ים של שלמה על גיטין שיח

לאיש הזה ותנן מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך ולקחתיה ממנו נאמן וכ"ש זה שהוא משיב אבידה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן וכן א"א לפרש כשזה טענו ברי גמור כלומ' אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורין דאם כן אפילו בשוורין נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין ועוד לא הוי שותי' לי בטענ' דכיסין דלא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסין קשורין אלא ברי גמור' היא וחייב עלי' ולא תקנו בזו והכי איתא בירושלמי כו' אלא הכי פירושו כגון שאומר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שווריים ושני שוורים קשורים היו כיון שמשך את האחד גם את השני משכת ורבותא גבי כיסין באומר ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה ומ"ה לגבי כיסין חשבינן לי' בטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהם גם בשני חושבין אנו אותו. בברי דכיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי מהדדי אעפ"י שראה אותו מושך בשוורין כיון שלא ראה ב' ירור שמשך שניהן לא חשבינן ליה בברי הלכך בכיסין הי' לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוה ור' יצחק לית ליה מתניתין וחייב בכיסין אבל בשוורין פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה בברי מה דקי"ל במתניתין שבכל ענין אינו נשבע אם לא בברי גמור שאומר אני ראיתיך שהגבהת וכ"ש דבזה לא הוי בכלל משיב אביד' ופשיטא שנשבע אפילו לדעת המשנה וכאשר כתב הרשב"א וכן עיקר

ו מתניתין יתומים שסמכו אצל בעל הבית פי' לעשות דבר על פיו ולא נתמנו להם אפוטרופסים לא מאביהם ולא מב"ד אפ"ה כאפוטרופוס הוא או שמינה להם אביהם אפוטרופסים חייבים לעשר פירותיהם מפרש בגמרא דוקא להאכילן ליתמי אבל להניח התבואה באוצר עד שיגדלו לא דלמה להו כשיגדלו יעשרו הם. ת"ר האפוטרופסים תורמין ומעשרין להאכילן אבל לא להניח להן. ועושין טובה ומוכרין בהמה ועבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח ועושין סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קצבה לאתוי שופר ולוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגילה ואין פוסקין עליהן צדקה ואין מפדין עליהן שבויין וכל דבר שאין לו קצבה לאתויי תנחומי אבלים ולפעמי' פוסקים עליהם צדקה לעשות להם שם כדאיתא בב"ב פרק ב' ואין אפוטרופסים רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות בנכסי יתומים פירש אם דנו על מנת לזכות ונתחייבו אין נפסדין היתומי' בב"ד משמע מדבריו שאם זכו בב"ד קיים וכ"כ בטור וזה לשונו היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופסים לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב אבל אם ירד עמו וטען בשבילם וזכה הדין קיים. ע"כ ודוקא אם זכה אבל אם הפסיד אינו קיים. ומה שכתב הרמב"ם וז"ל שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים. כבר פירשו המ"מ דה"ק אינם רשאים להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב אעפ"י שהם באים ע"נ לזכות בדין ולטעון דברי זכות וה והטעם כתב רבינו שמא לא יזכה ונמצא החוב קיים כלומר שאין אנו אומרים שיהיו רשאין להזקק לדין עם שום תובע ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשו כלום שאם כן לקת' מדת הדין בכך שיהא תובע זה' יכול להפסיד ולא להרויח ולפיכך אמרו שאינם רשאי' להזקק כלל עם תובע ובודאי כיון שאין רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום. ע"כ. והיכא שאפוטרופסים טוענין בעבורם נכסים אחרים שיכולי' לטעון בכה"ג בודאי אם הפסידו בטענות. הדין קיים. ובפרק שני דייני גזירות סי' י"ז כתבתי שאין האפוטרופסים רשאים לטעון שקר גמור והב"ד צריכין להרחיק יותר ובפרק הגוזל בתרא סי' ז' באיזה ענין מקבלין עדות על היתומים. והא שאין האפוטרופסין רשאים לדון היינו בנכסים שלהם או ב"ח שבא על אביהם ורצה לגבות מן היתומים אבל בענין משא ומתן של אפוטרופסי' או במה שלוו וקנו לצרכן פשיטא שנזקקין לדין והאפוטרופסים טוענין בעבורם. והא לך מה שכתב המרדכי בפרק המפקיד כתב ר"ת ששאלתם שיש שטוענין על האפוטרופוס שפשע שטען בב"ד מה שלא צוהו לטעון. אם מה שטוענין עליו הוא אם היית טוען כך משתבענא ושקילנא או משתבענא ולא משלימנא. והשתא לפי מה שטען עכשיו משתבע שכנגדם שבועה או שקיל בלא שבועה. כל כה"ג לאו פשיעה היא ואפילו דינא דגרמי לא הוה דמי יימר דמשתבעי. ולא איקרי פשיעה אלא א"כ שכדבריה' היו פטורים בלא שבועה. ולפי מה שטען האפוטרופוס שקיל האיך בלא שבועה ואין האפוטרופסים רשאים למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרים עבדים ולוקחים שדות, רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות מאי טעמא דילמא לא משפיין פי' לא יהיו מקושטת אצלן שלא יצא עליו ערעור. ומדהביא הרי"ף והרא"ש בברייתא סתמא מסתמא הלכה כת"ק. והקאר"ו כתב ואיני יודע היכא פסק כת"ק. וחוץ לכבודו לא הרגיש בזה שכתבתי. אבל הרמב"ם פסק כרשב"ג ונראה בעיני שהרמב"ם לדע' הרי"ף כי ס"ל שדעתו היה בודאי לפסוק כרשב"ג מדפירש דבריו ואמר טעמא דלמא לא משפיין ש"מ שכך הלכה ולפ"ז אפשר שאף הרא"ש הי' כך בדעתו וראייתו נמי אפשר מדקיהב תלמודא טעמא לדברי רשב"ג ולא לת"ק משמע שכך הלכה וכן מסתבר כשם שאין מוכרין ברחוק כו' משו' דלמא משתרפין הכא נמי איכא למיחש דלמא לא משייפין. נחזור לברייתא ואין האפוטרופסים רשאין להוציא עבדים לחירות. אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין לחירות פי' רש"י אפילו אין היתומים נפסדים שהעבדים באים לפדות את עצמן בכסף שנותני' להם אחרי' על מנת שאין ליתומים רשות בהן אפ"ה אין רשאין שהרי אין גופן קנוי להם לשחררן אבל מוכרן אותן לאחרים לתקנות היתומים כגון להאכיל או ליקח בהן שדות ואותן אחרים שהיו רוצים לתת הכסף לעדות עצמן הם יקחו ואח"כ ישתחררו וכן פירש לעיל בפרק השולח גבי גזבורין. אבל תו' פירשו דהיינו טעמא דאסור דרך שחרור דסברי דקא מזלזל בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כ"ע שמוכרין אותן בשויינהו ע"כ ר' מאיר אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרה לו וצריך לחשוב עמהן באחרונה דברי ר' והלכה כת"ק דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וכתב הטור בשם רמ"ה וכל זה מיירי בלא רשות ב"ד אבל ב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים ע"כ. כתב הרשב"א בתשובה שנשאל על אפוטרופוס שמכר קרקע יתומי' כדי ליפרע חובות אביהם לפי שנתפייס עם הבעל חוב בפחות מחובו וכשהגדילו היתומים באו להוציא מיד הלקוחות. והשיב דכל שיש ריווח ליתומים במכירת הקרקעות מוכרין והאריך בזה. נחזור לברייתא רשב"ג אומר אינו צריך. וכתב הרא"ש וז"ל לפי' רש"י נעשה חשבון עמו וגם ישבע ולא נהירא לי לאוקמי פלוגתא דר' ורשב"ג בפלוגתא דאבא שאול ורבנן אלא בחשבון לחוד הוא דפליגי דר' סבר כיון שצריך לעשות חשבון באחרונה נותן לבו לדקדק בענינים. ואפילו אין לו לישבע ורשב"ג סבר אינו צריך. כתב הרי"ף חזינן לגאון דקא פסיק הלכתא כרשב"ג ולא אמרינן הלכתא כר' מחבירו אלא לגבי חבירו אבל לא לגבי אביו ע"כ. וכתב הרמב"ם והטור הביאו וז"ל אע"פי שאין האפוטרופא צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק וליזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר סולו לרוכב ערבות ביה שמו וכתיב אחריו אבי יתומי' ודיין אלמנות אלהי' במעון קדשו. ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל והרב בעל העיטור ז"ל כתב דדוקא באחרונ' אין מחשבין אבל בתחיל' צריכין בית דין לחשוב עמהן ולכתוב חשבין המטלטלים והקרקעות והחובות וכל מה שנתנו בידם דאף על גב דאמרינן דאין נשבעין ה"מ זו בטענת שמא אבל בטענת ברי כגון שאמר ליה יודע אני שלקחת משלי כך וכך משביעין. והלכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו. וכתב הראב"ד וז"ל דכותבים שני שטרות אחד לאפוטרופסים ואחד לקרובים של יתומים אות באות והוא נקרא שטר שומות ב"ד. עוד אמרינן בסיפא דברייתא דלעיל דאין עושין אפוטרופסים נשים ועבדים וקטנים ואם מינו אבי יתומים בחייו הרשות בידו וכתב הר"ן וז"ל פי' ולא חשבינן להו כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה וכתבו רבותינו ז"ל דהרשות בידם גרסינן וה"פ אם מינן אבי יתומים בחייו שהיה רגיל להפקיד להן הרשות ביד ב"ד למנותן עכשיו דאנן סהדי דניחא ליה לאב והכי גרסינן בתוספתא אין עושין אפוטרופסים נשים ועבדים וקטני' אם מינן אבי יתומי' בחייו הרשו' בידן שמעינן מסיפא דאף האפוטרופסי' שמינהו ב"ד אין לעשות כל הדברים הנזכרים למעלה שלא לעשותן דהא בסיפא קתני ואם מינן אבי יתומי' מכלל דעד השתא במינוס ב"ד איירי מכל מקום כשנטלו רשות מב"ד הכל מותר וה"ג בתוס' וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר שאין לך בדברים אלא במקומן ושעתן. ע"כ. ואף שרוב המחברים גרסינן הרשות בידו מכל מקום אין הכרע לגירס' ובפרט שהם דברים של טעם והתוספ' נמי מסייע ליה והטור מדברי הרמב"ם הוסיף נמי ולא עם הארץ שהם בחזקת חשודים על עבירות והוא ברייתא דסוף פרק אלו עוברין הביאה הרי"ף והרא"ש וכתב הרב המגיד משנה משמע מדברי הרי"ף שלא אמרו אלא בע"ה שאינו לא במקרא ולא במשנ' ולא בדרך ארץ זהו דעת רבינו ויש חולקי' דאף על גב דאיתי' בדרך ארץ ובמצות מכל מקום אין בור ירא חטא ומורה התירא לנפשיה דאגב טרחי' שקיל וזהו דעת רש"י ע"כ. וכן נראה בעיני שיש לחוש לפירוש רש"י כי עולבא דדייני למנות ע"ה להיות שליח ב"ד אביהן של יתומים. עוד מוכח בפ' המפקיד שאין ממנין קרוב הראוי לירש עם הקטן ואפילו הוא קרוב מאם משו' דאף מאם יש שום צד שיכול להחזיק בהן והיינו שאם הקטן הית' נשואה לאבי' דשמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתי מאבי כו' וה"ה דמשכחת קרוב מחמת קרוב וכאשר כתבתי הכל באריכו' בפ' המפקיד גבי אין מורידין קרוב לנכסי שבוים וז"ל הרמב"ם והטור הביאו וז"ל בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפו' בזכו' היתומי' וטוען טענותיהם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסיהן להרויח בהן ומעמידין אותן על הקטנים בין שהו' רחוק או קרוב לקטן אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות. ע"כ וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל יכולים למנות אפוטרופסים קרובים להם שלא נפסול לקרוב אלא לדון קרובו לזכותו או לחייבו אבל כשאין בו לא זכות ולא חובה לאפוטרופסים למה יפסול ב"ד את, הקרוב. ע"כ. וכתב עוד שאין האם וקרובים ולא קרובים מצד האב יכולים לעכב ביד ב"ד למנות אפוטרופסים הניחא להם. ע"כ. ולענין מעות מזומנים אם ממנה עליהם אפוטרופסים כדעת הטור או אין ממנים עליהם אפוטרופסים אלא מניחם המעות ביד איש אמיד שיהי' בלתי ספק בטוח על ריווח כגון