ים של שלמה על גיטין שט

הודאת בע"ד כמאה עדים וזה שאמר שנתן טועה הוא שסבר שנתן ולא נתן ומיהו חיישינן ליה ונ"מ דאעפ"י שאמר זה שלא נתן אם באו עדים לבסוף ואמרו שזכה לו ע"י אחר נאמנים ולא אמרינן אנן אהודאתו של זה סמכינן דאין הודאתו הודאה גמורה. ורבא אמר משלשלין את הפירות כלומ' האי חיישינן דקתני היינו שאם אמר לברא נתתי לאביך שדה פלונית והוא אומר לא נתן לי משלשלין את הפירות לפי שהי' קרוב] לטעות מאוד דאיפשר שזיכה לאביו ע"י אחר ואותו אחר לא הגיד לאביו ואפילו אם הגיד לו או אפילו נתן לאביו ממש אין ראי' כשלא ידע הבן דאפילו גדול במילי דאביו אינו יודע בהן ומסופק בהן הלכך הודאתו אינה הודאה וקרוב הדבר שהדבר כמו שאמר נותן ועדים יש שיעידו ולפיכך אין מניחין את הנותן לירד בו ולאכול את הפירות כדי שלא יהא זה צריך לחזור על בתי דינין לגבות פירותיו אלא משלשלין אותם בידי שליש עד שיבא אליהו או יביא עדי' ויקח פירותיו. ע"כ. אכן כתב בסוף דבריו וז"ל כן. נ"ל אלא שמצאתי בתו' פרק האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר מדקתני לא אמר כלום משמע שהוא אוכל פירו' כדברי נותן והודאתו של זה אין בו ממש ע"כ. ומאחר שלבו נוקפו לחלוק על פי' התו' ראוי לפסוק כדברי התו' מאחר שהתוספתא ממש כדבריהם. כתב הטור וז"ל האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר ואין ב"ח של הנותן גוב' ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו הודאתו לחוב בעל חובו כיון שב"ח קדום והקרקע הית' עד עתה בחזקתו ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אמר לא נתת הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי הוא של הנותן. ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנ' לאביו לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תנתן ביד שליש עד שיתברר הדבר ודוקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתת לו ואפ"ה משלשלין ולא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שלא קבל ואיכא למימר שמא הטעהו וסבר שלא קבל וקבל. אבל אי לא הוי במעמד. היינו כמו נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. ע"כ. ודין היכא שמקבל אומר שלא קבלה אלא באונס ובע"כ או קבלה להיות עליו שומר כתבתי בפרק הכותב בסימן כ"ב

נו מתניתין עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו. שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכתוב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר ופריך תלמודא מי משחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלומר לרבו שני כדרב' דאמר רבא הקדש פירוש קדושת הגוף. ושחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על דמיו שמא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה. רשב"ג אומר אינו כותב העבד אלא המשחרר כותב שטר על דמיו כפי שהוא שוה למכור עתה וזהו על דמיו ולא כפי החוב שחייב לו מאחר דאין החיוב עליו אלא משום היזק שעבודו אינו משלם אלא כפי דמי השעבוד ואף לת"ק שכותב העבד שטר לרבו שני אינו כותב אלא כפי דמיו. וכן פי' הרמב"ם במשנה וקא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו רשב"ג סבר חייב ורבנן סברי פטו'. וכתבו התו' והרשב"א והר"ן דאיירי באפותיקי מפורש דאי בסתם אמאי לכתוב שטר יגבה בשטר מכירה דהא משתעבד, לו כל נכסיו וגם מ"ט דרבנן דפטרוהו. וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וק"ל כרשב"ג כדאיפסיקא הלכתא בהדיא דדיינינן דינא דגרמי. ע"כ. והראב"ד חולק ואמר דאינו דומה לשורף שטר כו'. ואני אומר מדקאמר תלמודא סתמא דפליגי במזיק שעבודו כו' משמע דאין לחלוק וכן עיקר וק"ו לפי מה שכתבו התו' דאפילו מאן דפוטר בדיני דגרמי מ"מ אפשר דמחייב במזיק שעבודו כדמוכ' בהמני' וא"כ אנו דק"ל דמחייבינן בדיני דגרמי ק"ו דמחייבינן הכא וכן דעת רוב המחברים. והנה הרי"ף והרא"ש לא הביאו הכי אלא דברי רב ולא הביאו פי' עולא שמפרש דמתניתין בשחררו רבו שני כו' אלמא דלא חיישינן לדברי עולא במקום רב שהיה קדמון גדול ממנו טפי בחכמה ובמנין ומזה מוכח דליתא לדברי הרמב"ם שפסק כעולא

נז תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפ' נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לא יהא לך פירעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לב"ח ולכתובת אשה גובין משאר נכסיו פי' שיכול הוא למכור את זו והן גובין מהשאר נכסים. רשב"ג אומר ב"ח גובה משאר נכסים כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין. והרי"ף מוסיף ומביא הירושלמי דבפרק אלמנה לכ"ג. העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה או לב"ח ומכרה. מכורה והלוקח יחוש לעצמו. רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעתה שתהא מחזרת על בתי דינין:

הוי כשמכרן לשעה אנו קיימין אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אין מכורין ופי' מכרן לשעה עד שעת טירפא ופי' מכרן לעולם אפילו בא שעת טירפא לא יחזיר המקח ואינן מכורין. ואפשר מאחר שמכרן להדיא שיהא המקח קיים לעולם. וזה לא יכול להיות שהרי הוא משועבד א"כ בטל המקח מעיקרו ובטל מיד. וז"ל הר"ן ודעת המפרשי' שלא הביא הרי"ף הירושלמי לכאן אלא כדי ללמוד ממנו דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דהכא איירי במכר אותה שדה שעשה אפותיקי שלא נאמ' להדיא בברייתא שלפנינו אבל מה שאמר אבל אם לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין אין לו ענין בכאן כלל אלא במוכר בנכסי צאן ברזל. אבל בעושה שדהו אפותיקי אפילו מכרן לעולם מכורי' אלא א"כ לא ימצא הב"ח שאר נכסים לגבות מהן. ע"כ. והיינו דפירש אפותיקי דהכא סתם אפותיקי אבל באפותיקי מפורש שאמר לא יהא לך פירעון אלא מזו לא מצי למימר דגובה משאר נכסים אפילו הן בני חורין שהרי אין שעבודו אלא עליו. וכתב רשב"א בתשובה כתב הרי"ף ותימא א"כ למאי מייתי הרי"ף הא דמכורים לשעה כו' לכאן מאחר שאין כאן מקומו. ע"כ נראה דאדרבה אייתי הא לכאן כדי להשמיע לנו דאף באפותיקי מפורש פליגי דומיא דצאן ברזל דדמיין להדדי כדמוכח בירו' דשלח רבנן סברי אם מכרה מכור' ודוקא לשעה עד שעת טירפא אבל לעולם ד"ה אינה מכורה שהרי אין לו שעבוד אלא על זה לחוד וה"ה בנכסי צאן ברזל הוא דפליגי הכי דלרבנן בסתמא המקח קיים עד שעת טירפא ולרשב"ג המקח בטל מיד והא לך לשון הירושלמי דבפ' אלמנה לכ"ג ר' יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגי ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין א"ל ר' אלעזר אוכלין תרומה מוכיח ואת אמרת אינן מכורין מה פליגי כשמוכרן לעולם או שמכרן לשעה אם תימא כשמכרן לעולם אבל לשעה דברי הכל מכורין ואם תימא כשמוכרן לשעה אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין. נישמעיני מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרן הרי זה מכורין והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר אינה מכורה שלא עלתה על דעתה שתהא האשה מחזרת על בתי דינין אמרי' אתיא דר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג הוי כמכרו לשעה אינ' קיימין אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין. ע"כ. ופירוש' דס"ל לירושלמי דהאי פלוגתא דרשב"ג ורבנן איירי באפותיקי מפורש וא"כ בודאי דוקא במכרה לשעה איירי דאי לעולם ליכא מאן דפליג דהוי מכורה דהא אין לו שעבוד אלא עליו א"כ ר' יוחנן ור' אליעזר דפליגי בעבדי צאן ברזל ופליגי בפלוגתייהו איירי נמי במוכרן לשעה. וכתב הרא"ש וז"ל וכיון דר' יוחנן סבר כרשב"ג דאפילו לשעה אינן מכורין היה נראה דהלכה כרשב"ג ורב אלפס ז"ל הביא בהלכותיו בפרק השולח ההיא ברייתא העוש' שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואח"כ הביא הירושלמי דפרקין העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה וכו' פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואחר שהביא מחלוקתן כת' הוי כשמכרן לשע' אנן קיימין אבל לא מכרן לשע' ד"ה אינן מכורין ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן דאי סבירא ליה הלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין כיון דרשב"ג סבר דאפילו מכורין לשעה אינן מכורין עכ"ל. ואף שיש להשיב על דבריו דשמא משום הכי כתב הריף דפליגי במכרן לשעה להשמיע לנו דאפילו במכרן לשעה אינן מכורין דלא תימא פליגי דוקא במכרו לעולם אבל לשעה ד"ה מכורין מ"מ נראה דבודאי הרי"ף סבר הלכה כרבנן מדהביא פלוגתייהו סתמא ולא כתב מידי מסתמא הלכה כרבנן נגד רשב"ג. ועל זה נסתפק נמי בפרק אלמנה לכ"ג שכתב והאי מכרו שניהם לפרנסה כו' לא איתפריש לן שפיר דנעביד בי' מעשה והיינו ספיקתו אם נאמר דשמא אף לשם אין הלכה כרשב"ג שאמר מוציא מן הלקוחות אלא הוא אזיל לטעמי' שאמר כאן גבי אפותיקי מכרן אינן מכורין. ומאחר דכאן הלכה כרבנן שמא אף בנכסי צאן ברזל כן דהא בירושלמי משוי להו או שמא יש לחלק ביניהם וכן כתב הרמב"ם שבזה נסתפק ור"ח כתב דבשניהם הלכה כרשב"ג דהמקח בטל מיד ואני אומר דבודאי גבי נכסי צאן ברזל שהם שלה ממש או מה שהכניסה בשום. שלא יכול לסלק אפילו בזוזי כדפרישי' לשם בודאי הלכה כרשב"ג דהתם כדמשמע להדיא בסוגיא ומעשה נמי רב ואפשר אף רבנן לא פליגי עלי' והכא מדמסיק תלמודא סתמא פלוגת' דרשב"ג ורבנן ולא אמר כאן דרשב"ג לטעמי' ולא אייתי כאן דברי רשב"ג דהתם מסתמא הלכה כרבנן ואיכא שפיר לחלק בין נכסי צאן ברזל לאפותיקי אפילו מפורש מאחר שיכול לסלקו בזוזי מ"ה המקח קיים עד שעת טירפא ואי אתני להדיא שיהא קיים לעולם א"כ בטל המקח מיד וגבי אפותיקי סתם המכר קיים אפילו מכרו לעולם כל זמן שימצא בני חורין לטרוף מהן. ואקוה שירדתי בענין זה לעומקה של הלכה. ודין עשה עבדו או שורו וחמורו אפותיקי כתבנו בפ' ח"ה

נח מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה ב"ש אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפרי' ורבי' שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו ב"ם להורות כדברי ב"ש. וכן הלכה. ומסקינן בסוגיא תנו רבנן המשחרר חצי עבדו ר' אומר קנה והוי חצי בן חורין וחכ"א לא קנה. אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חצי' דדריש והפדה לא נפדתה בפדייה ואינה פדויה. אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא דאין אשה מתגרשת לחצאין אף עבד נני חציו לא אבל בכסף ד"ה קנה פדוי' ואינה פדויה ורב יוסף דפליג עלייהו וס"ל דבכסף פליגי ובשטר ד"ה לא קנה תני עלה בתיובתא ומסיק דבעבד של שני