ים של שלמה על גיטין שיב

ואין גובין אותם בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמיכות בבבל אבל אם חכמי' תקנו קנסות לעשות סיג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל. ע"כ. ודבריו ישרים. ומסיק בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא מכר עבדו ומת מהו שיקנסו בנו אחריו פי' לפדותו אבל בהא לא מיבעי' לי' אם כופין את בנו ליתן גט שחרור דבודאי כופין אותו מאחר דיצא לחירות ופשיט לי' מהא דתנן שדה שנתקווצה בשביעית פי' נטלו ממנו קוצין וברקנין לייפותה תזרע למוצאי שביעית דאין זו עבודת קרקע מן התורה נטייבה פי' נזדבלה הוליך להזבל בעגלות ומשאות או נדיירה פי' ע"י דיר כה"ג בזבלה לא תזרע למוצאי שביעית דעבודת קרקע הוא וקונסין אותו והתו' פירשו נטייבה חרש בה חרישה יתירה דהוי דאורייתא ונדיירה כפי' בקונ' ומייתי ראי' מנטייבה וא"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה ומת בנו זורע אלמא לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן תו מסיק אמר אביי טימא טהרות ומת לא קנסו רבנן בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר כגון הטומאה שאינה ניכרת בפירות לא שמיה היזק וקנס רבנן הוא לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן

סה פיסקא תנו רבנן המוכר עבדו לח"ל יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני והקשו התו' ה"ד אי אזיל מנפשי' איבד את זכותו כדקאמרינן בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות דאין הכל מוציאין וי"ל דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו וכ"כ הרא"ש וז"ל ואף אם אמר איני רוצה להוציאו לח"ל אלא אני רוצה להשתעבד בו בארץ לא שבקינן ליה דחיישינן שמה ישתדלנו בדברים וילך אחריו לח"ל תו קא בעיא ליה בסוגיא בעי ר' ירמי' בן בבל שנשא אשה בא"י והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור לבבל מהו מי הוי הך איתתא כמוכרת עבדים לח"ל לנישואין הללו דק"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא ולא איפשיטא ודינו שנפטר מן השעבוד ואסור בבת חורין עד שיתירנו אדונו שיכתוב לו גט שחרור כמו שכתבתי לעיל בסימן ס"ג. ותו מסיק אמר ר' אבהו שנו לי ר' יוחנן עבד שיצא אחר רבו לסוריא סוריא הוו ארם צובה וכח"ל היא למכירת עבדים כדתניא בפ"ק המוכר עבדו לסוריא כמוכר לח"ל ומכרו רבו שם יצא לחירות וה"מ כשדעתו רבו לחזור אבל אין דעתו לחזור איבד את זכותו תו מסיק ההוא עבדא דערק מח"ל לא"י אזיל מריה אבתרא אשכחי' אתו לקמי' דר' אמי א"ל לכתוב לך שטרא אדמי' וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקעינא ליה מינך מדר' אחי בר יאשי' דאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח"ל לא"י הכתוב מדבר. וכתב הרא"ש ומיירי בשלא מצא בא"י מי שרוצה לקנותו דבמצ' למה נזקיקנו לשחררו נהי שדרשו חכמים דאין להסגירו לאדוניו לח"ל מא"י לא יצא לחירות במה שברח לא"י הלכך אם יוכל למכרו ימכרנו ואם לא יכתוב העבד שטר לאדון בכדי דמיו וישחררנו אבל אם ירצה להשתעבד בו בא"י לא שבקינן ליה שמא ישתדלנו בדברים וילך אחריו. והכי אמרינן בפרק בתרא דכתובות שיכול למוכרו לישראל אחר. ע"כ. והנה מה שכתבנו אם ירצה להשתעבד בו בא"י לא שבקינן ליה כו' אין זה אלא סברת עצמו ואין לו הכרע כלל וכן משמע בר"ן להיפך ואי לא מפקעינא ליה מינך לאו דוקא הפקעה גמורה דאם רצה להשתעבד בו בא"י רשאי אלא לומר דלא יהיב ליה רשותא להשיבו לח"ל וממילא הוי כמופקע לפי שהוא לא יכול להתעכב בארץ ואף למכרו שם לא ימצא אלא בפחות דמיו כיון שהכל יודעים שאינו רשאי להוציאו לפיכך השיאו עצה דליכתוב לי' שטרא אדמי' וליכתוב לי' גיטא דחירותא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכות עבדים ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין ב"ד שעבודו מעליו וילך לו משמע לי' מילתא כפשטא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו שאין מחזירין אותו לעבדות אפי' בא"י ומ"מ צ"ל שאין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור דא"כ אמאי אמר לו דלכתוב לו שטרא אדמי' והיינו טעמא משום דקרא לא קאמר אלא לא תסגיר כלומר אל תחזירנו לעבדות ואין צריך גט שחרור ואין כופין את רבו לכותבו לו. ע"כ ונראה בעיני דעת הר"ן עיקר שיכול להשתעבד בו בא"י עכ"פ מדאמרינן בפ' בתרא דכתובות להדי' שיכול למוכרו לשם לאחר אם כן חזינן דלא מפרשינן לא תסגיר עבד אל אדוניו לעבדות כדברי הרמב"ם

סו מתניתין אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם שראוים למכור בשוק בתורת עבדות מפני תיקון העולם ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם ר"ג אומר מפני תקנת שבויים. מסקינן בסוגיא איבעיא להו מפני תיקון העולם משום דוחקא דציבורא או משום דלא ליתא ולישבאוהו. ת"ש דלוי בר דרגה פרקה לברתה בתליסר אלפי דינרי. אמר אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד. ולא אפשיטא. והקשו התו' והרא"ש אחריהם והא דגרסינן בכתובות פרק נערה. נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה משום דאשתו חשיבא כגופו יותר מבתו ועל עצמו לא תקון רבנן שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו וכן ת"ח שנשבה בהא לא תקון רבנן כדאמרינן פרק הניזקין דר' יהושע פדה תינוק שבוי בדמים מרובים לפי שראהו חריף ומפולפל ואפשר שיהא אדם גדול וכ"ש מי שהוא כבר אדם גדול. ע"כ. והא דפודה את עצמו בכל ממון שבעולם היינו רשות אבל לא חובה אם לא בסכנת נפשות ועיין בפרק הכונס סימן ט"ו והר"ן כתב שי"א דאפי' הכי מיפשטא מדתניא בפרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה. פעם שני' רצה פודה רצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם אלמא לרשב"ג אע"ג דליכא דוחקא דציבורא כי התם דבעל חייב לפדות אין פודין כי היכא דלא ניגרו בהו. ופסק שם הרי"ף ז"ל כרשב"ג ונראה דפסק כן משום דסתם מתניתין דהכא כוותי' וליכא למימר דת"ק דהתם נמי מוד' כסתמא דמתניתין אלא דאיהו ורשב"ג בטעמא דתקנתא פליגי דת"ק סבר דמשום דוחקא דציבורא הוא ומשום הכי אמר דפעם ראשונ' פודה אפי' עד עשרה בדמי' כיון דליכא הכא דוחק' דציבורא דהא בעל חייב לפדות ורשב"ג סבר דמשו' דלא ניגרי בהו הוא דלא משמע הכי דמתני' דהכא כרשב"ג בחד לישנ' מיתנו ומדטעמ' דרשב"ג כי היכי דלא ניגרו בהו משמ' דטעמ' דמתני' נמי מש"ה הו' ות"ק דהת' לית לי' מתני' כלל הלכך בעיין מיפשט' מההי' אע"ג דלא איפשיט' הכא ואשכחן טוב' דכוותי' בעיין דלא מיפשיטא בדוכתא ומיפשיטא אדוכתא מדוכתא אחריתי דלעיל בגמ' איבעיא לן מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה או לא ובמס' כריתות בפרק המביא אשם תלוי אסיקנא דרשב"ג סבר דאוכל בתרומ' ומשמע התם דהלכת' כוותי' וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות מתנות עניים אין פודין את השבויים ביתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותן וכתב אפי' תקשי לן ההוא דאמרינן פרק הניזקין דרב יהושע פדה לאותו תינוק בממון הרבה יש לומר דמפני שהכיר בו שהוא תלמיד ותיק עשה כן שת"ח אין לנו כיוצא בו ולא חיישינן בפדיונו לאגרויי כלל אלא פודין אותו בכל מה שיכולין לפדותו והוא קוד' לפדות למלך כדאי' בהוריות ולי נראה בעיין לא מיפשט דכיון דחיישינן לדוחקא דציבורא כ"ש דאיכא למיחש לתקנת הבעל שלא חייבו חכמי' בתקנתן לפדותה יותר מכדי דמיהן ואם איתא דהוה מיפשיטא מההיא בריית' הוה לה בגמ' לאתויי הכא. אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל היה דכיון דלא מיפשיטא ואיכא למיחש לתקל' אין פודין דשב ואל תעשה שאני. ועוד דכיון דבגמ' פשיט לה מההוא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטיה דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן לימא לן ע"כ והנה מה שכתב כיון דחיישינן לדוחקא דציבורא מ"מ יכול רשב"ג שפיר לחלוק על הת"ק ולומר שאין הבעל פודה אותה יותר מכדי דמיה וא"כ לא תוכל לפשוט מרשב"ג מידי ומה שכתב עוד אבל דעת הראשונים י"ל הרמב"ם וסייעתו בפסקו לאיסור מאחר דלא נפשטא הבעיי' ונוכל לומר דמשום דוחקא דציבורא היתה א"כ במילי דרבנן למה אזל לחומרא וכתב שכן היה דעתו מאחר דאיכא למיחש לתקלה להחמיר והנה מה שכתב ועוד כו' חוזר לדבריו הראשונים דס"ל דלא כפשטא האיבעי' ואפשר דטעמא משום דוחקא דצבורא הוא וא"כ רשאי לפדות את בניו ואת קרוביו בכל ממון שירצה אכן מה שכתב דלא שבקינן סתמא דתלמוד' מפני דחוי דאביי לא הבנתי את דבריו וכי זו סתמא דתלמודא הוא אין זה אלא מה שאמרו בבית המהרש ורצה לפשוט האיבעייא ודחי שלא יוכלו לפשוט האיבעייא בשלמא אי הוה אשכחן סתמא דתלמודא בדוכתא אחריתי דהוי ס"ל הכי הוה אזלינן בתרי' למסמך עלה יותר מדברי האמוראים אבל בחד נושא לא שייך לומר סתמא דתלמודא בקושיא או בפירוקא וכל מה שכתב הר"ן הוא לפי שיטתו דפסק התם הלכה כרשב"ג אכן לפי מה שכתבתי שם דהלכה כת"ק א"כ נפשוט מיני' דטעמא משו' דוחקא דצבורא הוא ושרי בודאי לפדות משלו מי שירצה מאחר דליכא דוחקא דצבורא ע"כ צריכים אנו לדברי התו' והרא"ש דשאני אשתו שהיא כגופו ועל עצמו לא תיקן והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבוים יותר ויותר מכדי דמיהם כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו ונודע לו וברח לטוליטילא ונצול ברחמיו וברוב חסדיו. והיינו דמותרים על דוחקייהו דצבורא שלהם ה' יוסף על שכרם ופעולתם לפני ה' צפון בע"ה גם בעו"ה לע"ע נתמעטו ישראל בגולה ויש לחוס על יתר הפלטה שלא תכוה בגחלת ישראל וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל יסורים וענויים לכופם כדי לעבור על הדת ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. גם אם לא יפדו אותם איכא למיחש לרוע לבם שלא יהרגו אותם ובסכנת נפשות פודין יותר מכדי דמיהן עיין לקמן בסימן ע"א ע"כ נדבה לבם בגופם ובממונם לפדות השבויים וסייעתא דשמיא עמהם. שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק ז"ל שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים והשר תבע מן הקהלות סך גדול והקהלות היו רוצים לפדותו ולא הניח כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם ותמה אני מאחר שהיה ת"ח מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כת"ח מופלג מ"מ היה לו לחוש על ביטול תורה כאשר כתב בעצמו שהוא היה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה והי' מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוס' ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו ובודאי דעתו היה שאם יפדו אותו א"כ יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לת"ח המופלג שבדור בעבור רוב הממון עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשתכח התורה מישראל. ומ"ה אמר החסיד מוטב שתאבד מעט חכמ' היתרת מישראל ממה שתאבד חכמת התורה עיקר וזה האות שאז פסקה אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה ותו שנינו אין מבריחין את השבויים מפני