ים של שלמה על גיטין שיז

פרק חמישי א הנזקין שמין להן בעידית וב"ח בבינונית וכתובות אשה בזיבורית ר' האיר אומר אף כתובות אשה בבינונית וק"ל הלכה כתנא קמא שהיא בזיבורית והאי שמין להם בעידית ק"ל כר' עקיבא דעידית של מזיק שיימינן ולא של ניזק כר"ע לגבי ר' ישמעאל ומסיק תניא אמר ר' שמעון בן אליעזר מפני מה אמרה התורה הניזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנים וחמסנין כדי שיאמר אדם מפני מה אני גוזל וחומס ולמחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לפיכך אמרה התורה הניזקין שמין להם בעידית. ומפני מה אמרה התורה ב"ח בבינונית שלא יראה אדם דירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי לפיכך אמרה התורה בעל חוב בבינונית. אלא מעתה יהא בזיבורית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כתובות אשה בזבורית שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא כתב הר"ן וז"ל ויש כותבים דאף האידנא אינה ניגבית אלא מן הזיבורית דהא ק"ל בדאורייתא ב"ח בזיבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לוין והכא ליכא נעילת דלת דרוצה האשה להינשא יותר משהאיש רוצה לישא. ויש דוחין זה דבודאי במה שהביאה אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא מינסבי. ולזה הדעת נוטה. ע"כ. וכן נראה בעיני עיקר אף שדעת הראשונה היתה דעת הרשב"א דאף את"ל דאין הטעם שלי מספיק לומר ממנעי ולא נסבי מכל מקום דינה בבינונית משום דלא חלקו חכמים בין ב"ח לנדוניא וסתם כתובה אינו אלא מנה ומאתים אבל נכסי צאן ברזל דהיינו הנדוניא דהנעלת לי' כו' הוא כחוב וכמו שכתו' בפ' הכותב בסימן י"ו והאידנא שכותבים מכל נכסי ס"ס בכתובות לאו דינא בעידית עיין בפירוש הכתובה בפרק מציאת האשה

ב מתנית' אין נפרעין אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על גב שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית. וכתב הרא"ש מדברי התוס' ואע"ג דק"ל שעבודא דאורייתא וכל תנאי שבממון קיים ואם כן למה הפקיעו חכמים זכות המלוה וי"ל דלא פלוג רבנן ביתמי והשוו דיניהם מכל מקום לגבות מהן מן הזיבורית ורבא פליג עליו וכתב הרא"ש מדברי הרי"ף וכיון דרב נחמן ומר זוטרא בריה ואביי קיימי בחדא שיטתא ה"ל רבא יחיד לגבייהו ועוד דפריך לרבא ואף על גב דשני כולהו לא סמכינן אשינוייא דחיק' וכתב עוד והוא מדברי רשב"א ועוד שנויי דשני דאבי' ר' חוזאה בר' ישמעאל לאו אליבא דהלכת' הוא דק"ל כרבינא דמוקי מתניתין כר' עקיבא. כתב עוד הרא"ש וז"ל וכתב הרמב"ן דנראים הדברי' כשכתוב לו סתם גבה מן העידית ומן הדין שיגבה בין ממנו בין מן היורשים אבל כיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בסתם אלא א"כ פירש גבה מן העידית בין ממני בין מן היורשין וגמרינן להא מדקמ"ל כאבא שאול בן אמינא מרי' דאמר בין מנכסי בנו מנכסי אילין בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא לפרוע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכשה"י תנן בין הוא בין יורשיו אין משביעין אות' כך פסק ר' אלפסי ז"ל בכתובות אבל ר"י ור"ח ז"ל פסקי הלכה כאבא שאול ואפי' פירש. ומיהו הכא מסתבר דהיכא דפירשו לא הפקיעו חכמים זכות המלוה. ורשב"א מה"ג כתב בשם רמ"ה ור' יונה דהכי מסתבר דלא הפקיעו חכמים זכות המלוה. ואני צריך לכל זה כי הכרעתי בפרק הכותב סימן ל"ח כדעת הסמ"ג. תו מסקינן בסוגיא והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית וכתב הר"ר יונה ז"ל ה"מ לענין ב"ח דלא מסיק אדעת' דמיית ונפלו קמי' יתמי אבל לענין נזיקין דדינו מן התורה בעידית לקטנים עבדין תקנה ולא לגדולים וכתב עליו הרא"ש ודברים של טעם הם ע"כ אין שייך לומר כאן לא פלוג כמו שפירשו התוס' למ"ד שעבודא דאורייתא אם כן נזיקין שדינו בעידית איך הפקיעו חכמים גבי יתומים דינם לגבות מן הזיבורית ותירצו בחד שינויא משום לא פלוג היינו היכא דשייך בהו האי טעמא דתקנתא אבל האי טעמא דלא אסיק אדעתיה דמיית לא שייך אלא בב"ח ולא בנזיקין כלל אם כן פשיטא דלא עבד תקנתא אלא לקטנים ולא לגדולים וכן פסק הר"ן

ג מתניתין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין כתב הרי"ף והרא"ש אחריו הא דתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים ל"ש מכר ול"ש מתנה דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני לא אמרינן כל הקודם בש"ח זוכה אלא יחלוקו הנכסים פי' הן רב הן מעט לתשעה חלקים ויטול בעל מאתים שני חלקים ובעל ג' מאות ג' חלקים ובעל ארבע מאות ארבע חלקים לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם כפי חלוקה כן הוא הפירעון כדתנן גבי בכור יצא עליו שט"ח גובה מכולן כפי החלוקה בכור נותן פי שנים. אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרי' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו ש"ח גובה מן האחרון. אין לו גובה משלפניו. אין לו גובה משלפני פניו דאע"ג דלקמ' בינונית ולבתרא זיבורית. מזיבורית גבה ולא גבה מבינונית ש"מ דבמתנה נמי עביד רבנן תקנה וכן הלכתא ואע"ג דדחינן ואוקמינן בב"ח א"כ דה"ק אין נפסד אלא אחרון פירש הא דקתני גובה מן האחרון אין נפסד אלא האחרון קאמר שהרי כולן חוזרין עלי. א"נ דשווי כולהו להדדי. ההיא דחותא בעלמא היא ולא סמכינן עלה. וכתבו התו' ואיך דייק מהאי בריית' דאף במתנה עבוד רבנן תקנתא הלא יש לחלק בין מתנת ש"מ לשאר מתנות דלא מסיק אדעתי' כו' נ"ל לא מסתבר ליה לחלק. א"נ הכא במתנה במקצת הוי כמתנה של בריא ושינויא בתרא עיקר. וכן כתב הר"ן וז"ל וא"ת והיכא קרא למתנת ש"מ ממשועבדים דאם כן מלוה על פה בגו זימנא ומזון האשה והבנות לא יגבו מהן. וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנה ניזונת מנכסיו מתנת ש"מ לא כ"ש. י"ל דהכא במתנת ש"מ במקצת ובקנין דהוי כמתנת בריא אבל מתנת ש"מ בכל. אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, וכן דעת הרי"ף ז"ל והר"מ ז"ל בבבא בתרא ע"כ. כתב הרי"ף והרא"ש אחריו דאפסיקא בפרק מי שהיה נשוי דאי אשתדיף בני חורין דגבי ממשועבדים עיין שם

ד פיסקא אין מוציאין לאכילת פירות וכו' מ"ט אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאין כתובי' פירוש הפירות הללו כשנכתוב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתוב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוי כמלוה בשטר והמחזי' אחריות' עליו והפירות הוי כמלוה ע"פ ולא טרפי משעבדי ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון. אהני לחיובא באחריות. ולא גבי אלא מבני חרי אבל ממושעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר חרפי משעבדי משום דאית ליה קלא ולהך כתיבה לית ליה קלא דבשלמא ע"ג קרקע פוק קלא פלוני מכר לפלוני וקבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא. א"ל ר' אבא לעולא והא מזון אשה והבנות דכמאן דכתיבה דמי' וקתני אין מוציאין א"ל התם מעיקרא הכי איתקין שיהא חשובין ככתובים אצל בני חורין ולא יהא חשובין ככתובים אצל משועבדים לפי שאין אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית וכן א"ר אסי א"ר יוחנן כו' ור' חנינא אמר לפי שאין קצובין. איבעי' להו לר' חנינא קצובים וכתובים בעי. או דילמא קצובים ואעפ"י שאינו כתובים גובים משועבדים במילי דקציבי. ודוקא במלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל שאר מילי הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא מזבין ולא כפי' בקונטרס שפירש דמלוה ע"פ מהא נמי גובה ממשעבדי. דהא תנן בפרק גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים מפני תיקון העולם לפי שאין כתובים אמר ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש בזה דאפילו הוי כתובים לא גבי ממשועבדים דאין תיקון עולם תלוי בזה אלא בקציבה והלכה כת"ק דהכל תלוי בכתובין ולא בקצובין. והרי"ף והרא"ש אחריו נמי לא הביאו אלא דברי ר"ל לחוד

ה מתניתין המוצא מציאה לא ישבע שאין לו יותר מזה מפני תיקון העולם. אמר ר' יצחק ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ישבע. שני שוורין קשורין מצאת לי והלה אומר לא הי' אלא אחד אינו נשבע מאי טעמא שוורין מינתחי מהדדי. כיסין לא מינתחי מהדדי. והתו' פירשו דאפילו ר"י מודה כה"ג וגרסו גירסא אחרת דגבי כיסין דוקא כשאומר החזרתי לך אחד מהן חייב לשבע דאפילו אם היה טוען לא מצאתי אלא אחד היה חייב לישבע. וגרסו נמי תניא נמי הכי. ופריך ור"י לית ליה המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. ומשני. הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב דאמר פעמים אדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ומוקי בגמרא כשטוענו בנו ופי' ר"ח דלא קאי האי שינויא דאפי' ר"א אית לי' משיב אבידה ופטור ולא חלקו ר' אליעזר בן יעקב ורבנן אלא הא דר"א סבר בבנו אינו מעיז פי' משום הכי אינו כמשיב אבידה אם הודה לו חמשים זוז וצריך לישבע ורבנן סברי מעיז בבנו שפיר. והוא דהודה ולא העיז ש"מ דקושטא אמר. וכתב הרא"ש לפי דבריו נדחו דברי ר"י וכן ר' אלפסי לא הביא דברי ר' יצחק וכתב בשבועות דהלכ' כראב"י פי' אלמא דס"ל דראב"י לאו איירי בדר"י כלל. ונראה דמפרש אלא בדרבה קמיפלגי כמו שפירש דאיירי בטוענו גדול ולא דמי למוצא אבידה פי' לאפוקי לרש"י שמפרש דאיירי בטוענו קטן ואפ"ה בעי לר"א שבוע' דס"ס טוענו טענת ברי ולית ליה משיב אבידה אלא במשיב בעצמו ואם כן הא דר"י אתי נמי שפיר אליבא דהלכתא שהרי טוענו ברי אבל ר"י מפרש דראב"י איירי בטוענו גדול ומ"ה מזקיקו לישבע לפי שאין אדם מעיז בבנו אבל הא דר"י חשיב ליה שפיר משיב אבידה ע"כ וכן עיקר דבכל ענין פטור אפילו טענו אתה מצאת לי כו' ובמתניתין דפטר' משמע מפני תיקון העול' דלא שביק לה ואזיל. וראיתי להעתיק מחדושי רשב"א שכתב דברים נכונים בפי' המשנה והסוגיא וז"ל שמועה זו רבו הפירושים ועיקרן של דברים הא דר' יצחק בשהלה טוען ברי דהא במתניתין לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובא מחייב לישבע וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבידתו ונותן סימנים והל' משיבו אני מצאתיה וכיס אחד או שור אחד היה כמו שפירשו במקצת המפרשים. שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבוע' מודה מקצת דאדרבא זה פטור לגמרי משו' מיגו דאי בעי שתיק ומיגו דאורייתא היא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי