ים של שלמה על גיטין שיד

ולא הפר. אמר ר"א לא אסרו זה אלא מפני זה פי' לא אסרו להחזיר זה שצריך חקירת חכם אלא מפני זה שאינו צריך דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקול שאינו יכול לומ' אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר כו' דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בפני ב"ד לילך לפני ב"ד ולשאול על נדרה אלא מפני נדר שאינו צריך חכם אסרו את כולן שלא נאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשך והלכה כת"ק דבכל ענין לא יחזיר. ומסיק אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא מצי מקלקל לה א"ד אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וצריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרי' הילכך צריך למימר לה הכי. ופסקו הרי"ף והרא"ש דהלכ' כלישנא קמא וכתב הרא"ש טעם לדבר מאחר דטעם דסיפא דפליגי באיילונית הוי טעם נמי משו' קילקולא וכן בפרק הבא על יבמתו גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים דחייש תלמודא לקלקולא. ותמה אני עליהם מאחר שרגילין לפסוק בכל דוכתא כלישנא בתרא כאשר כתב הרא"ש בשם הרי"ף בפ"ק דב"ק גבי שני אחים שחלקו וכ"כ לקמן בס"פ מי שאחזו וא"כ איך פסקו הכא כלישנא קמא ולהקל והטע' של הרא"ש משום דמצינו דחיישינן לקלקולא כו' אינו מספיק דשמא גבי ש"ר לא שייך שום קלקולא כיון דמשום ש"ר מוציאה דעתו לגרש בכל ענין אפילו הוא שקר דהא כבר הוציאו עלי' ש"ר וכמו שחילקו בתו' ורשב"א כתב בחדושיו מאחר דסתמא דתלמודא מקשה מתניתין דאיילונית אמתני' דמוציא ש"ר ש"מ דסברי משום דקלקולא הוא ולא אבין מה ראי' היא זו דשמא ללישנא קמא פריך ועוד תימא רבה בעיני נהי דהטעם דחיישינן לקלקולא הוא ומ"ה פריך שפיר תלמודא לכ"ע ואף לישנא בתרא מודה דהוי דומי' דאיילונית גם בסוגיא דבפרק ב' דיבמות סימן י"ט ואביאנו לקמן מוכח להדיא דטעם משום קלקולא הוא אבל מאן לימא לן דלא הוי נמי טעמא כלישנא בתרא דאף משום פריצות נגעו וכו' דתהא אסורה בכל ענין בין אמר משום ש"ר אני מוציאך כו' אי לאו סתמא דמתני' מסייע לן דקתני סתמא בלישנ' קמא לא יחזיר משמע אפילו לא אמר לה משום ש"ר כו'. ע"כ. נראה בעיני להחמיר אף כלישנא בתרא. שוב מצאתי בדברי הרמב"ם שפסק ממש כדברי וז"ל המוציא את אשתו משום ש"ר או משום שהיא פרוצה בנדרים אומרים לו הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעול' ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעול' גזרה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהי' צנועה תחתיו ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע לפיכך אומרי' לו גמור בלבך לגרשה שאין חוזרת עוד לעולם. וכן המוציא את אשתו משום איילונית או משו' שרואה דם בכל עת תשמיש ה"ז לא יחזי' לעולם שמא תינשא האיילוני' ויהיו לה בנים ותתרפא הנדה ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובני' ממזרים ע"כ. וכתב עליו המ"מ וז"ל רבינו פסק כלישנא בתרא לחומרא דאפי' לא אמר משום ש"ר או מפני מה. לא יחזיר. ופסק כלישנא קמא ג"כ דחייש לקלקולא כיון שאמר לה. ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר שאעפ"י שלא אמר לה לא יחזיר ומיהו כשאמר לה ג"כ איכא משום קילקולא ולעולם לכולהו לישנא כל היכא שאמר לה מפני מה מוציאה איכא למיחש לקלקולא. ונ"ל שהביאו זה סוגיין דהתם דמשמע בהדיא דחייש לקלקולא כו'. וא"ל מאחר דס"ל דהטעם נמי משום פריצותא וא"כ אפילו לא אמר לה משום ש"ר אני מוציאך דאסור, להחזירה א"כ מנ"מ בהא דחיישינן לקלקולא וצ"ל דאיכא נפקותא במה שצריכים לומר הוי יודע שהמוציא את אשתו משו' ש"ר שלא יחזיר עולמית כדי שלא יוציא לעז. לאפוקי אם הטעם שלא יהיו בנות ישראל פרוצות אין צריכין לומר לו. אבל בהא דאמר משו' ש"ר אני מוציאך כו' ליכא נפקותא דעל כל פנים צריך הוא לומר לה משום ש"ר או נדר אני מוציאך כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ועוד אומר אני היכא שידוע שלא הית' כל ימיה נוהגת בשום פריצות בעולם אלמא אויבים הוציאו עליה ש"ר או לא היתה מורגלה בנדרים כלל ונדרה פעם אחת לדבר מצוה והוציאו עליה קול שהיא מורגלת בנדרים ואישתכח דשיקרא הוי דאז הוי שריא להחזירה מטעם דפריצות אכן מטעם דקלקולא לא יחזיר לעולם. כתב הרי"ף הרא"ש הביאו הא דאמרי רבנן המוציא משום ש"ר לא יחזיר. אם החזיר אינו מוציא. דגרסינן שלח רבה בריה דרב הונא לרבא בריה דרב נחמן ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א"ל תניתו' הנטען על א"א והוציאוה מתחת ידו אעפ"י שכנס יוציא ואסיקנא ולא היא התם אולמי' אלמיה לקלא. הכא אמרינן קים לי' בקלא דלית'. ע"כ וז"ל הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכו' גירושין המוציא את אשתו משו' ש"ר ונדר א' משום איילונית או רואה דם מחמת תשמיש אם עבר וקדשה קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא והארכתי בזה בפרק ב' דיבמות סי' י"ט מסקינן בסוגיא לר' יהוד' דמתני' דס"ל דנדר שהודר ברבים דאין לו התרה כמה הוי רבים רב נחמן אמר שלש' ימים שנים רבים שלשה. ר' יצחק אומר עשרה כו' וק"ל כרב נחמן דשלשה קרוי רבים ואף שאין נפקותא בזה לענין נדר שהודר ברבים דק"ל דיש לו הפרה כדפירשתי לעיל בפרקין בסי' ל"ה. מ"מ איכא נפקותא. לנדר על דעת רבים דהוי בשלשה. וכתב הרא"ש מדברי התו' יש רוצים לומר דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים כדאמרינן בפרק שבועת הדיינין אמר להם משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי. ופי' רש"י התם דהיינו על דעת רבים ולפי טעם זה אין היתר לחרמות שעושין על דעת המקום ועל דעת הקהל. ונראה דלא אמר משה כן אלא שלא יערימו כדאמרינן גבי שבועת הדיינין משו' קניא דרבא עיין בהרא"ש ונראה דפחות מג' לא מיקרי רבים כדאמרינן הכא ע"כ. ואני כתבתי לעיל בסי' ל"ה דילפינן מהאי קרא דנדר על דעת שנים אין לו התרה כי אם ברצון אותם שנים אבל ג' אין לו התרה כלל אפי' ברצונם

ע' פסק ר' אליעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. מכאן הוכיח רשב"ם דאין לעשות שליח לישאל על נדרו דאל"כ מ"ט דר' אליעזר דנעשה שליח לב"ד ולא תתבזה וקשה מפ"ק דנדרים רבינא הוי לה נדרא כו' אי מיכנפי כו' משמע דעושין שליח ונראה לר"י דגרסינן נידוי פי' שנידוהו בחלום ואמרין התם דצריך עשרה בני אדם להתיר ותדע דלשון כינופיא לא שייך בשלשה ולא נראה לר"ת דלא הל"ל נידוי אלא נידוי או שמתא. להכי נראה כגרסת הסתרים. והא דקאמר רשב"ם אמאי אינו עושה שליח בב"ד ולא תתבזה לא קשה דאפילו ע"י שליח אין רוצה שתתבזה אשתו בב"ד כדמוכח פרק אלמנה ניזונית אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכר' שלא בב"ד ומפרש טעמא בגמ' לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אע"ג דיכולה למנות שליח אינו רוצה שתתבזה ולישנא דכנופיא אשכחן שפיר כה"ג בפרק זה בורר האי אודיתא זמנין כותבין וזימנין אין כותבין. כנופיא ויתבי כותבין ע"כ. וכן פסק הרמב"ם והרא"ש הביאו בפ"ק דנזכר דאפילו שליח לא בעי רק שידע החכם שהנודר מתחרט יכול להתיר לו אפילו בלא דעת הנודר דהתרת החכם הויא כהפרת הבעל וכתב עוד וכן הורה רבינו שמעון ז"ל דאם שלח אדם חרטת נדרו בכתב לחכם דמתיר שלא בפניו והביא ראי' מההיא דהפרת בעל בפרק שני דקדושין ע"כ דבריו של הרא"ש ומשמע מדבריו דלאו דוקא דבעי כתב ה"ה בשליח שלא בכתב ואפשר רבותא קאמר דאפילו בלא שליח יש צד שיוכל להתיר לו נדרו וכגון בכתב ולאפוקי מדברי הריב"ש שכתב וז"ל במה שכתב רבינו שמעון ששלח אדם חרטתו בכתב ידו לב"ד והם מתירים לו וכן הסכים הרשב"א נוכל לומר דאף אם נאמר ע"י שליח לא בכתב ידו משום דכתב ידו הוא עדיף מע"י שליח כו' וכן יראה מדברי הרשב"א גופא שכתב בתשובה וז"ל מסתברא לן שמתירין ע"י שליח כי מה שהתירו בפ"ק דנדרים ע"י בעל לרבותא נקטוה לומר לך שאפילו ע"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ומ"ה אסור כדכנפינהו איהו ואפילו הכי אי מכנפי שרי וכ"ש דאינש דעלמא ולא עוד אלא אפילו כנפינהו איהו שרי דודאי לא יוסיף דבר מדעתו. ע"כ. אלמא שאף הר"שבא שהסכים לדברי הר"ש ס"ל דמתירין ע"י שליח בלא כתב דאי איירי בכתב פשיטא דליכא למיחש להוספה. ונראה מאחר שר"ת והרשב"א ור"ש והרא"ש כולן פסקו להתיר ע"י שליח או בכתב עבדינן כוותייהו

ע"א מתני' המוציא את אשתו משום איילונית ר' יהוד' אומר לא יחזיר וחכ"א יחזיר נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו והיא תובעת כתובתה אמר ר' יהודה אמור לה שתיקותיך יפה מדבורך שיאמר אילו ידעתי בסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך. ופריך בגמרא למימרא דר' יודא חייש לקלקולא ורבנן לא חיישי לקלקולא והא איפכא שמעינן להו דתנן המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר ר' יודא אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר אלמא ר' יודא לא חייש לקלקולא. אמר אביי ר' יודא בההיא סבר לה כר"מ וסבר לה כר' אליעזר בצריך ס"ל כר' אליעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הלכך לא מצי למימר אילו הייתי יודע כו' ובשאינו צריך ס"ל כר' מאיר דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר ואינו יכול לומר לאחר זמן אילו הייתי יודע שאני יכול להפר לא גרשתיך. אמר רבא דר' יהודא אדר' יהודא קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק ומשנינן דרבנן אדרבנן לא קשיא מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול והב"ע בדלא כפלי' לתנאי פי' רש"י שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך ולא אמר לה ואם אי אתה איילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט אפילו אינה איילונית ולא מצי לקלקלה. ותימא לפירושו שפי' דבעינן תנאי כפול ממש א"כ מה מועיל מה שלא יחזיר מ"מ איכא קלקולא באמת ואף שלא יוציא לעז. ע"כ נראה כפי' התו' דהאי כפלי' לתנאי' לא תנאי גמור הוא אלא כפלי' למילתא שלא אמר אלא משום איילונית אני מוציאך ולא כפל למלתי' לומר אם לא היה זה הדבר כך לא הייתי מוציאך וא"כ מאחר דלית לי' לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו אפילו לעז ליכא והכא דחייש ר"מ ללעז היינו שכפל דבריו שאמר משום ש"ר אני מוציאך או משום הנדר ואם לא היה זה הדבר כך לא הייתי מוציאך חיישינן ללעז וכאשר פי' בחידושי רשב"א בשם התו' כן יראה מלשון הרא"ש שכתב וז"ל הא דאארי רבנן יחזיר מוקי לה רבא בדלא כפלי' לתנאי' הילכך אפילו לעז ליכא ורישא בדכפלי' לתנאי' ע"כ. ומדקאמר משום לעז משמע בהדיא דתפס פי' התו' דאיכא קלקול גמור אפי' לא התנה לומר ע"ט כו' אלא דכפל למילתיה שאמר משום ש"ר אני מוציאך ואם לא היה