ים של שלמה על גיטין שטז

מה שעלה בידם ועל זה סמכו ראובן ושמעון ונדרו לגוים הכסף וכשתבעו הקהל אמרו מאחר שלוי לא חזר אצלינו לומר שרצית' לקבל לא ניתן להם כלום. נראה דתשו' הקהל נשאר' מעל דהוי אמירתם לגבוה כמסירת' להדיו' ולא מצי הדר בי' ואפי' גמר בלבו ליתן צדקה ולא הוציא בשפתיו חייב ע"כ תשו' מהר"ר מנחם מץ ס"ט

עג מתני' המוכר את שדהו לנכרי הלוקח ממנו מביא בכורים מפני תיקון העולם. כך הגרסא הנכונה מגרסת ר"ח כאשר כתבו התוס' ולא גרסינן לוקח ומביא שמשמע המוכר צריך ליקח ולהביא משום קנס כמו שפי' רש"י וכן דעת הרמב"ם כגרסת ר"ח וכן משמע בסוגיא דפריך ארבה דסבר אין קנין מהא מתני' דקתני מפני תיקון העולם הא מדאורייתא לא. ולפי פירושו דילמא תיקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח ואף שרש"י נדחק לפרש מ"מ דוחק הוא דפשטא דסוגיא לא משמע הכי. ומסיק בסוגי' אמר רבה אעפ"י שאין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנא' כי לי כל הארץ לי קדושת אבל יש קנין לגוי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערו' שנא' השמי' שמי' לה' והארץ נתן לבני אדם. ור"א א' אעפ"י שיש קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעש' שנא' דגנך ולא דגן גוי ומ"ס דיגונך ולא דיגון גוי והנה פסקו הרמב"ם והסמ"ג דהלכ' דאין קנין לגוי בא"י להפקיע מתרומו' ומעשרו' וממילא צרי' הישראל שלקחה ממנו להפריש דאורייתא תרומה ומעשרות וכן ביכורים. ומתני' דקתני מפני תיקון העולם מפרש תלמודא דשתי תקנות הוו מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא כיון דחזו דקא מיקר ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימי תקינו להו דלא ליתו כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד גוים הדר תקינו להו דליתו. ופי' הרמב"ם במשנה וז"ל העיקר אצלינו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מן המעשרות לפיכך לקח מן הגוי יביא מן התורה וכשראו החכמים שהיו מתייקרין בלקיחתן מן הגוים התקינו שהלוקח מן הגוים לא יביא ביכורים כדי שיתבאר לו שירד' מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר ביד גוי ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לגוי בא"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיית זה הקרקע מידו ולפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות. ע"כ. וקצת תימה על מה סמכו המחברים לפסוק כרבה נגד ר' אלעזר דהוה קשיש מיניה ובפרט מה שכתבו התו' דמתני פ"ק אין שוכרין להם בתים ואצ"ל שדות כו' שהוא דברי ר"מ ס"ל שיש קנין לגוי' ולא מצינו שחולק ר' יוסי עליו בזה אבל נראה בעיני מאחר שמצינו בפ"ק דבכורות אמר ר' יוחנן פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומרחן הגוי פטורים מכולם שנא' דגנך ולא דיגון גוי משמע דוקא מירחן אבל אם גדלו ברשותו ולא מרחן חייב ש"מ דאין קנין לגוי בא"י להפקיע וא"כ בודאי הלכה כר' יוחנן לגבי ר' אלעזר שהי' תלמידו ולא דרשינן דגנך ולא דגן גוי אלא למעוטי דיגון של גוי והנה דעת הרמב"ם שאפילו תבואה של ישראל שמירת הגוי פטור תמה אני עליו דבקרא לא קא ממעט אלא בתבואה של גוי ועיין בשמעתא דבריר' בפרק שור שנגח הא דממעטינן דיגון גוי שפטור נראה דאפ"ה חייב מדרבנן כמו למ"ד שיש קנין לגוי למפקיע מ"מ חייב מדרבנן כמו שכתב הטור להדיא. אכן בזמן הזה כתב הסמ"ג אהא דמירחן גוי פטור וכתב רבינו שמשון דשמא אפילו מדרבנן פטורין בתבואה דגוי בזמן הזה הואיל ואף בתרומת ישראל אין שם חיוב מן התורה, לרבנן דר' יוסי והא דגזרינן משום בעלי כיסין בגוי שלקח מישראל וכ"כ מורי רבינו יהוד' וכן הלכה ע"כ, גוי וישראל שלקחו שדה בשותפות כתבתי בפרק ראשית הגז סי' ג'

עד איתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא, ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא ר' יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי. ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופליגי נמי המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג. ר' יוחנן אמר מביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וצריכא דאי איתמר בההיא בההיא קאמר ר"ל דכי קא נחית אדעתא דפירות קא נחית. אבל בהך אדעתא דגופי' קא נחית אימר מודי לרבי יוחנן. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן אבל בהך אימר מודי לי' לר"ל צריכא והלכה כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכל ענין והארכתי בשמעתי' גם שם כתבתי דק"ל כר"י האחין שחלקו לקוחות הן והא דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת ביובל עיין בפרק איזהו נשך סימן קל"ח ע"כ. מסקינן בסוגיא אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא בדליכא פירא בארעא אבל איכא פירא בארעא מיגו דמשתעי דינא אפירא משתעי אקרנא וכתב הר"ן וז"ל וכיון דטעמא משום מיגו ה"ל כההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי הני תרי שותפי ותרי אחי דאית להו דינא בהדי חד לא מצי למימר ליה אידך לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותא קא עביד ולא מצי למימר אידך אי הואי אנא התם הוה טענינא טפי. ולא אמרן דמצי למימר הרי אלא דלא הוי במתא אבל הוה במתא איבעי ליה למיתי. ואף כאן אי ליכא היא במתא או איתא ומיחתה בזה שלא ידון מחמתה. מצית למימר אי הואי אנא התם הוה טענינא טפי ומבטלת הדין לגבי קרקע ואף כשתתחייב על פי שנים עדים משום דהוה ליה כקבלת עדים שלא בפני בע"ד. ואף לגבי פירות יכולה לבטל אם נתחייב מחמת הודאת פיו וזה כלל גדול שבדין זה איכא פירא ואיתא במתא מהני כשתופסה בעדים ולא הוי כשלא בפני ב"ד דכיון דאיתא פירא בארעא חשוב כשותף. אבל ליכא במתא לא זהו דין הקרקע ולגבי פירות מהני בעדים ולא בהודאת פיו דליכא למימר שתועיל הודאתו למחצית הפירות כמו בשותף שמועיל הודאתו בחלקו שהרי אינו יכול למכור בהם כלום משום רווח ביתא והכל משועבד לשניהם. עוד כתב רבינו ז"ל אף בנכסי צאן ברזל אם איבד הדיין שלא ע"פ עדים אלא בהודאתו. יכולה היא לבטל הדין דכיון שיכול לומר כלי אני נוטלת הרי הן כשלה. אבל דנו הדין ע"פ עדים ודאי מהני אפילו ליתא במתא דאינה כשותף בנכסי צאן ברזל. עכ"ל. וזהו לשון הטור שאלה לא"א הרא"ש ששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו שטר שיש לה על לוי והוציאו לגבותו והגבו לו ב"ד קרקע של לוי שאינה עושה פירות ורצה ראובן לבטל השומא ששמו לו קרקע של לוי בטענה שהשטר אינו שלו אלא של אשתו והיא לא הרשתו ורצה לבטל השומא כי אין הקרקע ששמו לו עושה פירות תשובה נראה לי שאין בדבריו כלום כי אם הכניסתו בנכסי צאן ברזל הרי הוא ברשותו ואין צריך הרשאה. ואם בנכסי מלוג הרי מעות הכתובים בשטר כשיוציאם מלוי יקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות א"כ היה להן זכות בהן ומיגו דטעין בשביל חלקו טען על הכל ואם שמו לו קרקע שאינו עושה פירות אין בכך כלום כי יכול למוכרה וליקח דבר שעושה פירות. ועוד בתחילה היו עומדין המעות שבשטר ליהנות מפירותיהן. ע"כ:

אבל רב האי כתב שאין יכול לדון בלא הרשאה אלא בשיש בקרקע עצמו פירות אבל אין בו פירות צריך הרשאה אע"ג דכל דבר ראוי לימכר וליקח בהן קרקע ולאכול פירות הכי מסתברא ע"כ. וכתב מהרא"י בת"ה אשת ראובן נפלו לה מעות מזומנים בירושה ושמעון מחזיק בה בא ראובן ותובע לשמעון לדון על דבר המעות שהן נכסי מלוג אשתו. השיב שמעון לאו בעל דברים דידי את עד שתביא הרשאה מאשתך והיא בכאן ואינה תובעת אותי וראובן השיב בעל דברי' דידי את מחמת זכותי שיש לי בפירות נכסי מלוג של אשתי שהדין עם ראובן משום דבנדון דידן כ"ע מודו דאין צריך הרשאה כיון דהמעות מזומנים הן. והגאונים דלעיל דכתבו דאיכא פירי באותו קרקע לא אתי לאפוקי אלא היכא דצריך למכור הנכסי מלוג וליקח במעות קרקע והוא אוכל פירות אבל מעות מזומנים חשיבי הן כמו קרקע שיש בה פירות משום דבכל שעה מצוי ליקח לו קרקע בהן שיאכל ממנה פירות והכי מחלקין התו' משאנץ פרק נגמר הדין כו' וכתב עוד ותו נראה דאפילו אם נפלה לה שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאשה כאן בפנינו ואין רוצה לחלוק עם מחזיק באותן דברים ונכסים וגם אינה רוצה להרשות את בעלה לחלוק כה"ג יכול הבעל לדון בלא הרשאה דאין לך נחית אפירא גדול מזה שאם לא יוציא מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את פירותיהן לעולם. ותלמודא דפסק דצריך הרשאה היכא דלא נחית לפירא רוצה לומר כדפי' רש"י התם דאין לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם האשה בפירות כלל עכ"ל. משמע שאין לו שום זכות בטענת הפירות כגון אם בלאו הכי הפירות מכורין למחזיק הקרקע מן המוריש הקרקע לאשה לג' או' ד' שנים או בכה"ג שאין לו עתה שום נפקותא אם זה מחזיק בפירות אלא רוצה לדון עמו בגוף הקרקע זה צריך הרשאה אבל היכא דמצי למיטען שום נפקותא דאית ליה בהדי דמחזיק לעולם לא צריך הרשאה והדין והסברא נותנת דאל"כ איכא למיחש לעולם היכא דנפלו לה נכסים שצריכים לימכר וליקח בהן קרקע שיאכל הבעל פירות ובא אחד מקרובי' ויחזיק בהן ויעשה עמה קנוניא שלא תתן הרשאה לבעלה והיא ג"כ לא תתבענו ונמצא שישארו הנכסים בידו לעולם ומתבטל לו תקנת חכמים שתקנו לבעל פירות מן האשה ובכל מקום חיישינן לתיקון העולם ושלא לחשוב תרעומת ועולה לעקור תקנת חכמים

פרק השולח וסליק חלק ראשון.