד בשעה שהיה ברשותו לא אשכחן למימר ליה והשתא דאשכחן א"ל והיינו דאמר הכא כגון דאשכחי' ולא א"ל ולא מידי