ים של שלמה על גיטין שיא

שיתבאר בסמוך בס"ד. ומ"מ קודם שחרור פסק דתפסי בה קידושין ובמי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין פסק הרי זו ספק מקודשת. ע"כ דבריו ואני אומר בא ליישב ולא יישב דסוף סוף מאי שנא הא מהא. ע"כ נראה בעיני בשלמא אם קדש חצי' שפחה וחציה בת חורין מקודשת הואיל והוא ראוי לקדש וגם לא שייר בקנינה מקודשת. אבל חציו עבד וחציו בן חורין המקדש לב"ח דהוא אינו ראוי לקדש כלל דחציו עבד. א"כ אפשר לומר דאין קדושין חלין כלל. גם ידוע שבח הנקנה יותר מן הקונה וחליפי' בפירו' יוכיח שהן נקני' בחליפין ואין קונין בחליפין וכן עבד לר"ת דס"ל שנקנה בחליפין ואינו קונה כדלעיל וכן לענין דבר שלא בא לעולם וכן הרבה. עוד כתב הרא"ש והא דקידושיה קידושין לאו לחיובי מיתה הבא עליה אלא אשם וכן מוכח מדקאמר ואם נפשך לומר איזהו היא שפחה חרופה זו שחציה שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי כלומר אלמא תפסי בה קידושין והיינו דוקא להתחייב בה אשם וכן פי' רש"י בסמוך גמרי בה קידושי ראשון ומעיקרא היה חייב עליה אשם והשתא הוי מיתה כדקאמר בתר הכי לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ותמי' לי למ"ד אין קידושיה קידושין האיך מצי למימר דאין חייבין עליה אשם ואפילו אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי. וכי בשביל שחציה בת חורין גריעא טפי. והר"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דאיכא בינייהו דלמ"ד דאין קידושיה קידושין מצי מגרש לה בלא גט ומותרת לאחר. ואני אומר בודאי שהדין אמת שאינה יוצאה בלא גט מ"מ לא הי' צריך לומר דאפילו את"ל דגבי שפחה כנענית איכא אשם היינו משום דנתייחד' לו אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שמקודשת לעבד עברי ולא נתייחדה לו אין כאן אשם מאחר שאין כאן קידושין. ועוד אפשר לומר אפילו נתייחדה לו אפ"ה אין כאן אשם הואיל שבא בתורת קידושין וסבר שיש בידו לקדשה ואי הוי ידע דלא חלו קידושיו לא הוי מייחדה לו מה שא"כ היכא שנתייחדה לשפחה כנענית

סב אמר רב חסדא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשה של שני מתים לומר חציה היתה לזה וחציה היתה לזה ומכח שניהם היא באה ואין מתיבמת שנאמר ומת א' מהם מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין כדאמרי' ביבמו' כו' ממה נפשך אי קידושי דראובן קידושין פי' התו' והרא"ש אחריהם דגמרי כשנשתחררה וקידושי דשמעון לאו קדושין ואי קידושי' דשמעון קידושין. קידושי דראובן לאו קידושין שהרי פקעו כשנשתחררה. תו מסיק איתמר חציה שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר פקעי קידושי ראשון. רבי זירא אמר רב נחמן אמר גמרי קידושי ראשון. וכתב הרא"ש ולא איפסיק הלכתא כמאן וכן רב חסדא מספקא ליה הלכך צריכה גט משניהם ואם רצו אחד מגרש ואחד נושא ואם מתו אח של האחד חולץ ואח של השני או חולץ או מייבם. ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל וכיון דלית לן אכרעותא בין רב יוסף ור' זירא נקטינן דספיקא הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל יש לתמוה על מה שכתב המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחרר' גמרי קידושיה מדבריהם אעפ"י שלא בעל כל שלא בא אחר וקדשה בקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך קידושין אחרי' שאנו יכול לטעון מדבריהם אעפ"י שלא בעל. ולמאי צריכים להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרי קידושי' א"כ כשבא אחר וקדשה למה כתב שהרי זו בספק קדושין. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרי קדושיו כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכאן שהיא מקודשת גמורה. ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה לפי שאדם יודע שאין בקידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות. אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושין היכי נימא אי נימא יודע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא דאנן לא ידעינן ואיהו ידע. ולפיכך אין דברי הרמב"ם ז"ל במקום הזה מחוורין. ע"כ והנה מה שכתב בשם הרמב"ם וכיון שנשתחררה גמרי קידושין כו'. בנוסחאות הרמב"ם שלנו אינו כתוב כן וכן הטור לא הביאו ובודאי הוא ביאור לדברי הרמב"ם. ותדע דאל"כ היאך כתב אח"כ ואם בא לומר דמדאורייתא גמרי קידושין. והקאר"ו השיב על דברי הר"ן וכתב ול"נ דאינו קושיא דאנן אמרינן הכי אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקי ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין ע"כ. וחילוק זה תולה בסברא שבלב. אבל מ"מ אני אומר דאפילו את"ל דלא ידע מידי ובעל בסתם ולא לשם קידושין אחרים מ"מ גמרי קידושין הראשונים לכ"ע דאפילו למאן דאמר פקעי קידושין לא שנפקעו לגמרי אלא באם בא אחר וקידשה מפקיע קידושי' הראשונים או שמת מפקעת הקידושין לענין חליצה ויבו' אבל כל זמן שלא בא האחר ומפקיע והוא בעל ואפילו תאמר שלדעת קידושין הראשונים בעל. מ"מ נתחזקו הקידושין למפרע ולא באתי ליישב דברי הרמב"ם אלא לפסק הלכה אני אומר כן לפי דעתי

סג מתניתין המוכר עבדו לגוים או לח"ל יצא בן חורין פי' אם ברח מן הגוי. או שקנסוהו ב"ד לפדות כדאמרינן לקמן דקונסין אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד כו' וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן יצא לחירות מפני שהוציאו מא"י לח"ל. ובגמ' מפרש דקנסו את הלוקח ואבד דמיו לפי שאלו לא לקח זה לא יצא העבד לח"ל תו מסקינן תנו רבנן לוה עליו מן הגוי כיון שעשה לו גוי נמוסו יצא לחירות. מאי נמוסו. זמן שאם לא יפדנו לזמן פלוני שיהא חלוט לו ומסרו לאלתר לרשות הגוי אע"ג שיכול לפדותו עד זמן פלוני כיון שזלזל בתקנה והכניסו לרשות הגוי וגם קבע לו זמן להחליטו יצא לחירות מיד. וכן נמי אם לא הכניסו לרשות הגוי ולוה ע"ע למשכנו והגיע הזמן יצא לחירות אעפ"י שלא משכנו עדיין. אבל גוי שלוה מישראל על שדהו אפילו עשה לו ישראל נימוסו פטורה מן המעשר אם לא מטא זמני' או אם לוה ע"מ למשכנו לזמן פלוני אם לא יפרעהו והגיע הזמן ולא משכנו הרי הוא עדיין ברשות הגוי ופטורה מן המעשר כך מוכח מן הסוגי'. תו מסיק תנו רבנן גבאו בחובו או שלקחו סקריקין לא יצא לחירות אמר רב המוכר עבדו לפרהנג גוי יצא לחירות וכתבו התו' והרא"ש אחריהם פי' רש"י גוי אנס שהעליל עליו ונתנו לו בדמי אכפרתו ולישנא דמוכר לא משמע הכי ונראה דאפרהנג היינו כשעבדי המלך היו צריכין בהמות לעבודת המלך לוקחין הבהמות כאשר ימצאו ונתנו הדמים לבעלים ופעמים אחר שהשלימו עבודת המלך מחזירים הבהמות ונוטלים הדמים לכך בעי לדמויי למוכרן לשלשים יום ופריך מאי הוה לי' למיעבד איבעי ליה לפיוסי ולא פייס ובקל היה יכול לפייסם כיון שנתנו דמיו וגם ימצאו במקום אחר. ע"כ. בעי ר' ירמי' מכרו לשלשים יום מהו. חוץ ממלאכתו מהו. מכרו להשיאו אשה לולדות חוץ מן המצות מהו חוץ משבתות וימים טובים מהו לגר תושב לכותי ולישראל משומד מהו. פשוט מיהא חדא דתנן גר תושב הרי הוא כגוי כותי וישראל משומד אמרי לה כגוי ואמרי לה כישראל וכתב הרא"ש וכיון דלא איפשיטא לא יצא לחירות. ע"כ. והרמב"ם כתב כיון דספק הוא אם תפש העבד כדי דמיו מרבו לצאתו בו לחירות מידי הגוי אין מוציאין אותו מידו. והרמב"ם ז"ל אזל לשיטתו דס"ל כל ספיקא דדינא אי תפיס לא מפקינן מיני'. וגם הכרעתי כמותו בבעיא דלא איפשיטא ולא עמדה בתיקו. אך קשה לי איך יצא לחירות מרבו ראשון אפילו פדה עצמו מן הגוי בספק יחזור לעבדותו ואפשר לומר דהעבד יחזיק בעצמו מכח ספיקא ואל ישתעבד לרבו אכן מאחר דצריך גט שחרור מי יכוף את רבו לכך שהוא יאמר עבדו הוא ויחזור לעבדותו מאחר שספק בדבר. ע"כ נראה כדברי הרא"ש שאינו יוצא לחירות ומ"מ אינו עובד את רבו אלא מעשה ידיו לעצמו ומ"מ אי תפס רבו מדמי מעשה ידיו אין מוציאין ממנו לפי מה שהכרעתי בפ' כיצד דתפיסה מהני בספיקא דדינא בבעיא שלא נפשטה. וכתב הר"ן אע"ג דכותי לא נפשט' מ"מ ק"ל דכותי הוא כגוי כדאמרי' בפ"ק דחולין לא זזו משם עד שעשאום כגוים גמורים. תו מסיק בעי מיני' מר' אמי עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בד"י ולא בדא"ה מהו שיטול דמיו ת"ש שלח ר' אמי מיני אמי בר נתן תצא תורה לכל ישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בד"י ולא בדא"ה מותר ליטול דמיו ומעלה בערכאות של גוים מפני שהוא כמציל מידם. וכתב הרא"ש וז"ל יראה דנשאלה שאלה זו בבה"מ על מעשה שאירע וה"ה אם לא היפל עצמו לגייסות אלא ששבוהו דכיון דאין יכול להציל מידם בשום ענין למה לא יטול דמים. ומ"ה נראה שיש חילוק ביניהם היכא ששבאוהו מכרו בדמיו שאם ב"ד אח"כ כופין אותו שיתן לו גט שחרור והוי כאילו הפקירו ואף שהוא היתה קצת באונס מ"מ לא גרע מאלו ברח מבית האסורים אחר יאוש שלא מכרו כלל שיוצא לחירות כדלעיל בסימן מ"ח אבל היכא שהפיל עצמו לגייסות אפי' מכרו אותו בדמיו מפני שלא יכול להצילו לא נכון מ"מ שכופין אותו לגט שחרור מאחר שהוא עשה שלא כהוגן ואעפ"כ נראה דיחזור לעבדותו אפי' נקני ביאוש ממנו ואע"פ שברח ונשא נפשו למות היינו דלא גזרינן שמא יפיל עצמו כדלעיל בסימן מ"ח אבל דחזינן שהפיל עצמו פשיטא שיחזור לעבדותו

סד אמר ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוים קונסין אותו עד עשרה בדמיו דוקא או לאו דוקא ת"ש דאמר ריש לקיש המוכר בהמ' גסה לגוי קונסים אותו עד מאה בדמים אלמא דלאו דוקא ודחי שאני עבד דלא הדר לי' פי' דילמא תרווייהו דוקא ועבד היינו טעמא דלא קנסיה כולי האי דלא הדר למרי' בתר דפרי' לי'. אלא בהמה טעמא מאי משום דהדר' לי' לקנסי' טפי חד אלא עבד מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. וכתבו הרי"ף והרא"ש דהאי לישנא עיקר לפי שהוא לישנא בתרא ושניהן דוקא קאמר ותימא אעפ"י שבגמ' נאמר בלשון דחוי כי התלמוד בעי למיפשט מר"ל דלאו דוקא עשרה קאמר גבי עבד דהא הכא גבי בהמה מאה קאמר ודחי דילמא שאני בהמה ואפשר לומר שמ"מ פסקו בהאי דיחוי כי היכי דליהוי דברי ריב"ל ור"ל דוקא. ואולי סמכו נמי אלישנא דתלמודא דקאמר אלא שאני עבד כו' וקאמר אלא עבד כלומר בלי דיחוי כלל כך הוא הדין דעבד דלא שכיחא אינו אלא עשרה בדמיו. וכתב הרא"ש וז"ל כתב הרי"ף וחזינן לי' לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל בח"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל. ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה