ים של שלמה על גיטין שי

שותפין אפילו רבנן מודו דקנה כי שחררי' לפלגא דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיני' לגמרי. אמר רבה מחלוקת כששחרר חציו והניח חציו דבעינן דניפוק כולו מיניה כאשה אבל שחרר חציו ומכר תחלה חציו או בבת אחת או נתן במתנה חציו כיון דקא נפיק מיניה כולו ד"ה קנה א"ל אביי ובכולו לא פליגי והא תני חדא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זה את זה ותניא אידך האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי אף עצמו לא קנה מאי לאו הא רבי והא רבנן. לא אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חציו פי' רש"י בשטר האחד כתב חצי נכסי לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו דס"ל בכל אחד שחרר חציו והניח חציו, ולא מיבעיא דכי כתב ומסר לזה והדר ומסר לזה דלא קנה וכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן השני לא קנה הואיל שהראשון לא קנה א"כ שייר פלגיה. אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנה דכיון דחצי נכסיו כתיב בכל חד דילמא חד פלגא כתב לתרווייהו ואיכא שיור. ואיבעית אימא לא קשיא הא דלא קנה בשטר אחד כגון כל נכסי לפלוני ופלוני עבדי דילפינן לה לה מאשה וכתב לה ודרשינן ולא לה ולחבירתה והא דקתני דקנו בשני שטרות כללא דמילתא להך שינויי כשכתב לכל אחד כל נכסיו ומסרן בבת אחת כגון שזיכה להו ע"י אחר קנו וכן אם כתב חצי נכסיו לזה ולזה חצי האחר ומסרו בבת אחת נמי קנה. ואם כתב חצי נכסיי לזה וחצי לזה ולא כתב חצי האחר לא קנו אפילו בבת אחת וזה אחר זה בחצי נכסיו לעולם קנו זה שיטת הרא"ש מתוך פי' רש"י והדין דין אמת אלא שהשיג עליו רשב"ם ואומר ששינוי הסוגי' ולא איירי בהכי דהא מדקאמר כל נכסיו משמע שמפרש בשטר שחציו שנתן לזה לא נתן לזה אלא הכל נתן לשניהם ועוד מדפליג בין אמר כולו לאמר חצי משמע דוקא אמר כולו קנו אבל חצי אפילו פירש שלא חצי אחד נתן לשניהם אלא הכל אפ"ה לא קנו, ע"כ נראה לי לפרש דרב' לטעמיה דאית לי' בפ"ק דקדושין ובמי שהוציאוהו כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ובזה אחר זה לא קנה כיון דשייר ולא דמי לשחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחלה והקשו התו' לפירושו א"כ כי אמר כולו נמי לא ליקני בבת אחת כיון דבזה אחר זה שני לא קנה כמו במקדש שתי אחיות דאינן מקודשות כיון דבזה אחר זה לא, תפסי הקדושין בשניי' אלא ודאי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא היכא שהראשון מונע את השני מלחול כמו בשני אחיות שמונעין קדושי הראשונה מלחול קדושי שניי' אבל הכא הא דלא קנה שני בזה אחר זה לאו משום דלא חזו לקנות אלא משום דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהם כלום. וכמ"ש בתו' דלא קנה זה אחר זה לאו משום דלא חזי לקנות מכח הראשון דהא אפילו הראשון נמי לא קנה משום דשייר א"כ בבת אחת דליכא שיור קנו שניהם כאחת. עוד נראה בעיני דלא דמי הכא כלל להתם גבי קדושין דאי אפשר שיהו שניהם מקודשת יחד אלא אחת מהן מ"ה אמרינן כל שאינן בזה אחר זה כו' אבל הכא גבי מתנה אפשר שיזכו שניהם. לחצאין ויחלוקו. ואולי בזה כוונו התו' שכתבו ואין לדמות ממונא הראוי לחלוק אותו לחצאין לאיסורא. ע"כ נראים דברי הרשב"ם דחוים אף שהביאו הר"ן עוד כתב הר"ן וז"ל והרמב"ן ז"ל פי' דמשום הכי לא קנו לפי שאין עצמו בכלל חצי נכסיו שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל כחוש הלכך זה שכתב לו רבו חצי. לפ"ז ולא עשה ולא כלום ולא ידעתי מניין לו לרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחבירו שלא יזכה במחצית חציין ונוטל כל דבר ודבר. ואי אפשר דס"ל ז"ל דכשם שידו על התחתונה לגבי כחוש כך נמי יכול לדחותו ולומר לו לא תטול החצי בכל דבר. ולי אין צורך לכל זה. אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל דהא אמרינן הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא אינו יוצא לחירות משום דאיכא שיורא בגט וה"נ מתוך השטר שנמסר לידו הא איכא שיורא. ואעפ"י ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משוחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרינן דשחרר חציו ונותן במתנה חציו קנה היינו כגון שנתן תחילה דהשתא ליכא שיורא בשחרור דידיה או כגון שהוא כותב בשטר שחרור עצמו שהוא נותן חציו האחד לאותו אחר ומזכה השטר לאחר בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שחרור קני וכן נמי היכא שכתב בכל א' מן השטרות כל נכסי כיון דליכא שיורא קני ומשחררים זה את זה. והדברים טובים וערבים

נט אתמר נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין איסורא לא קאמרינן ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין כותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשין אמאי הכא נמי לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו שאני הכא דקאכלי קרנא ואלא ה"ד דלא קאכל קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור. הניחא לאביי דאמר דנותן לו שבת גדולה ושבת קטנה שפיר משום דחשיב שבת גדולה לנזק ושור משלם נזק. אלא רבא דאמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום וכדפ' בפרק החובל סימן י"ד האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק ולא שבת. איבעית אימא כשהכהו אדם. ואיבעית אימא מימרא הוא ומוימרא לרבא לא סבירא ליה ע"כ הסוגיא וכתב הרא"ש וז"ל נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו והיינו למשנה ראשונה דאי למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו דמדמי ליה בסמוך למעוכב גט שחרור ונפקא מיניה נמי למשנה אחרונה כגון של יתומים קטנים דלאו בני כפיי' נינהו. או בחציה שפחה וחציה בת חורין ולא נהגו בה מנהג הפקר ודוקא היכא דלא מיכליא קרנא כגון שהכהו אדם על ידו וצמתה וסופו לחזור אבל אי מכליא קרנא חולקין. ע"כ. והנה אגב ריהטא לא דקדק כי מאחר דק"ל כרבא לגבי אביי א"כ נגחו השור או בעטו בידו וצמתה כו' לא מצינו בי' שום תשלומין א"כ הוי ליה להתחיל המימרא זו בזה הלשון אדם יום של רבו לרבו כו' כי למה לו לכתוב דין שהוא שקר מוחלט אליב' כי לא תמצא בנגחו שור ביום של רבו לרבו דממ"נ אי מכליא קרנא חולקי' ואי לא מכליא קרנא פטור לגמרי. דגבי שור לא מצינו רק מה שכתב והיכא דמיכליא קרנא שחולקין אין חלוק בין הזיקו אדם בין הזיקו שור ואם המיתו שור למשנה ראשונה או לעבד של יתומים או המית חציה שפחה כו' נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשים פי' ראויה בזה ליתן להם ומאחר שאי אפשר לו ביורשיו זכה בעל השור ונפטר. ומסיק איבעי' להו מעוכב גט שחרור פי' כגון המפקיר עבדו או שהוא חצי עבד כו' יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא או דילמא כיון דמעוכב גט שחרור אדון קרינא ביה וכתב הרא"ש ולא איפשיטא הלכך קנס אין לו וגם כופר אין לו שהרי אין לו יורשים ע"כ. י"מ תיפוק לי' דהא לא איפשיטא אי חשבינן לי' כבן חורין או כעבד. ואומרי' דאחצי עבד וחצי בן חורין קאי וה"ק ואף חצי כופר אין לו לפי שאין לו יורשין. וא"צ לכל הדוחק הזה דאפילו אעבד שהפקירו קאי מ"מ שפיר קאמר כופר אפי' תהא נפשט' האיבעי'

ס' מסקינן בסוגיא איבעי' להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא. או דילמא כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינן ביה וכתבו התו' וז"ל מעוכב גט שחרור אוכל כו' הך בעיא לא אתיא אליבא דריש לקיש דריש פרק בתרא דכריתות דמסיק אליבא דרשב"ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. א"נ יש לחלק דהתם במעוכב גט שחרור ע"י הפקר אוכל בתרומ' כמו שמותר בשפחה כדפירשנו לעיל והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין. ע"כ. ולא אוכל להבין דעתם כי איך אפשר לחצי בן חורין לאכול בתרומה שהוא במיתה לזרים מכח צד חירות שבו כמו שאסור בשפחה. ויש רצו ליישב דמש"ה אוכל בתרומה מאחר שגופו משועבד לאדונו בחציו א"כ נקרא קנין כספו ואוכל שהרי אשתו נמי אוכלת משום דקנין כספו היא. ומה שאין עבד עברי אוכל בתרומה אף אחר שנרצע דהתם לא קנין כספו מקרי שהרי יצא ממנו ביובל א"כ זה שאינו יוצא ממנו בלא שחרור הוי כמו אשה שאינה יוצאה בלא גט. וא"כ למשנה ראשונה פשיטא שאוכל אלא למשנה אחרונה דאינו משועבד למלאכתו אלא שמעוכב גט שחרור מהו. וא"ל א"כ יהא נמי מותר בשפחה כמו שעבד עברי מותר זה אינו שעבד עברי שמותר בשפחה אינו מכח שעבוד שהרי מוכר עצמו אינו מותר. או אין לו אשה ובנים אינו מותר אלא גזירת הכתוב היא שעבד הנמכר בגניבתו ויש לו אשה ובנים שרבו מוסר לו שפחה כנענית. זולתה לא מצינו היתר שפחה לבן חורין ונ"ל זאת דוחק בעיני ע"כ נראה דבענין זו לא נשאלה אלא על שהפקירו ולא נתן עדיין גט שחרור. ונהי דהכא לא איפשטא מכח משנה וברייתא אכן לפי מסקנא דסוגיא דשמעתא אליבא דריש לקיש דהתם נפשטה דק"ל התם כריש לקיש כדמשמע בסוגי' שבא לישבו אליבא דכ"ע וכמו שהבאתי לעיל בריש האי פירקא כר"ל וכמה פעמים מצינו בעייא שלא נפשטה במקומה ואח"כ נפשטה מתוך הסוגיא כל זמן שלא נאמרה תיקו כמו שכתוב בפרק כיצד הרגל סימן ה'. שוב מצאתי כתב בהר"ן ואביאנו

סא איבעי' להו מי שחציו עבד וחציו בן שקדש בת חורין מהו ולא אפשוט בעיא ואם קדש אשה אזלינן לחומרא. תו מסיק דרש רבה בר רב הונא כשם שמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין, א"ל רב חסדא מי דמי התם שייר בקנינה הכא לא שייר בקנינה הדר אוקי רבה בר רב הונא עליה ודרש אעפ"י שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קדושיה קידושין. מאי טעמא התם שייר בקניינה אמר רב ששת כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קידושין וכתב הרא"ש והלכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דסוגיא דשמעתין כוותייהו פי' מדשקלי וטרי לקמן בשמעתין אם נשתחרר כו' אי פקעי קידושין אי גמרי קידושין ש"מ דמקודשת ויש להקשות מאחר שפסק הרא"ש דקידושיה קידושין כרב חסדא ורבה בר רב הונא א"כ בעיא דלעיל דחצי עבד וחצי בן חורין שקידש לבת חורין אמאי לא אפשיטא וראיתי לפי' הר"ן למה שכתב פרק קמא דקדושין וז"ל ואע"ג דכי תפסי בה קידושין בחצי שפחה וחצי בת חורין משמע דהיינו טעמא משום דלא שייר בקנינו מ"מ נ"ל דאפ"ה לא איפשיטא בעיין מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין משום דאיכא למימר דשאני הכא דגלי קרא דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש וק"ל דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דאלמא בת אירוסין היא. ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר כלומר שהיא מקודשת אבל אין חייבין עליה כאשת איש כדכתיב לא יומתו. ועוד שאם קדשה אחר לאחר שנשתחררה הרי היא ספק מקודשת כמו