ים של שלמה על גיטין שטו

דבר לא הייתי מוציאך וכ"כ הטור להדיא וז"ל המוציא אשתו משום ש"ר שיצא עליה או מפני שהיא איילונית או שהיא נדרנית לא יחזיר ודווקא שאמר לה משום ש"ר או משום איילונית או משום נדרנית אני מוציאך וכפל דבריו לומר אלמלא הש"ר או איילונית או הנדר לא הייתי מוציאך ואז יאמרו לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום ש"ר או משום איילונית ונדר לא יחזיר. אבל לא כפל דבריו יכול להחזירה והרמ"ה ז"ל כתב שאם אמר לה משום ש"ר ואיילונית ונדר אני מוציאך אע"פי שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה ע"כ. ותמה עליו הקאר"ו וז"ל וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין שסתם וכתב דמוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר ומשום איילוני' לא יחזיר ולא חילק בין כפלי' לתנאי' ללא כפלי'. ויש לתמוה עליה' כיון דלשנויי רומיא דמתני' דרבנן אדרבנן אוקמה רב' למתני' דאיילוני' בדלא כפלי' משמע בהדי' היכא דלא כפליה יחזיר כתב עוד וליישב זה יש לדקד' אביי אמאי לא הוה קשי' לי' דרבנן אדרבנן כי היכי דקשי' לי ד' יודא אדר' יודא כו' ומתוך כך משמע דלא קשי' לן אלא דר' יודא אדר' יודא אבל לא דרבנן אדרבנן משו' דעל מתני' דמוציא אשתו משום ש"ר אתמר והוא שאמר לה משום ש"ר ומשום נדר אני מוציאך משמע דאי לא אמר לה הכי אע"ג דידעינן בודאי דלא מגרש אלא משום ש"ר ומשום נדר יחזיר. והשתא אתיא שפיר מתני' דאיילונית דאמור בה יחזיר דההיא בדלא אמר לה משום איילונית אני מגרשך היא ומ"ה אמור רבנן יחזיר אבל דר' יודא אדר' יודא קשיא דהשתא מתני' דש"ר ונדר דעסקינן שאמר לה משום ש"ר ונדר אני מוציאך אמר רב יודא דנדר שלא ידעו בו רבים יחזיר ולא חייש לקלקולא גבי משום איילונית דבלא אמר לה כלום עסקינן חייש ר' יודא לקלקולא כו' עד דמתרץ שמואל איפוך ואביי דר' יודא אדר' יודא ורבא אתא לאיפלוגי עלי' דשמואל ועליה דאביי ואמר בדלא איפוך נמי מיתרצן שפיר אפילו את"ל דתרוייהו שאמר או תרווייהו בדלא אמר ומאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול וכאן בכפליה וכאן בדלא כפליה כו' והשתא שפיר עבדו הני רבוואתא דלא כתבו הב"ע בדלא כפליה לתנאי' דההיא תירוצא לחורפא בעלמא איתמר אבל לקושטא דמילתא תרווייהו בדלא כפלי' לתנאי' וכאן באמר וכאן בדלא אמר והאריך וקצרתי כי רוב דבריו לא שלו הם כי אסורים לשמוע וכבר תמה עליו אחד מן החכמים בדורנו לומר שיבושי' כאילו לומר שרבא לחורפא בעלמא אתא לשנויי בכה"ג א"כ איך אמר לאביי וכי דר' יודא אדרב יודא קשה רבנן אדרבנן ל"ק מאחר דרבנן שפיר מיתרצא לפי דבריו דאיירי מתני' בדלא אמר כלל משום איילונית אני מוציאך אלא בודאי קים ליה לרבא דא"א לתרוצי בכה"ג דבדלא אמר כלל א"א שהיה אומר ר' יהודא לא יחזיר דהא ליכא אפילו לעז בעלמא ע"כ הוצרך לשנויי דאמר כדאמר ולא כפלי' למילת' כדפי' וא"כ הלכה כרבא לגבי אביי. וקושיות דהבל שבנה עלי' יסודו איך לא השגיח אביי בקושי' דרבנן אדרבנן אפשר דלא חש לה כי אין אנו מוכרחים לומר כל כך שחכמים דמתני' היו דרבנן דמתני' דהיינו ת"ק דאפשר ת"ק לחוד וחכמי' לחוד מ"ה לא הוצרך ליה לשנוי אלא דר' יהודא אדר' יהודא קשי' אלא שרבא חש לה וס"ל דס"ס כל ת"ק בסתמא חשבינן ליה רבנן והוי כחכמים ומ"ה צריך לאוקמ' דאיירי בדכפלי' לתנאי' ולא סגי באמר לה לחוד א"נ אפשר דס"ל לאביי דטעמא דמתני' משום שלא יהיו פרוצים כו' כאידך לישנא דרב יוסף ולא ס"ל כלל טעמא דקלקולא גבי ש"ר כדפי' לעיל ומ"ה ל"ק דרבנן אדרבנן כי אם ר' יהודא אדר' יהודא אלא בע"כ צ"ל שדעת הרמב"ם והרמ"ה דהלכה כר"י דס"ל דבאמר לחוד לא יחזיר אפילו לא כפלי' למילתא ולא קשה הילכתא אהילכתא דאנו ק"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול היינו בעלמא אבל הכא דטעמא משום לעז בעלמא אפילו באמר לחוד משום ש"ר או משום נדר או משום איילונית אני מוציאך איכא לעז ולא מוקי לה כר"מ אלא משום דאי הוה ס"ל לרבנן דלא בעי תנאי כפול בשום מקום א"כ בכאן דאיכא משום לעז לחוד לא היה עולה על דעתם דבעי הכא כפלי' למילתיה אבל לפי האמת הילכתא כר' יהודא דלא בעי הכא שום כפילא למילתי' אפילו הוה ס"ל בדוכתא אחריתי דבעי תנאי כפול וכ"כ המ"מ להדיא דהרמב"ם ס"ל דהלכה כר' יהודא מדקאמרי מאן חכמים ר"מ כלומר ר"מ ור' יהודא הלכה כר' יהודא והשיב עליו הקאר"ו וז"ל ויש לתמוה עליו במה שכתב שהרמב"ם פסק כר' יהודא משום דאמרי' מאן חכמים ר"מ דהא כיון דשנה רבי לדר"מ וו בלשון חכמים משמע דסבר דהלכתא כוותיה בהא ועוד דאמרי' מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול וכיון שהרמב"ם סובר דהלכתא כר"מ דאמר בעינן תנאי כפול כמו שכתב המגיד בעצמו לדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ה"ל לפסוק כחכמים במוציא משום ש"ר ונדר בין משום איילונית דבכולהו אי כפלי' לתנאי' לא יחזיר וא' לא כפלי' יחזיר ועוד דאם איתא דכר' יודא ס"ל ה"ל למפסק נמי במוציא משום ש"ר ונדר כרבי יהודא דאמר כל נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר. ועוד דהרי"ף משמע שפוסק כחכמים שהרי כתב המשנה כצורתה סתם ואין לומר דהרמב"ם פליג עלי' דרי"ף כל היכא דאפשר הילכך כמו שפירשתי עיקר ע"כ. ואני אומ' אינו עיק' אלא דבריו עיק' תמו' וע"ק על המחפש שחפש ולא מצא הלא כתב הרמב"ם להדיא בפי' המשניות שפסק הלכה כר' יהודא וקושיו הנ"ל שהקשה אמאי לא פסק לעיל הלכה כר' יהודא נ"ל משום שדבריו בטלים לגבי ת"ק ועוד א"א לפסוק כר' יודא מאחר דאנו ק"ל דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה כדפי' לעיל ומהשתא נמצאו דברי הרמב"ם והרמ"ה ישרים ועיקר וכן פסק הרז"ה דהיה בעל המאור ואף דברי הרי"ף כך נוטין שהביא אלו המשניות כצורתם ולא כתב בפירוש המשנה של המוציא ש"ר דאיירי בדכפלי' כו' אלא מביא לישנא קמא דר' יוסף דמפרש דאיירי באומר לה משום ש"ר אני מוציאך לחוד ואי הוה ס"ל הלכה כחכמים כדעת הרא"ש בע"כ ה"ל לפרושי דאיירי בדכפלי' כו' וא"א לפרש כמו שפירש הקאר"ו דמתני' דש"ר איירי באמר לה ומתני' דאיילונית בלא אמר לה כאשר כבר כתבתי טעות דחזינן מדרבא דבלא אמר לה כו' לא הוי פליג ר' יהודא אלא ס"ל להרי"ף מאחר דחזינן מדבריו דבאמר לה סגי ולא צריך לכפולי כו' א"כ ממילא חזינן דהלכה כר"י ולא כחכמים דסתמא דמתני' נמי ס"ל דבכל ענין אפילו בלא כפלי' למלתי', והרמב"ם כתב וז"ל וכן המוציא את אשתו משום איילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש ה"ז לא יחזיר לעולם שמא תנשא האיילונית ויהיו לה בנים ותתרפא הנדה ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשך ונמצא הגט בטל והבנים ממזרים עכ"ל וכתב עליו המ"מ וז"ל וק"ק למה לא ביאר רבינו דוקא בשאמר לה דמ"ה מוציאה דהא וודאי באיילונית ליכא משום פריצותא אלא משום קלקולא אי אמר לה אין ואי לא לא ואפשר דבאיילונית כיון שהוא מום גדול סתמא כפירושו ואע"פ שלא אמר לה יכול לקלקלה ולהוציא לעז עליה ולפיכך לא יחזיר וזהו שבגמ' לא הזכירו והוא שאמ' לה גבי איילונית כו' ודבריו לא נחים לי בזה דא"כ מאי פריך, דרבנן אדרבנן נימא דהכא איירי בדלא אמר לה משום איילונית אני מוציאך וטעמא דרב יהודא דלא יחזיר משום דסתמא כפירושו. ורבנן ס"ל דלא אמרינן סתמא כפירושו ותו לא נצטרך לאוקמה חכמים כר' מאיר ודלא כהילכתא. אלא בוודאי לא מחלקינן בינייהו ודין אחד למוציא משום ש"ר ולמוציא משום איילונית וכולהו איירי בדאמר ורישא איירי בדכפלי' והכא בדלא כפלי' ואין להקשות אמאי לא פליגי מיניה וביה במוציא משום ש"ר אי כפלי' למילתא. אפשר לומר דבהכי הוה פליגי כבר בעניין האיילונית וגם משום דבעי למתני עליה שתיקותך יפה מדבורך וא"כ בע"כ צ"ל מה שכ' הרמב"ם דין האיילונית בסתם אפילו לא אמר לה סמך אדלעיל גבי מוציא ש"ר ונדר שפי' להדיא באמר לה ומ"ה כתב וכן המוציא את אשתו משום איילונית כו' כלומר דאיירי כגוונא דלעיל וכן עיקר

עב מתניתין המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מית' אביהם כדי שלא יטמעו בין הגוים ולאו דוקא עצמו ובניו אלא אפילו בלא בניו ובניו לרבותא קאמר דאפ"ה, אין פודין אותן כי אם לאחר מיתת אביהם ולאו דוקא מוכר אלא אף לנושה מהם מסיק לקמן בסוגיא אמר רב אסי והוא שמכר ושנה ושלש פי' פעם ראשונה פודין אותן וכן בפעם שנית אבל בפעם שלישית לא. הנהו בני מיכסי פי' שם מקום דיזפי זוזי מגוים ולא ה"ל למיפרעינהו ואתו וקא גרבי להו פי' רש"י היו שבים לעבדים ע"כ פי' לפירושו וכ"ש אם היו שבים אותם בתפיסה חמורה אתו לקמי' דרב הונא אמר להו מאי איעבד דתנן המוכר עצמו כו' א"ל ר' אבא למדתנו רבינו והוא שמכר ושנה ושלש. א"ל הני מרגל רגילי דעבדי הכי. אין הפי' שגם הם היו עושין כך ג' פעמים א"כ ה"ל למימר הני הכי נמי שנה ושלש אלא ה"ק מרגל רגילי לעשות אנשים כך ופדינו אותם פעמים ושלש. אפילו אותם עכשיו לא היה להם אלא פעם ראשונה מ"מ אין פודין שהרי מוחזקים בני העיר לעשות בענין זו ומפילים לעצמן על הקהל כדי שיפדו אותן. תו מסיק ההוא גברא דזבין נפשי' ללודאי פי' אומה שאוכלין בני אדם אתא לקמי' דר' אמי א"ל פרקי. א"ל תנן המוכר את עצמו ואת בניו לגוים אין פודין אותן אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא אמרו ליה רבנן לר' אמי האי ישראל משומד הוא דקא חזו לי' דקאכיל נבילות וטריפית. אמר להו אימא לתיאבון הוא דקאכיל. אמרו ליה והא זימנין דאיכא היתרא ואיסורא קמיה ושביק התירא ואכיל איסורא. א"ל זיל לא קא שבקו לי דאפרקינך ומתוך עובדא זו משמע דמשומד לתיאבון פודין אותו ודוקא משומד לעבירות אבל מי שיצא מן הכלל ונכנס לדתם פשיטא שאין חילוק בין להכעיס בין בשגגת אמונת בין למלאות תאותו דס"ס משומד לע"ז מיקרי, שהרי קבל עליו ע"ז והוא בכלל מורידין ולא מעלין. ועוד שמעינן היכא דהוא משומד להכעיס אפילו בעבירה אחת אין פודין אותו וכ"כ הטור. עוד שמעינן מהאי סוגיא היכא שהיא סכנת נפש פודין אותו אפילו כמה פעמים וכן איתא להדיא בטור ונראה בעיני כשם שסכנת נפש ביטל הא דאין פודין כששנה ושלש ה"ה נמי ביטל הא דאין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן וכן המנהג. ומ"מ מי שגונב מן הגוים שדינו בתלי' אין צריכן כלל לפדותו כי הוא מתחייב בנפשו ולא דמי להאי דזבין עצמו ללודאי כו' דמשמע אי לאו דהי' משומד היו פודין אותו. אין הפי' שמכר עצמו לקטלה אלא מכר עצמו לשעבוד ולא ידע מזה עד אחר המכירה דאל"כ כל א' היה מוכר עצמו ללודאי והיו מצווים לפדותו וק"ל כשם שמצוה לפדות עבדים משוחררים כך מצוה לפדות את העבדים וכן איתא לעיל בסוגיא דמתני' דעבד שנשבה ופדאוהו כו' מצאתי בתשובה ראובן ושמעון נתפסו בידי גוים ושלחו לוי אל קהלם לבקש מהם עזר לצורך פדיונם ואמרו אל לוי לתת להם לעזר ג' זקוקים ולוי הי' חפץ יותר ולא רצו אמר לוי ברצון הב"ד להם שאינם רוצים לתת יותר וכן עשו והגיד להם